(Minghui.org)

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא בוושינגטון די.סי. 2018

ברכות, מאסטר נכבד! ברכות, מתרגלים עמיתים!

כשהמסך של מופע השן יון מתרומם וקולו של המאסטר נשמע באולם ״בואו אחרי לרדת לעולם האנושי כדי להציל ישויות חיות״, אני מרגיש מיד את החסד שלא ייאמן של המאסטר חוצה את כל היקום וחודר דרך כל גופי. אני מרגיש את גופי רועד, דמעות עולות בעיניי, והנדרים העתיקים שנדרתי מהדהדים בלבי. גם גופי וגם נפשי חוו את הקלות והאושר שלא יתוארו בעקבות סילוק קארמה והצלת חיים.

כשאני מביט לאחור על הטיפוח והתרגול שלי במהלך עשרים ושתיים השנים האחרונות, אני אסיר תודה להיות תחת השגחתו המתמדת של המאסטר. היום הייתי רוצה לדווח למאסטר ולשתף עם מתרגלים עמיתים את ההתנסויות האחרונות שלי בטיפוח-תרגול.

להאמין במאסטר ובפא, לעבור את המבחן של חיים ומוות

בסוף שנת 2016 חוויתי מצוקה גופנית עצומה. לא יכולתי לאכול, ולא יכולתי לישון לילה שלם, בגלל כאבים בבטני. חודש מאוחר יותר התחלתי לאבד ממשקלי. תוך ימים ספורים איבדתי קילוגרמים רבים ממשקלי ונראיתי כשלד.

הכאב החזק עבר מקום מבטני לאזור התוספתן. בשלב זה הכרתי החלה להתערפל וגופי היה חלש ביותר. אבל מחשבה אחת הייתה ברורה מאד במוחי: אינני מכיר בתכנונים של הכוחות הישנים. אני רוצה לחזור הביתה עם המאסטר. בתוך הכאב שלא ייאמן וחוטי המחשבה המבולבלים מיקדתי את כל כוחי במחשבה אחת: אני תלמידו של המאסטר. הכוחות הישנים אינם ראויים לבחון אותי. גם אם יש לי החסרה, אני אוכל לתקן אותה בתוך הפא.

מתרגלים מקומיים שלחו מחשבות נכונות יחד איתי. למדנו את הפא ועשינו את התרגילים ביחד. כמה מתרגלים, כשראו שמוחי אינו צלול ושאני לא מצליח לסיים לצטט את "לון יו", היו מודאגים מאד ואפילו חשבו לשלוח אותי לבית החולים. בני המשפחה שלי שאינם מתרגלים דאגו לי מאד ותכננו לקחת אותי בכוח לבית החולים.

עם זאת ידעתי בבהירות שאני מתרגל ושהמאסטר כבר טיהר עבורי את גופי למצב שהוא חופשי ממחלות. כל הסבל שחוויתי הוא אשליות. הן גם דברים טובים, המיועדים לכך שאשפר את השין-שינג שלי, אהפוך את הקארמה שלי ואעלה ברמה. אז אמרתי למשפחתי שמאחר שאני צלול מחשבה ויכול לדבר עבור עצמי, גם אם יביאו אותי לבית חולים הוא יכבד את החלטתי אם אתעקש שלא לקבל טיפול.

אמרתי להם גם שאם חייו של אדם לא אמורים עוד להסתיים, אז אין הבדל אם הוא ילך לבית החולים או לא. בכך שאינו משתמש בתרופות, אותו אדם רק יסבול מעט וכך יעלים קארמה תוך כדי התהליך. אבל אם אותו אדם הגיע כבר לסוף של חייו, בית החולים לא יוכל לשנות את התוצאה. אבל, כמתרגל, החיים של מתרגל יכולים כן להשתנות. המאסטר ארגן את הנתיב של הטיפוח-תרגול עבורנו, ורק אם נלך על הנתיב הזה, יש תקווה. במקרה כזה, לשלוח אותי בכוח לבית החולים יגרום לי לאבד את תקוותי היחידה וכך לגרום לי לנזק אמיתי. אמרתי להם שאם באמת אכפת להם ממני, אני מבקש מהם לומר ״פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות הם טובים״, ולבקש מהמאסטר להציל אותי. בני משפחתי כיבדו את בחירתי והתחילו לומר ״פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות הם טובים!״

בזמן ההוא הצלחתי לעשות את מדיטציה הישיבה רק עם מזרן רך על גבי. הכאב בגופי עבר בהרבה את הכאב של שילוב הרגליים. לכן הייתי מוכן לעשות יותר את תרגיל הישיבה מאשר את תרגילי העמידה. עם זאת, כמתרגל, ידעתי שעליי לעשות את כל חמשת התרגילים מדי יום. למרות שהייתי חלש מאוד, ובכאבים בלתי נסבלים, ולא יכולתי להחזיק את הגלגל אפילו למשך שתי דקות במהלך התרגיל השני, הייתי נחוש. עם תמיכתו של המאסטר הצלחתי לסיים את כל תרגילי העמידה, למרות שהייתי כולי רטוב בסיומם. לאחר מכן, כשחשבתי על לעשות את התרגיל השני הייתי רועד מפחד. הייתי דוחה את ביצוע התרגיל מהבוקר לאחר הצהרים, אבל בסופו של דבר המשכתי לעודד את עצמי להיות נחוש ובסופו של דבר סיימתי את כל התרגילים כל יום.

המאסטר אמר:

"למטפח אין מודלים לחיקוי. הדרך שכל אחד הולך בה, שונה, כי הבסיס של כל אחד שונה, ההיקף של סוגי ההחזקות הוא שונה, אופי החיים שונה, עבודות שבין אנשים רגילים שונות, סביבות המשפחה שונות, וכן הלאה. הפקטורים האלה קובעים את השוני בדרך הטיפוח-תרגול אצל כל אחד, את השוני במצבים של סילוק החזקות ואת השוני בגודל המבחנים. לכן במובן הביטוי קשה מאוד למצוא דרך שנסללה על-ידי מישהו אחר, פחות אפשרי יהיה לקחת טרמפ." ("יסודות להתקדמות במרץ II", " דרך")

ידעתי בבירור רב שעליי לשמור על מחשבות ועל פעולות נכונות. אבל התהליך של ההחלמה היה איטי הרבה יותר ממה שדמיינתי. הכוחות הישנים האריכו בכוונה את המצוקה כדי להחליש את הביטחון שלי ואת המחשבות הנכונות שלי. המשכתי לומר לעצמי לא לאבד תקווה. למרות שלא עמדתי בציפיות של עצמי והתמהמהתי בנתיב של הטיפוח-תרגול, הלכתי, אחרי הכל, בעקבות הגל העצמתי של תיקון הפא עד לאותו רגע. ידעתי שעליי ללכת בעקבות המאסטר על הנתיב חזרה הביתה.

הרגשתי שאני נולד מחדש חתיכה אחרי חתיכה. הכאב החל בבטני, עבר לצד הימני התחתון של בטני, משם ללב, לכליות, לריאות ובסופו של דבר לגפיים. כל שלב היה כואב ביותר. בתהליך יכולתי רק לשכב בתנוחה אחת, ולא הצלחתי להירדם. ראשי היה כמו רכבת דוהרת, עם עשרות אלפי מלמולים שנשמעו. כמעט כל השיער נשר מראשי. בקיצור, כל התפקודים הפיזיולוגים של גופי פסקו חוץ מהחלק שהשאיר אותי בחיים.

הקפדתי מדי יום על לימוד פא מרובה, תרגול התרגילים והסתכלות פנימה. מתחילת הטיפוח-תרגול שלי עד לשנים האחרונות מצאתי את כל ההחזקות שהצלחתי למצוא, בזו אחר זו. ראיתי שכבר אין אצלי אותו סוג של טוהר ועדינות שהיו בי בתחילת הטיפוח. לא הקפדתי עם עצמי כמו פעם בחיי היומיום. כשהתרחשו קונפליקטים ניסיתי למצוא את הבעיה אבל לא באמת הסתכלתי פנימה. לפעמים הנחתי להם על פני השטח אבל לא בלב. גיליתי שהתייחסתי לעשיית דברים כאל טיפוח-תרגול, ובתהליך של עשיית דברים נעשיתי מתוח והיה לי את הלב של לאמת את עצמי במקום לאמת את הפא. ראיתי שהתחלתי לחפש נוחות והנאות של אנשים רגילים. לא הקשבתי לביקורת וחשתי תרעומת על דברים רבים.

קחו למשל את התרעומת. היא האפילה על הנתיב של הטיפוח-תרגול שלי והיה קשה להיפטר ממנה. החשבתי את עצמי לאדם שקל להסתדר אתו. העדפתי לקחת על עצמי הפסדים במקום שאחרים יסבלו. אבל לא הבנתי שסוג זה של נדיבות וטוב לב הוא לא חמלה שטופחה על ידי סילוק האנוכיות. לכן עמוק בלבי רציתי שיכירו בי. קיוויתי שאנשים יהללו אותי וחששתי שהם לא ידעו כמה סבלתי. זה הצטמצם להחזקה למוניטין.

כשהתרחש קונפליקט הייתי מרגיש שהטעות לא אצלי. במקום זאת הקרבתי רבות. ואז הייתי מרגיש שנגרם לי עוול ושהתייחסו אלי באופן בלתי הוגן. לא יכולתי להתאפק והתלוננתי בפני מתרגלים עמיתים. ככל שדיברתי על כך יותר כך התרגזתי יותר. הייתי כבר זמן רב במצב כזה. למרות שהייתי מודע להחזקה לא ייחסתי חשיבות רבה להעלמתה. הטיפוח שלי נשאר על פני השטח. ברגע שהבנתי כמה שההחזקה הזו היא גרועה החלטתי להעלים אותה. כששלחתי מחשבות נכונות הוספתי את המחשבה של להיפטר מההחזקה של התרעומת. אני מאמין שתרעומת היא ישות חיה בממדים אחרים ושניתן לפורר אותה באמצעות מחשבות נכונות.

הבנתי גם שיש לי גם בעיה של פזיזות. שעטתי קדימה בעשיית דברים רבים והרגשתי שזה יהיה בסדר כל עוד הכיוון הכללי נכון. לא הקדשתי תשומת לב לבעיות הקטנות שחבריי המתרגלים הצביעו עליהן, ולא ניסיתי למצוא את ההחזקות שמאחוריהן. לא הקדשתי תשומת לב רבה למה ששמעתי או נתקלתי בו בחיי היום יום. אפילו חשבתי שיש לי מחשבה נדיבה ושאני לא עושה עניין מדברים קטנים. למעשה זה היה בגלל שלא ייצרתי את ההרגל של להסתכל פנימה. הרבה דברים כביכול פעוטים שאנחנו נתקלים בהם בחיים ובעבודה מיועדים לכך שנטפח את לבנו העקשן. ללא תשומת לב זהירה אנחנו עלולים להחמיץ את ההזדמנויות לשיפור, והרוע יוכל להשתמש בהן כתירוץ לבצע את הרדיפה שלו. המאסטר לימד אותנו:

"אבל אין עליך להתייחס לבעיות הקטנות שלך כאילו הן שום דבר. הרוע ינצל כל החסרה. מתרגלים רבים נפטרו בגלל דברים קטנים; זה באמת היה בגלל משהו מאוד שולי." ("הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015")

מתרגלים מקומיים ארגנו לימוד קבוצתי ושיתוף בנוגע למצבי. הם מצאו את ההחזקות שבתוך הקבוצה, כגון העובדה שהם היו תלויים בי תקופה ארוכה בפרויקטים של דאפא, ולרבים מהם הייתה המחשבה שאני מטפח היטב והתייחסו אליי כאל מודל לחיקוי. הם גם מצאו מחשבות שליליות שונות.

מאחר שהמצוקה נמשכה כחצי שנה ונראה היה שאין שיפור משמעותי על פני השטח הייתי מודאג. הכאב הגדול ביותר היה שלא ידעתי מה הן ההחזקות שהכוחות הישנים מנצלים כדי לרדוף אותי, וגם לא ידעתי אם אוכל לעבור את המבחן. בתוך הכאב העצום, המחשבה של פשוט לוותר על גוף הבשר ודם שלי חלפה במוחי. למרבה המזל הצלחתי להתגבר עליה עם מחשבות נכונות, ולהישאר במחשבה נחושה ללכת בנתיב שארגן המאסטר.

לאחר מכן הפסקתי להתעסק בהחזקות שלי. במקום זה וידאתי שאני תלמיד דאפא אמיתי שהלך בנתיב הטיפוח במשך עשרים שנה, הבהיר את האמת, הציל ישויות חיות, סילק החזקות ושיפר את השין-שינג. לכן הכוחות הישנים לא ראויים לבחון אותי. למרות שיש לי החזקות רבות, הן יסולקו תוך כדי ההליכה בנתיב הטיפוח שארגן המאסטר.

בהדרגה התחלתי להחלים, ומשקלי החל לעלות, מ-35 קילוגרם ליותר מ-55 קילוגרם. שיער חדש החל לצמוח. העור על ידי ורגלי נשר ועור חדש צמח. בתהליך זה של לידה מחדש לבי היה מלא בהכרת תודה, וגם בחרטה, מאחר שלא יכולתי לשער כמה נשא המאסטר עבורי. רק קיוויתי שאטפח יותר בנחישות כדי שהמאסטר לא יצטרך לדאוג יותר בגללי.

אחרי המצוקה הזו הבנתי באמת את רצינות הטיפוח. הרגשתי שלא טיפחתי את לבי היטב בעשרים השנה האחרונות, ובמיוחד בשנים האחרונות, מכיוון שלא ידעתי איך להסתכל פנימה. מתרגלים אמורים לפתח מנגנון של הסתכלות פנימה ושל התכווננות לפי המצב, ולא להדוף דברים ולהגן על עצמנו כשקונפליקטים מתחוללים. רק כאשר אדם מחשיב את עצמו כמתרגל בכל זמן, מסתכל פנימה ומתקן כל מחשבה, הוא יכול ללכת על הנתיב הנכון אל העתיד.

המאסטר אמר:

"למרות זאת, אם המחשבה הנכונה שלנו מספיק חזקה, זה מתאים לעיקרון ביקום. לא משנה אם זה היקום הישן או היקום החדש, יש את העיקרון הזה: הבחירה של יצור חי תלויה בו עצמו, אפילו אם הוא נדר נדר כלשהו בהיסטוריה. ברגע הקריטי מה שהוא רוצה קובע." ("הרצאת פא בוועידת הפא בפילדלפיה, ארה"ב, בשנת 2002")

המאסטר אינו מכיר בתכנונים של הכוחות הישנים. והכוחות הישנים פשוט אינם ראויים לבחון אותנו. כתלמידים, כל עוד נלך בנתיב הטיפוח שארגן המאסטר נוכל לשלול לחלוטין את התכנונים של הכוחות הישנים. לשלול מכל וכל את התכנונים של הכוחות הישנים דורש מאיתנו להסתכל פנימה בקפידה לפי הסטנדרטים של הפא. עלינו לעבוד קשה כדי לשפר את השין-שינג ולסלק החזקות. זוהי הדרך לקבל באמת את התכנונים של המאסטר.

לשלול את ההפרעות של הכוחות הישנים ולמוסס פילוגים

המאסטר אמר ("יסודות להתקדמות במרץ", "מצבים"):

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה."

אחרי המצוקה העצומה והכאב שנשאתי הרגשתי שבאמת התחלתי להתרומם מהתחום של "בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו."

לאחר שהמחסום של הקארמה וההפרעה מהמנטליות האנושית הוסרו חשתי גם בגופי וגם במחשבתי קלות שלא תתואר. למשך תקופה, כל פעם שנתקלתי בהפרעה או בקונפליקט בטיפוח-תרגול שלי חשתי ממש בנוח.

ואז המאסטר ארגן מחדש את סביבת הטיפוח עבורי. עזבתי את העיר הפשוטה, הטהורה והקטנה לטובת עיר גדולה ומסובכת יותר בחוף המערבי, כדי לעבוד באפוק טיימס.

לפני שעברתי לשם, מתרגלים עמיתים הזהירו אותי שלא אלך לשם, משום שסביבת הטיפוח מסובכת מדי. בחנתי זאת בזהירות מנקודת המבט של מתרגל והבנתי שנתיב הטיפוח שלי הוא התכנון של המאסטר. רק אם אקח את הנתיב שתכנן לי המאסטר אוכל למלא את המשימה שלי. אין עליי להימנע מלהתייצב בפני קשיים. הזכרתי לעצמי למדוד דברים בהתבסס על נקודת המבט של הדאפא ולעשות רק דברים שתלמיד דאפא אמור לעשות. הבנתי גם שרק אם אלך בנתיב הנכון ואתמודד עם דברים עם

״ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני“. (ללא החסרה בטבע הבודהא, מתוך "יסודות להתקדמות במרץ")

כפי שביקש המאסטר, אוכל לעמוד בציפיות של המאסטר.

עם זאת, כאשר נתקלתי בהתנגדות ובהפרעה עם התקדמות הפרויקט, וכשראיתי סוגים שונים של מנטליות והתנהגות אנושית – כאשר נתקלתי במשהו שלא היה נכון לפי הפא – גיליתי שעמוק בפנים לבי זז והתחלתי ליצור מחשבות שליליות והתנגדות. אפילו התחלתי להתלונן בפני מטפחים אחרים שהיו מעורבים. ומה שקרה בממד האנושי הזה הוא שדי הרבה חוזים שעמדו להיחתם נדחו לפתע, או שלקוחות שינו את דעתם. נכנסתי לדיכאון.

בוקר אחד, לאחר לימוד פא קבוצתי במשרד האפוק טיימס, הייתי מוכן ללכת לפגישה עם לקוח. כאשר התקרבתי לרכב שלי ראיתי לשלשת ציפורים מכסה את כל החלק הקדמי של שתי הדלתות. מתרגל עמית שהיה איתי בצוות התבדח: ״מה לא בסדר אתך? איך זה שהציפורים בחרו במכונית שלך?״ לבי זז וחשבתי: ״כן, מה לא בסדר איתי? מה המאסטר מנסה להגיד לי?״

נזכרתי במאמר שהתפרסם לא מזמן באתר האפוק טיימס הסיני. הוזכר שם שכדי למנוע משלוש המדיות העיקריות להבהיר את האמת, המק״ס חדרה לתוך המדיות האלה כדי ליצור קונפליקטים ובלבול פנימי. הבנתי שבתהליך של דחיפת הפרויקט קדימה, כאשר כמה מתרגלים עמיתים לא שיתפו פעולה ולא התנהגו כמתרגלים, לא השתמשתי בחמלה אמתית ובטוב לב כמענה לכך. המחשבות השליליות שנוצרו נפלו למעשה באופן לא מודע לתוך המלכודות של הכוחות הישנים, ובהדרגה נוצרו פילוגים.

המאסטר לימד אותנו:

"...מה שתעשו עם לב טהור יהיה הדבר הטוב ביותר והקדוש ביותר." ("הבנה נוספת", מתוך: "יסודות להתקדמות במרץ")

הבחנתי שהמנטליות שלי עצמי סטתה מהטהור. למרות שניסיתי לתקשר עם מתרגלים עמיתים בצורה ישירה והצבעתי על הבעיות, עדיין שידרתי באופן לא מודע כמה מחשבות שליליות. אפשר היה לקשר זאת לאנוכיות מכיוון שבעצם ניסיתי להבהיר את עצמי ולהראות את חפותי שלי. זה בדיוק מה שהכוחות הישנים רצו להשיג. אמרתי לעצמי בלבי שמעתה ואילך עליי לטפח את הדיבור, ולעולם לא להפיץ דבר שלילי. נזכרתי שבהכשרה למכירות דיבר אדם רגיל על להיפטר מחשיבה שלילית. הוא אמר שאפילו אם אתה מרגיש לחלוטין חף מכל אשמה, למשל אם מישהו פגע במכוניתך במגרש החניה, אין עליך לחשוב שזה לא קשור אליך, כי אתה יכול לבחור כיצד להגיב. אם אתה מגיב בצורה רגועה והגיונית אתה משתמש בחשיבה חיובית. אחרת, אם אתה נעשה מאד כועס ולא הגיוני, אז אתה משתמש בחשיבה שלילית. כמתרגלים עלינו ללכת בעקבות דבריו של המאסטר ולהתייחס לכל אחד בחמלה, כולל מתרגלים עמיתים. באותו זמן עלינו להסתכל פנימה ולמצוא את ההחזקות של עצמנו.

בפגישת מכירות שבועית מתרגל מקומי קרא את דבריו של המאסטר לגבי פילוגים:

תלמיד: איך נוצרו הפילוגים בין המטפחים העמיתים? ומה ניתן לעשות כדי להמיס אותם?

המאסטר: "כשהחזקות אנושיות מתנגשות, ואנשים מסרבים להתבונן פנימה, כאשר כל אחד רואה את הדברים עם חשיבה אנושית ומזלזל באחר, ייווצרו פילוגים במהלך הזמן. ובדיוק כמו אנשים רגילים, הם יפסיקו להסתדר זה עם זה. במקום זאת, הסתכלו על הדברים עם מחשבות נכונות, ואם שני הצדדים יכולים לחפש את ההחסרות שלהם עצמם, ובאמת שכל אחד יפעל טוב יותר, אז תראו שהצד השני ישתנה, ושהאדם ההוא יחפש את ההחסרות שלו. אם תוכלו לעשות זאת, אז לא יופיעו פילוגים. להמיס את הפילוגים לא שונה מזה. כולכם מטפחים באותו הפא, ולכולכם יש אותו הייעוד הגורלי. אז אם יש משהו שאתם פשוט לא יכולים להתגבר עליו, אז תעשו שיחה מלב אל לב עם האדם השני ובאמת תהיו מוכנים להכיר בכל החסרה שלכם שהוא יצביע עליה. האם הבעיה לא תיפתר אז?" ("לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק")

כן, כדי לסלק את הפילוגים עלינו להסתכל פנימה ולטפח את עצמנו ולהיות טובים לאחרים. בטיפוח לפי הסטנדרטים של הפא עלינו לתקן כל מחשבה, כל מילה וכל התנהגות שלנו, ולקפוץ החוצה ממלכודת האנושיות של הקוסמוס הישן. בחלומותיי תמיד המאסטר מזכיר לי לשלוח יותר מחשבות נכונות בכך שהראה לי כמה חזקות המחשבות הנכונות שלי יכולות להיות אפילו בממד האנושי. הבנתי שפילוגים קורים בגלל שהכוחות הישנים מנצלים את המנטליות האנושית של המתרגלים. אם נוכל לשלוח מחשבות נכונות ובה בעת לעלות לרמה גבוהה יותר של הבנת הפא, הפילוגים ייעלמו.

כתלמידי דאפא זה בלתי נמנע שניתפס לקורת רוח משום שאנחנו תלמידיו של שליט הבודהות ומשום שנעשינו לתלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא. יש אמרה ישנה בסינית האומרת ש"ככל שצמח האורז מבשיל יותר, כך הגבעול שלו שחוח יותר" (ככל שהאדם בשל יותר ובעל יכולות, כך הוא עניו יותר). תלמידי דאפא הם כולם בעלי יכולות. אבל המאסטר נתן לכל אחד מאיתנו יכולות אחרות כדי לאפשר לנו לקבל אחריויות שונות בתהליך שבו אנו מאמתים את הדאפא ומצילים ישויות חיות, ממלאים את המשימות שלנו ומכבדים את שבועתנו הקדושה.

אני אסיר תודה ביותר להזדמנות להירגע ולחשוב על תהליך הטיפוח שלי, מפני שטיפוח משמעו להשתפר. כאשר אנו במצב מסוים לזמן ארוך, נהפוך באופן בלתי נמנע לאדישים ואפילו למרוכזים בעצמנו. אני מקווה שלפחות ברגע האחרון של תיקון הפא הזה כל תלמידי הדאפא שלנו יוכלו להתייחס לטיפוח העצמי שלנו בהיגיון. הכול מבוסס על הפא, ואומדים הכול לפי טוב ורע. אין עלינו לתת לכוחות הישנים להשתמש בנו כדי לזרוע פילוגים. במקום זאת עלינו לטהר את סביבת הטיפוח שלנו וליצור גוף שלם ובלתי ניתן להריסה.

לבסוף ברצוני לשתף את הפא של המאסטר מ"הונג יין 2", "אל תהיה עצוב" (תרגום זמני, לא רשמי):

"הרהר בלב שקט בהחזקות שיש לך סלק את מחשבותיך האנושיות והרוע ידעך מאליו."

תודה, מאסטר. תודה, מתרגלים העמיתים.

אנא ציינו כל דבר שאינו הולם.