למדתי להסתכל פנימה ללא תנאי בעבודת המדיה

(Minghui.org)

שיתוף מוועידת הפא של NTD ואפוק טיימס בשנת 2018

ברכות מאסטר נכבד! ברכות מתרגלים עמיתים!

התחלתי לעבוד ב"אפוק טיימס" באפריל 2004. תחילה אדבר על עבודתי, שהיא כתיבה. עבורי עבודה כזו היא קלה ביותר. זה משום שנראה שיש לי זיכרון מולד של סימניות מָסורתיות, השפה הסינית העתיקה, ושירה. באשר לסימניות פשוטות ודקדוק סיני מודרני, עברתי הכשרה מדוקדקת כשהייתי סטודנט.

תוך זמן קצר זכיתי להצהרות ושבחים ללא סוף גם של המנהל וגם של שותפי לעבודה. אחרי ששמעתי כל כך הרבה שבחים, החלה להתפתח בלבי דרך חשיבה שאננה ויהירה, שלא הייתי מודע לה. עד שפעם אחת התעורר ויכוח לגבי סוגיה דקדוקית עם אחת מעמיתותיי לעבודה. חשבתי שיש טעות בכתיבה שלה, בזמן שהיא חשבה שאין לה, כך שאם הייתי משנה זאת, הייתי משנה את המשמעות של דבריה. בסופו של דבר לא הצלחנו לשכנע זה את זו. הלכתי ללמוד את הפא כשאני רותח מזעם.

ב"הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון"- 18 בספטמבר 1994, אחד המתרגלים שאל:

"מתרגל: האם יש דבר כלשהו בקוסמוס שזהה לחלוטין לדבר אחר?"

מאסטר לי הונג-ג'י ענה:

"ייתכן שקיימים שני דברים שהם אותו הדבר, אבל זה נדיר ביותר. אני לא ראיתי אותם."

הלב שלי זז וחשבתי על כך:

המאסטר לא ראה זאת, כך שזה לא קיים, אבל תשובתו של המאסטר לא הייתה "אין דבר כזה", אלא דווקא

"אני לא ראיתי אותם"

המאסטר מבין כל דבר בבירור, ועם זאת הוא כל כך צנוע. השוויתי זאת לגאווה ולחוסר הסבלנות שלי עצמי; השפה הסינית עצומה כמו האוקינוס. כמה אני יודע? ואני נעשיתי עקשן כאילו ידעתי כל דבר. בלב שליו ורוגע התחלתי לחשוב על מה שכתבה עמיתתי לעבודה והבנתי שהדרך בה היא כתבה הייתה קצת מוזרה, אבל למעשה אין בה שום טעות, כך שלבסוף השתמשנו במשפט המקורי שלה.

הזהרתי את עצמי שעליי לשמור תמיד על דפוס חשיבה צנוע ושקול. במיוחד זה כך בתחומים בהם אני מרגיש שאני מומחה ושניתן לעשות בהם בקלות ובאופן בלתי מודע שיקולים מוטעים עקב ביטחון עיוור.

בתחילת 2005 נכנסתי לעבוד בעבודת עריכה באינטרנט במשרדי ההנהלה של ה"אפוק טיימס". צריך היה לשמור שהאתר יהיה פעיל 24 שעות ביממה. באותו הזמן היו רק מעט עובדים, והיו דברים רבים להשלים. הרגשתי שלשאת את לחץ עומס העבודה זה כמו לשאת משקל של הר. נדרשתי לעתים קרובות לשבת מול המחשב במשך 6 עד 9 שעות כשאני מטפל כל הזמן בבעיות. ההרגלים לצאת להפסקות שהיו לי במקור התבלגנו לי לחלוטין. לאט לאט התחלתי להתעלם מלימוד הפא, מתרגול ומשליחת מחשבות.

חומרת ההזנחה שלי עלתה בסופו של דבר על פני השטח במהלך שליחת המחשבות הנכונות. עקב טבע הזמן הרגיש של עבודתנו, השתמשתי לעתים קרובות בעבודתי כתירוץ לדלג על מחשבות נכונות. אך גיליתי בהדרגה שלעתים קרובות נדרשתי לעשות לגמרי מחדש את כל העבודה שהשלמתי במהלך 15 הדקות של שליחת מחשבות נכונות. לפעמים זה קרה בגלל בעיות בפלטפורמת התמיכה של העורך, ולפעמים כי האינטרנט נותק, בזמן ההוא לפלטפורמת התמיכה של העורך לא הייתה שמירה אוטומטית, כלומר כשהייתה בעיה, היה צורך לעשות את הדברים מחדש. אף על-פי שזה דכדך אותי, עדיין חשבתי שזה רק צירוף מקרים.

יום אחד כשאתראת המחשבות הנכונות החלה לצלצל, שוב סגרתי אותה והמשכתי לעבוד, אבל מסך המחשב שלי נעשה שחור כמו בהפסקת חשמל. באותו הרגע הכול אבד: לא רק הקבצים שעל פלטפורמת העורך אלא גם הקבצים על המחשב שכלל לא נדרש להם חיבור אינטרנט.

עם ההלם הזה הבנתי לבסוף שעליי לעצור ולטפח עצמי בדרך נכונה. לקחתי את הכתבים של המאסטר לידיי, ועיני נתקלה במה שהמאסטר אמר:

"יש אנשים, שעד היום עדיין לא מסוגלים לקרוא את הספר ביסודיות. במיוחד אלו שעושים עבודה בשביל הדאפא – אתם לא יכולים להשתמש בשום תירוץ לא לקרוא את הספר ולא ללמוד את הפא. אפילו אם אתה עושה דברים בשביל המאסטר, בשבילי, עליך גם כן ללמוד את הפא בכל יום עם לב שקט. צריך לטפח באמת. כאשר אתם קוראים את הספר, המחשבות שלכם משתוללות. הבודהות, הטאואים והאלוהויות לאינספור שבתוך הספר מסתכלים על המחשבות המצחיקות והאומללות שלכם, צופים בכך שהקארמה במחשבתכם שולטת בכם, ואתה עוד מבולבל ולא מתעורר לכך. יש אנשים שעושים עבודה שלא קוראים את הספר ולא לומדים את הפא במשך זמן ארוך – איך אפשר לעשות היטב את העבודה של הדאפא? גרמתם בחוסר מודע לנזק רב שקשה מאוד לתקן. השיעורים האלו צריכים לעשות אתכם יותר בשלים. כדי לא לאפשר לכוחות הרעים למצוא דרך לתוך המחשבות שלכם, הדרך היחידה היא ללמוד את הפא בדחיפות." ("ללכת לקראת השלמות המלאה", "יסודות להתקדמות במרץ II")

תיקנתי את סדר ההפסקות שלי, וכל יום בבוקר לפני שפתחתי את המחשב למדתי ותרגלתי את חמשת התרגילים מבלי להחמיץ את זמן המחשבות הנכונות העולמי. לאחר מכן למחשב הפסיקו להיות בעיות. אחרי זמן קצר, יעילות העבודה שלי השתפרה בבירור. אף על-פי שהייתה עבודה רבה מאוד, מחשבותיי היו צלולות, קצב ההתקדמות שלי מהיר, ולכל דבר שעשיתי הייתה השפעה כפולה במחצית המאמץ.

בספטמבר 2007 הועברתי לעבודה שהיא בעיקר משרדית.

בזמן שעבדתי בעבודה משרדית, היה עליי לעבוד עם "אי-יין" [שם בדוי]. המחשבות והמושגים שלה היו שונים מאוד משלי, לפעמים אפילו ממש מנוגדים לשלי. מה שהיא חשבה שחשוב, נחשב בעיניי ללא חשוב; מה שהיה חשוב בעיניי, לא היה חשוב בעיניה, והיה עליי לעשות את מיטבי ללכת בדרך שהיא עושה דברים, אבל לבי חש לעתים קרובות לא מרוצה ושנעשה לי עוול. כשדברים הצטברו, נוצרו בלבי קשרים.

יום אחד כשלמדתי את "הוראת הפא בוועידה בשווייץ" (1998), המאסטר אמר:

"אני יכול לוותר בהיקף הגדול ביותר האפשרי על כל מה שיש לי, ומשום כך אני יכול לפתור את כולם" (מחיאות כפיים).

בבת אחת הכול התבהר לי. הוארתי לכך שהייתה לי החזקה חזקה מדי לדרכי החשיבה שלי ולמושגים שהצטברו לאחר הלידה. אני חש אי נוחות לגביי מעשיה של אי-יין, מפני שהשתמשתי במושגים שלי עצמי כדי לאמוד אותה. הגדרתי את כל אותם דברים בהם היינו חלוקים כטובים או כרעים.

זה התיר את הקשרים בלבי ויישר את מצב המחשבה שלי. הפסקתי להשתמש בסטנדרטים שלי לאומדן שגרמו לי לדחות מעליי את אי-יין עקב חילוקי הדעות בינינו. זמן קצר לאחר שיישרתי את מחשבותיי, גיליתי שמה שנהגתי לחשוב עליו כהחסרות שלה, זה בדיוק מה שאני הייתי צריך לשפר אצלי ומה שהיה חסר לי בעבודה היום יומית שלי.

לדוגמה, בעבר כל פעם שנתקלתי בקושי כלשהו בעבודה, לא התעמתתי עם זה אלא פשוט הנחתי לכך. אבל אי-יין הייתה ממשיכה ולא משנה מה. בעיניה קיימת רק המטרה והיא הייתה משיגה את מטרותיה לא משנה כמה מאמץ היה עליה להשקיע כדי להגיע לשם. בעבר חשבתי תמיד שהיא עקשנית מדי והעבודה איתה הייתה מעייפת מפני שתמיד חשתי לחץ רב. אולם כעת אני חושב שנהגתי לסגת מאתגרים מפני שדאגתי יותר מדי לגבי איך אני מרגיש, ושמתי את המחשבות האישיות שלי בעדיפות על פני השלמת פרויקטים. אולם, כמתרגל, אני צריך לעבוד על סילוק ההחזקות שלי. אחרי ששיניתי את המושגים שלי, עבודתי השתפרה ביעילות וקיבלתי גם תוצאות חיוביות יותר.

ככל שהעבודה התקדמה, גודל הצוות שלנו גדל גם כן. כשעוד אנשים הצטרפו, הבעיות שהיה עליי לפתור הפכו מסובכות יותר. חברים חדשים בצוות הביאו עימם את דרכי החשיבה שלהם ואת הדרך ללכת בה להשלמת משימה, ולכל אחד הייתה נקודת השקפה חזקה, כך שהיה קשה מאוד לכל אחד לוותר על המחשבות שלו ולשתף פעולה עם אחרים. לכן מספר הקונפליקטים של השין-שינג גדל.

המאסטר אמר:

"כל אימת שאתם נתקלים בבעיות, כל אחד צריך להסתכל פנימה כדי לחפש את הסיבה בפנים, לא משנה אם זו אשמתך או לא. זיכרו את מילותיי: לא משנה אם הבעיה היא אשמתך או לא, עליך להסתכל בתוך עצמך, ואתה תמצא בעיה. אם העניין לחלוטין לא קשור אליך או לא כולל שום החזקה שעליך לשבור, אז נדיר שהדבר ההוא יקרה לך. אם לא הייתה לך החזקה אז הבעיה לא הייתה מופיעה. אני צריך להיות אחראי לטיפוח שלך. כל בעיה שקורָה לכם, סביבכם או ביניכם סביר מאוד שהיא קשורה אליכם, ויש לכם משהו להיפטר ממנו." ("הוראת הפא בוועידה באירופה", 1998)

כך שכאשר היחסים בין חברי צוות היו מתוחים, הסתכלתי פנימה בלב רגוע. הזכרתי לעצמי שהצוות שלנו ממלא תפקיד תומך. רק אם נעשה את חלקנו היטב, המתרגלים בשורה הראשונה יוכלו להיות ממוקדים בעבודתם ללא הפרעה. הסיבה שהיינו במצב הזה הייתה כנראה מפני שהיה עליי להמשיך הלאה עם הוויתור על ההתמקדות שלי בעצמי. התחלתי לנסות להבין בסבלנות חברי צוות אחרים, כמו למשל את דרכי החשיבה שלהם ואיך הם פועלים לגביי עבודתם. לאחר מכן ניסיתי כמיטבי להסתגל לדרך החשיבה והעבודה שלהם תוך שאני תומך בעבודתם. עבודתי לא הייתה לשווא. תכף לאחר מכן אנשים הכירו במאמציי.

באוגוסט 2015 הועברתי למחלקה אחרת. המשימות, הסביבה והאנשים היו כולם שונים מאוד. הגעתי מצוות מנוסה מאוד לצוות שיש לו עדיין חסרים רבים, אז היה לי קשה מאוד בתחילה להסתגל, והתחילו להיות לי תלונות.

המאסטר אמר:

"כשמתעוררת בעיה, אין להטיל אחריות, אלא צריך להסתכל על ההתנהגות של האדם עצמו." ("תיקון", "יסודות להתקדמות במרץ")

מה שהבנתי מכך, שכאשר אנחנו רואים בעיה בסביבת העבודה שלנו, במקום לבזבז את הזמן בתלונות, עלינו להשתמש בזמן שלנו בצורה יעילה ולנסות לשנות את הסביבה. אנחנו לא צריכים רק לצפות להרוויח מהסביבה שלנו, אלא לנסות את מיטבנו לשפר אותה עוד ועוד.

מיד אחרי שהצטרפתי לצוות החדש, גילית בעיה: גם כשלא הייתי הגורם לבעיה, הממונה עליי היה מעביר עליי ביקורת. באותו רגע כעסתי ממש ורציתי למצוא דרך להוכיח שזו אינה הטעות שלי. בעבר, בכל פעם שנתקלתי במשהו, הייתי תמיד נחוש לחשוף מי טעה ומי לא ואם אכן הייתי אני זה שטעה, הייתי לוקח אחריות, אחרת אף פעם לא הייתי מקבל על עצמי את האשמה. אחרי שהרגעתי את עצמי, הבנתי שהיו שני דברים אצלי שאינם בהתאם לדאפא: הראשון הוא המנטליות התחרותית שחשבתי שאין לי אותה. כעת אני יודע שהשתמשתי ברעיון של "אם אנשים אחרים לא מפריעים לי אז אני לא אפריע להם" כדי להסתיר את המנטליות התחרותית שלי. הרעיון הזה ש"אם אנשים אחרים מפריעים לי, אז אני חייב לרדת לעומקו של עניין ולברר מי אחראי לבעיה" הראה את המנטליות התחרותית החזקה שלי. הדבר השני שלא יכולתי לסבול היה שלא טיפחתי את "הסובלנות" שלי היטב, כך שלא איחשב כלא צודק.

בפעם הבאה כשזה קרה, ברגע שעמדתי להתפוצץ עם מילים כדרבנות להשיב, אילצתי את עצמי לשאת את המצב ולהישאר שקט מבלי להסביר את הצד שלי. אולם עדיין חשתי כועס, משום שחשתי שזה ממש אינו הוגן.

המאסטר אמר:

"סובלנות היא המפתח לשיפור השין-שינג. לסבול עם כעס, התמרמרות או עם דמעות זוהי סובלנות של אדם רגיל שיש לו החזקה לגבי הדאגה שלו. לסבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח." ("מהי סובלנות (רן)?", "יסודות להתקדמות במרץ")

כעת אני מבין שבאותו זמן, טעיתי כשחשבתי שסובלנות פסיבית היא דרך לעבור את המבחן הזה. חשבתי שלקחתי צעד אחורה ושלא החמרתי את הקונפליקט. אם אינני יכול לנצח – אני מתחמק. חשבתי שזה די טוב לטיפוח. אולם כדי לעבור באמת את המבחן נדרשות מחשבות נכונות, ולהיות רגוע ופתוח בלב פנימה. אבל מה גרם ללבי להאיץ כשדברים כאלה קורים?

שאלתי את עצמי האם באמת חשבתי על איך המתרגלת הזאת חשה מנקודת המבט שלה? כנראה שלא. כך שוב, חשבתי רק על עצמי ולא ניסיתי להבין את הצד השני. מטפח אמיתי לא צריך לדאוג לרגשות שלו שייפגעו, אלא רק להתחשב באחרים. כשהבנתי זאת לא היו לי עוד תלונות כלפי מתרגלים אבל חשתי התנצלות לגבי הכאב שגרמתי למתרגלת עקב מעשיי המוטעים שלא בכוונה.

הממונה על הצוות החדש קיוותה שאעזור לה בכמה משימות ניהול, אבל אני שונא ניהול. במשך זמן רב התרגלתי לשתף פעולה עם "ראש קטן" מפני שלא רציתי להיות המוביל. תמיד חשבתי שאני מישהו בעל רדיפות ותשוקות מועטות ביותר ושאני מתאקלם מהר מאוד בסביבות שונות. עם הלך מחשבה כזה אני מרגיש נינוח. אבל הממונה עליי המשיכה לתת לי כך משימות חדשות במשך תקופת זמן. הרגשתי עייף מאוד מפני שלא הסכמתי איתה.

כששיתפתי עם המתרגלת הזאת היא הזכירה לי שזהו ביטוי של ההחזקה שלי לנוחות. הרגשתי שלבי מזדעזע – אולי היא צודקת. אבל בכל כוחי התנגדתי להכיר בכך ועניתי לה: "אינני יכול לתפקד היטב עם דברים שאינני אוהב; ואם אינני יכול לעשותם היטב אז עדיף לי מלכתחילה לא לעשות אותם. ללכת על פי מהלך הדברים הטבעי זה טוב יותר". אבל היא ענתה מיד: "איך אתה יכול לדעת שאינך יכול לעשות זאת מבלי לנסות אפילו? אתה אומר שללכת על-פי מהלך הדברים הטבעי ולהיות בעל שאיפות מעטות זו דרך החשיבה הנכונה? הכוחות הישנים משגיחים על כל צעד וצעד שלנו והם משתמשים בכל מיני דרכים להפריע למאמצים שלנו להציל אנשים.איך אנחנו יכולים ללכת על-פי מהלך הדברים הטבעי? כמה חיים ממתינים שם להינצל על ידנו? איך אנחנו יכולים להיות בעלי שאיפות קטנות כל כך?"

נותרתי ללא מילים. בחנתי את החשיבה שלי, ואכן רדפתי בחשאי אחרי חיים נוחים ולא רציתי לקחת על עצמי אחריות. החשיבה של אנשים רגילים תדחף אותנו ללכת למקומות שבהם אנחנו מרגישים בטוחים ונינוחים. הבעיה היא שאיננו אנשים רגילים. המטרה שלנו מנוגדת לשלהם. כמובן, בניהול אנשים, אעמוד מול בעיות מסובכות רבות ויהיה עליי להקדיש מאמץ רב יותר. אולם אם לתת את כולי יכול לעזור לכלי התקשורת שלנו להפיק תוצאות טובות יותר לקהלים שלנו, מה שאומר שעוד ישויות חיות תוכלנה להינצל, אז זה שווה, ולא משנה כמה זה קשה.

כתלמיד של המאסטר, האין זאת הסיבה שאנחנו כאן? כיצד נוכל להיות כל כך סרבנים להקדיש לכך זמן ומאמץ?

אחרי שחוויתי דברים רבים, גיליתי שלא משנה מה הבעיה העומדת בפני מתרגל, הוא תמיד יכול למצוא תשובה בתוך עצמו.

המאסטר לימד אותנו:

"כמטפח כל התסכולים שתיתקל בהם בקרב אנשים רגילים הם מבחנים; כל המחמאות שתקבל הן ניסיונות." ("המטפח נמצא בתוך זה באופן טבעי", "יסודות להתקדמות במרץ")

תודה רבה לך מאסטר! תודה לכולכם!