שיעורים שנלמדו בעבודתי במהדורה האנגלית של ה"אפוק טיימס"

(Minghui.org)

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא בוושינגטון די.סי. 2018

ברכות, מאסטר! ברכות, תלמידים עמיתים!

הצטרפות למדיה

לפני שש שנים ב-1 ליוני 2012 הצטרפתי למהדורה האנגלית של "אפוק טיימס".

באותו יום הגעתי למעונות הבנים בעשר בבוקר ופגשתי את המנהל שלי (שגם גר באותה תקופה במעונות). אמרתי לו שאני רוצה להתחיל מיד, אז שנינו קמנו למחרת בשלוש לפנות בוקר ויצאנו מהבית לחלק עיתונים של "אפוק טיימס" באנגלית.

באותה תקופה היו רק שני אנשים במשרה מלאה במחלקת ההפצה: המנהל שלי ואני. היינו אחראים על הפצת כ-5,000 עיתונים בכל יום, 5 ימים בשבוע ברחבי מנהטן. זו הייתה משימה די רצינית, והמצב אז לא היה כמו זה של היום שבו יש לנו מכוניות וואן, נהגים ותקציב.

כשהצטרפתי, רק המנהל ואני חילקנו עיתונים בהליכה. לבסוף השגנו אופניים אבל הבלמים שלהם לא עבדו. אז כשרצינו לעצור היינו צריכים לדחוף את הרגל לתוך הגלגל. המנהל שלי קשר לגב שלי 5-6 חבילות ושלח אותי לרכוב על האופניים וזו הייתה חוויה בלתי רגילה: לטוס בתוך ניו יורק סיטי כשלגבי קשורים עיתונים במשקל של 60 פאונד, ללא בלמים.

הייתי אחראי לשים עיתונים מוקדם בבוקר בתיבות העיתונים ששילמנו עליהם. זה התפרש לאורך 10 מייל במנהטן, מ-3:30 לפנות בוקר, גם כשירד גשם.

במיוחד זכור לי לילה אחד באמצע החורף שירד גשם מקפיא וחילקתי את העיתונים לתיבות בארבע לפנות בוקר על אופניי. הייתי רטוב ועייף, ידיי נחתכו מפינות תיבות המתכת המשוננות, אך לא הייתי אומלל. ידעתי שמה שאני עושה הוא להציל ישויות חיות, וההבנה הזו חיזקה אותי להמשיך ברוח מרוממת.

מאוחר יותר מינו אותי למחלקת המכירות ושם נשארתי ארבע שנים והתנסיתי בכל תפקיד אפשרי: מללמוד למכור, מכירת מודעות לאנשים בדרגות ניהול שונות, תיאום הפקת המודעות עם צוותי העיצוב, תיאום הכתבות עם צוותי העריכה וניהול צוות קטן משלי. לאחר ארבע שנים עברתי למחלקה הדיגיטלית בה התוודעתי לכל האספקטים של הפעילות העסקית הדיגיטלית שלנו. לאחר שנה במחלקה הדיגיטלית, הוחזרתי למחלקת ההפצה וסגרתי מעגל שלם.

אני מרגיש שהמסע שלי הוא ממש כמו המעבר המסתורי, בו אחרי שהוא עוזב את הדאן-טיאן, הוא עובר דרך הגוף כולו רק כדי לחזור למיקום המקורי: אך הוא אינו כפי שהיה, כי מה שבתוכו עוצב והועשר על ידי הסביבות שונות בהן ביקר. באופן דומה, התחלתי במקום אחד, הסתובבתי בכל החברה רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה המקורית, לאחר שעוצבתי והועשרתי בסביבות שונות וצברתי ניסיון בתפקידיי הקודמים.

אני רוצה לשתף איתכם בכמה שיפורי שין-שינג שעשיתי במסע הזה ובשיעורים שלמדתי בדרך.

שיפור ראשון: קנאה כגורם העיקרי לנגטיביות

בשיתוף הקבוצתי הגדול של "אפוק טיימס", אנחנו דנים פעמים רבות בנושא הנגטיביות. זה הוביל אותי לשקול את הנגטיביות כי היא הופיעה בחיי, ובייחוד מכיוון שבמשך זמן רב הייתה לי גישה שלילית בחיים ובטיפוח.

פעם כשעבדתי במחלקת המכירות היה לי מנהל חדש. סגנון הניהול שלו היה לגמרי לא מתערב והוא בקושי הדריך אותי. הוא אמר לי שהוא סומך עליי ושהוא עסוק בעבודת המכירות שלו, הוא נתן לי לתכנן את לוח הזמנים שלי ולבחור איזו קטגוריה של לקוחות שאני רוצה. החופש הזה הביא אותי למצב של חוסר כיוון רציני, והייתי משותק ולא ידעתי מה לעשות.

פיתחתי יחס שלילי כלפי המנהל. הייתי ממורמר מאד והייתה לי מחשבה שלילית על כמה גרוע מנהלים אותי. השליליות שלי הגיעה לנקודה רעה כזו שעשיתי רק מעט עבודה כדי להוכיח כמה השיטה הזו רעה.

המאסטר אמר,

"לכן הן מסתכלות על התוצאה. אם אפשר להשיג את זה, באמת אפשר להשיג את מה שרוצים להשיג, כולן יסכימו. כך חושבות כל האלוהויות. בנוסף לכך, אם יש חוסר במשהו, הן משלימות אותו ללא תנאי ובשקט, כדי שיהיה מושלם יותר. כך כולן מטפלות בדברים." ("הרצאת פא בוועידת הפא בפילדלפיה, ארה"ב, בשנת 2002")

במקום להשלים בשקט את תכניתו של המנהל שלי, בלי משים חיבלתי בה. אך יום אחד ישבתי במשרד ביום שישי אחר צהריים ותהיתי מה אוכל לעשות כשלפתע צץ רעיון בראשי. לקוח ותיק שלי שלא פרסם במשך שנים פתח לאחרונה עוד חנות במקום חדש. התחלתי לשרטט ולעצב רעיונות חדשים למודעה שאנחנו יכולים לעשות עבור המיקום החדש שלו: מצאתי תמונות יפות, ושיחקתי עם הכותרות, הגופן והטקסט.

בשעה שעשיתי את זה הכתה בי לפתע המחשבה, "איזו סביבת עבודה נפלאה יש לי, בה אני יכול פשוט לקחת רעיון לעשות משהו ולבצע אותו בלי צורך באישור!" אז ניגשתי לחנות של הלקוח והצגתי את רעיונותיי. לאחר יומיים הוא חתם על חוזה! הבנתי שאני מסתכל על סידורי העבודה שלי מנקודת מבט שלילית וחושב שמעכבים אותי. מצד שני זה לא היה המצב הזה שעיכב אותי, אלא החשיבה שלי! אם במקום לחשוב שמזניחים אותי הייתי מבין שהמנהל שלי עסוק, ושהוא בוטח בי, נותן בי אמון, ונותן לי חדר להיות יצירתי, הייתי משיג הרבה, הרבה יותר. מתרגל עמית פעם שיתף איתי איך מחשבה שלילית אף פעם אינה מהפא, הסכמתי איתו.

חפרתי עוד יותר עמוק וניסיתי למצוא מהו שורש הנגטיביות שלי.

הבנתי ששורש האנוכיות שהוביל את הנגטיביות שלי היה מחולק לשניים: התשוקה שלי לקבל הכרה כאדם בעל יכולת, וקנאה.

האופן שבו זה התבטא זה שכשהמנהל ביקש ממני לעשות משהו, לא התלהבתי לעשות עבודה טובה כי ידעתי שאם היא תיעשה היטב המנהל הוא שיקבל את הקרדיט וההכרה, ולא אני. אני רציתי לקבל את ההכרה וקינאתי בתפקיד שלו. לכן כשהוא לא נתן לי הוראות מדויקות לא התאמצתי לברר איך להצליח במשימה. כי אם אצליח, ייתכן שהוא יקבל את הקרדיט במקומי. אז במקום זאת החלטתי לעשות רק את מה שהוא אמר לי ולא יותר, כי אם אעשה יותר מזה זה יוכיח שהוא מנהיג טוב.

המאסטר אמר:

"משום שהדאפא הוא כה טהור, ישר ומלכותי, כשהן רואות מוסריות אדירה שכזאת ועוצמה שכזאת, וכאשר האיכויות הטובות שלו זוהרות בזמן שהוא מציל חיים, אפילו אלוהויות ירחשו יראת כבוד, ואף אחת לא תעז לעשות כלפיו דברים שליליים. הן יציגו חזית חיובית, אך עדיין ינסו להשיג את מה שהן רוצות – ואפילו יִצרו משהו גדול כפי שהן יָצרו כדי להשיג את המטרות שלהן." ("הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015")

תמיד כשקראתי את הפסקה הזאת, חשבתי לעצמי איזו צורת מחשבה נוראית יש לכוחות הישנים.

רק אחרי שהבנתי מהי הבעיה שלי, ראיתי שזה מתייחס גם אליי! על פני השטח נעניתי למנהל שלי ולא התייחסתי לעבודה בעוינות. אך למעשה ניסיתי להשיג את מה שאני רוצה (תהילה והכרה) ולא עשיתי את העבודה באמת עם כל הלב. הצגתי "חזית חיובית", אך עדיין ניסיתי להשיג את הדברים החשובים לי.

המנטליות האיומה והזדונית הזו הייתה כמו סרטן בגוף האחד. היא לגמרי מנעה מאיתנו להציל ישויות חיות והפרידה ביני ובין השאר. קיוויתי בכל ליבי לוותר על הקנאה הזו ועל התשוקה לקבל הכרה, ולהתמוסס לתוך הגוף האחד, להתמוסס לתוך הפא ולהתמוסס לתוך החברה [האפוק טיימס], כדי שהמטרות והשאיפות שלי יהיו זהות לאלו של החברה: להתרחב ולהציל יותר ויותר אנשים.

בנקודה זו, ברצוני להתנצל בכנות בפני המנהלים שאיתם עבדתי במשך השנים האחרונות.

שיפור שני: רק לימוד הפא יכול להיות התרופה לבלבול

כשהצטרפתי לראשונה למדיה הייתי נחוש בלימוד הפא. כמעט לא קרה שפספסתי יום של לימוד פא, ולמדתי בכל פעם שהייתה לי הזדמנות. ראשי באמת היה מלא בפא, שירי "הונג יין" היו צצים בראשי ויכולתי לאמוד לפי הסטנדרט של הפא אפילו מחשבות "עדינות" [שאינן בולטות].

במשך התקופה הזו, כשהייתי במצב ממש טוב, הסתובבתי בעיר וחילקתי עיתונים ברגל. לפתע ההכרה שלי התרחבה מאוד ויכולתי ללכת על הארץ לחלק עיתונים ובאותו זמן להיות למעלה בשמים ולהתבונן בעצמי מגובה של בערך 40 מייל מעל פני האדמה. במשך חצי שעה יכולתי להיות במצב המדהים הזה, שבו יכולתי לראות את העולם האנושי מגובה רב ובאותו זמן להסתובב בעיר ניו יורק. יכולתי לראות את היחסים בין טוב ורע, איך עשיית מעשים טובים מתוגמלת ועשיית דברים רעים הפוגעים בחברה מוענשת, וכמה זה נכון בשבילי להסתובב בעיר ולחלק את העיתונים המוזהבים והזוהרים האלה שיכולים להציל אנשים.

קשה לתאר את מצב המודעות הזה, אך ידעתי שאני יכול לחוות אותו בשל היותי איתן בלימוד הפא שלי ובשל יכולתי לאמוד את מחשבותיי, גם את אלה שהכי פחות בולטות, לפי הסטנדרט של הפא.

אך לא יכולתי לשמור על נחישות לימוד הפא שלי, ובשנים שלאחר החוויה הזאת התרשלתי בכך.

לפני כמה חודשים היה לי חזון שאפשר לי לראות את השיטה בה משתמשים הכוחות הישנים כדי לשלוט בי, ולגרום לי לחוסר יעילות בעבודתי בהצלת אנשים. בחזוני ראיתי את גופי כפי שהוא מתבטא בממד אחר, ממד בו הזמן מהיר מאוד בהשוואה לשלנו ויצירת המחשבות שלי שם הייתה איטית מאוד. בממד ההוא גופי היה גדול מאוד והזמן עבר לאט יחסית – כמו בסרט כשיש ענק המתהלך בעיר, ונראה שהוא נע לאט יותר ביחס לאנשים שגודלם רגיל.

בממד ההוא ראיתי את ההתהוות של אפילו מחשבה יחידה שלי, דבר שבממד הזה נראה כמופיע במהירות עצומה (כמעט בן רגע), אך למעשה עובר תהליך ארוך בו הוא מושפע על ידי הרבה מושגים והחזקות שיש לי.

כשצפיתי במראה הזה, הבנתי שביסודו של דבר אף פעם לא החשבתי את עצמי כמתרגל נחוש שבאמת רוצה בכל מאודו להציל ישויות חיות. בכל פעם שחשבתי על "מתרגלים נחושים" המסורים לחלוטין להצלת אנשים, חשבתי על כמה מתרגלים נחושים מהאזור שלי, אך במחשבתי הם היו מרוחקים מאוד ממני.

זה היה כאילו אני מעמיד פנים, מזויף – מישהו שנראה לאחרים נחוש, ואפילו לעצמו, אך בעיקרו של דבר הוא מעמיד פנים. לא חשבתי על עצמי כעל מישהו שיכול באמת להציל ישויות חיות עם כל הלב ובאמת לעזור למאסטר.

בגלל הבעיה הבסיסית הזאת, ראיתי בממד הזה – שבו תהליך המחשבה שלי איטי מאוד – שמושגים מסוימים שיש לי הצליחו להפריע ולהסיט את תהליך המחשבה שלי.

לדוגמה, יש לי מושג שהחברים והמשפחה שלי אמורים לחשוב עליי טובות ולחשוב שאני מצליח. זהו מסווה העומד מאחורי ההצדקה שאם הם יראו אותי כאדם מצליח, הם יעריכו את דאפא.

אז מה שראיתי שהכוחות הישנים עושים הוא לקחת את המושג הזה ולנצל אותו. לדוגמה, אם השלמתי משימה בעבודה והייתי צריך להחליט מה הדבר הבא שאעשה, במקום שאחשוב לבדוק את רשימת המטלות שלי ולראות מהו הדבר הבא, הכוחות הישנים השתמשו במושג שעליי לעשות הפסקה, שאני מותש, שכדאי שאעשה תחקיר על משהו הקשור להצגת רושם מצליח על חבריי ומשפחתי וכ"ו. זה גרם לי לאבד ריכוז, לבזבז זמן, לדלדל את כוח הרצון ובסופו של דבר, להיות לא יעיל בעבודתי. לפני ששמתי לב, חצי שעה חלפה לה בלי ששום עבודה נעשתה. התסריט הזה על כל מרכיביו גרם לי אובדן של שבועות וחודשים.

בחזון שלי ראיתי שהכוחות הישנים משתמשים במחשבות השגויות אלו לפתות את המושגים וההחזקות שלי, כמו גזר שמנופפים מול חמור, והם גרמו לי לרדוף אחר אשליות במקום לחשוב מנקודת מבט של מתרגל.

מחשבות שגויות כאלו יכלו לזרום בלי משים כיוון שמחשבתי לא הייתה מלאה בפא. בגלל שלימוד הפא שלי התדרדר, כבר לא הצלחתי להתבונן ולאמוד את המחשבות ה"עדינות" שלי בסטנדרט של הפא. בהתחלה השינוי היה עדין, אך לאחר תקופה של היעדר הכוח של לימוד הפא, הסחת הדעת של מחשבותיי על ידי הכוחות הישנים הפכה להרגל.

שיפור שלישי: להיות לא פרודוקטיבי ולרצות להרים ידיים

יחד עם כל זה, הבנתי שהובלתי בכיוון הלא נכון על ידי מושג אחר: שרק על ידי המוסריות של עבודה ב"אפוק טיימס" (לא משנה כמה פרודוקטיבי אני) אני מגשים את הנדר שלי להציל ישויות חיות.

כדי שאוכל להצטרף ל"אפוק טיימס" באנגלית ויתרתי על לימודי הקולג' שלי ועקרתי את חיי לעבור לעיר ניו יורק. חלק ממני הרגיש שזה כשלעצמו הקרבה גדולה. כך היו ימים רבים בהם ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי כשאני סובל מלחץ נסתר ולא יכולתי לעשות כמעט כלום. חשבתי: "כבר הקרבתי כל כך הרבה!" כשאני מתבונן במחשבות האלו עכשיו אני רואה שהן נגרמו על ידי מניפולציה של הכוחות הישנים שניצלו את ההחזקות שלי לבזבוז זמן או להרמת ידיים.

בהסתכלות פנימה, הבנתי שבואי לעבוד במדיה והוויתור שלי על "סיכויים ארציים" היו רק ההתחלה, רק הדרישות המקדימות, רק המינימום הנדרש, כדי להתחיל את העבודה הקשה של הצלת אנשים דרך המדיה. הבנתי שיש לי מושג שאם לא פרשתי אחרי מספר שנים, אני תורם לפרויקט גם אם למעשה אני לא עובד מספיק קשה או באופן פרודוקטיבי. הבנתי שאם אמשיך להיות משותק מהלחץ המוחץ (כשאני לא מסוגל לעשות דבר), יש לי שתי אפשרויות: או לברר את ההחזקות והמושגים שגורמים למצב זה ולתקן אותם, או לעזוב וללכת למקום אחר לעשות משהו אחר, כיוון שאינני יכול להציל אנשים רק על ידי שאשב ליד שולחן הכתיבה שלי.

היה לי חלום שעזר לי להתעורר לבעיה הזו. בחלום, המאסטר הרצה על הפא והייתי בקהל. לאחר שהמאסטר סיים להרצות הוא שאל אם מישהו רוצה לשאול אותו שאלה. הוא קרא לי ושאלתי אותו: "האם אני צריך להמשיך במכירות?" המאסטר אמר משהו שאותו איני זוכר, ומיד הבנתי שמה שהייתי צריך לשאול אותו זה: "איך אני יכול למכור טוב יותר?" אך כבר התעוררתי.

החלום הזה גרם לי להבין שעל ידי כך שאני תמיד תוהה אם עליי לעשות את מה שאני עושה, אפשרתי לכוחות הישנים לנצל את אי הוודאות שלי – להרשות להם לחשוף את החלקים במחשבתי שמחפשים סיבות ודרכים לפרוש. זה היה כאילו, כמו הנזיר שטיפס למערה בעזרת חבל, שלא חתכתי את החבל ובמקום זאת סתם ישבתי שם, מסתכל בגעגוע על החבל ותוהה אם עליי לרדת בחזרה למטה, תוהה איך הם החיים במקום אחר, ותוהה האם עליי לאסוף את המיומנויות שרכשתי במדיה וללכת לעשות משהו אחר.

המאסטר אמר:

"לא מרשים לאחרים לראות את הדרך הזאת שלך אחרי שעברה שינויים. אם אחרים רואים את זה, או אם אפשר להגיד לך באיזה שלב יהיה לך קושי, איך תוכל עוד לטפח? לכן בכלל לא נותנים לך לראות את זה. גם לאף אחד מאסכולות אחרות של תרגול לא נותנים לראות את זה. אפילו לתלמידים מאותה אסכולה לא נותנים לראות את זה. אף אחד לא יוכל לחזות את זה נכון, מפני שהחיים ההם שונו והם חיים של טיפוח-תרגול." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שישית, "על הלב להיות ישר")

הייתי המום כשקראתי את זה והבנתי שאחרי שהתחלתי לטפח המאסטר ארגן מחדש את כל חיי. הכיוון האנושי הרגיל שהיה בדרכי כבר לא קיים בשבילי, במקום זאת, אני נמצא על הנתיב שסודר על ידי המאסטר, נתיב שהוא טיפוח תרגול. להסתכל על "מה יכול היה להיות" זה חסר טעם, וזה רק ביטוי של צ'ינג. רק אחרי שהפסקתי לחשוב ללא הפסקה על פרישה ובמקום זה התמקדתי בפתרון בעיות, בהתגברות על אתגרים ובאמונה שהמאסטר סידר עבורי את הנתיב הטוב ביותר – רק אז דברים החלו להסתדר.

שיפור רביעי: לא מוכן להאציל סמכות, עדיין רוצה את הקרדיט

עכשיו שלקחתי על עצמי את התפקיד החדש של ניהול מחלקת ההפצה, צצו הרבה אתגרים והזדמנויות לשיפור השין-שינג. לדוגמה, כשנכנסתי לתפקיד, הבנתי שאף פעם לא למדתי להאציל סמכויות כיאות. במקום זאת, כשנכנסתי למחלקה ניסיתי לעשות כמה שאפשר בכוחות עצמי, ובאופן טבעי זה הוביל לכך שנהייתי עמוס עד למעלה ראש, ולא הרבה נעשה.

שיתפתי מתרגל עמית והוא הציע שאני תקוע כי: אני מאמין שמשימה תעשה היטב רק אם אעשה אותה בעצמי (שזה ביטוי של מנטליות ההתפארות שלי, יהירות, אגו וחשיבה גבוהה מדי על עצמי), וגם כי עדיין יש לי החזקה לרצות לקבל הכרה, ויש לי מושג הנסתר מעין שמוביל אותי לחשוב שאם לא אעשה זאת בעצמי אז לא "אקבל את הקרדיט".

אך הבנתי שלקבל את הקרדיט הוא הדבר הכי פחות חשוב – מה שחשוב זה שהעבודה תושלם, שהמחלקה תתקדם ושכולנו נטפח לאורך התהליך. ובניגוד למה שהאמנתי כשנכנסתי לתפקיד לראשונה, תפקידי הוא יותר לסייע, והמשימה שלי היא בעיקר לאפשר לאנשים אחרים לעבוד בצורה חלקה, לאפשר לאנשים אחרים להצליח, ולתאם את המאמצים של אינדיווידואליים רבים להתמזג יחד בהרמוניה.

סיכום

כפי שהזכרתי קודם, כשאני מהרהר על התהליך הזה, אני מרגיש כאילו הייתי המעבר המסתורי, שאחרי שעזב את הדאן-טיאן, הוא עבר דרך כל הגוף רק כדי לחזור למקומו המקורי; אך הוא חזר שונה, כי הוא הועשר על ידי הסביבות השונות שבהן ביקר.

בכל אופן, אני מאמין שלא ניצלתי את התהליך הזה במלואו, והסיבה הגדולה ביותר היא שלא זכרתי להתייחס לכל התסריטים שנתקלתי בהם כהזדמנויות לטיפוח. במקום זאת, הלכתי לאיבוד וטבעתי באשליות הכוזבות של המצב על פני השטח, הלכתי לאיבוד בתסבוכות הרגשיות שהגיעו מהדינמיקות השונות בצוות, מהמריבות חסרות החשיבות, ומהמבטים המפלרטטים. ולא ניצלתי את ההזדמנות לטפח את עצמי הכי שאפשר.

כשעברתי דרך כל אין ספור השינויים האלו, שכחתי שכל מה שחוויתי הוא ארעי, זמני, ומה שבאמת חשוב הוא להתמקד בטיפוח ולשפר את השין-שינג שלי דרך הסביבות השונות.

מכיוון שלא ניצלתי את ההזדמנויות לטיפוח במלואן, אני רואה בבירור את הפערים בין המקום בו אני נמצא ובין איפה שהייתי צריך להיות עכשיו מנקודת המבט של היכולות המקצועיות שלי, כמו גם הנחישות ומצב הטיפוח שלי. לדוגמה, איך שנכנסתי למחלקה החדשה שלי נדרשתי לשדרג את החלוקה השבועית שלנו לחלוקה יומית, והייתה מעורבת בזה הרבה עבודה לוגיסטית חדשה. נדרשתי גם להעלות בצורה דרמטית את מספר המנויים. כשאני מסתכל קדימה, אני רואה שבשנים הבאות כמות העבודה תהיה מבהילה כי ה"אפוק טיימס" מתפשט ברחבי ארה"ב ובכל העולם.

יש החזקות רבות שלא ויתרתי עליהן. עדיין קשה לי למקד את כוח הרצון שלי, רבות מהמיומנויות המקצועיות שלי אינן מפותחות (וזה גורם לפעמים לביצועים לא בשלים של עבודתי) והגרוע יותר, עדיין יש לי את המנטליות הרעה של לרצות לאמת את עצמי במקום לאמת את הפא, וזה גורם לחוסר יכולת גדולה להשלים את המטרה של באמת להציל ישויות חיות בסקאלה גדולה.

למרות זאת, אני מרגיש שהמאסטר סידר שהרוח תנשב במפרשנו והוא מדריך כל צעד בדרכי ובדרך התפתחות כל המדיה. כל עוד אינני מעכב את המאסטר, אין דבר שאיננו יכולים לעשות. בהקשר לכך, ברצוני לנצל הזדמנות זו ולנדור לעבוד מכל הלב. להסיר את כל ההחזקות האנושיות שלי ואת ההרגלים האנושיים של מחשבה המפרידה אותי מהפא. אטפח החוצה את כל האלמנטים הלא נכונים (שאינם באמת אני) ואיטמע לחלוטין בתוך הפא.

אם אתם מוצאים החסרות בשיתוף שלי, אנא הצביעו עליהם בחמלה.

תודה לכולכם.