בסס את המוסריות האדירה שלך!

(Minghui.org)

(שותף בוועידה לשיתוף התנסויות באנגלית ניו יורק 2018)

ברכות מאסטר, ברכות מתרגלים עמיתים!

זהו טיפוח של כמעט 14 שנה בתוך קבוצת המדיה כמתרגל מערבי כאן בעיר ניו יורק.

לאחרונה הבנתי באמצעות הסתכלות פנימה כמה מהחסרותיי והחזקותיי. ברצוני לשתף את החוויות האלו של הצטרפות לקבוצת המדיה ועבודה בה עם קהילת המתרגלים.

חלק 1: הטוהר וההכרה בנדר שנדרנו

אני זוכר שנסעתי לשיקגו כדי לעזור בהבהרת האמת. זה היה ב-2003 ותרגלתי רק במשך כמה שנים. למדתי את הפא, עשיתי את התרגילים בנחישות, ושלחתי מחשבות נכונות בזמנים הקבועים, אך למלא תפקיד בהבהרת האמת היה חלק מתמהמה בטיפוח שלי. באותה תקופה זה היה בולט מאוד לעין.

בזמן ההוא קבלתי שיחת טלפון אקראית ממתרגל באזור המקומי שלי ששאל אם אוכל להסיע קבוצת מתרגלים לשיקגו לאירוע הבהרת אמת. זו הייתה נסיעה באמצע השבוע למשך כמה ימים, ואף שזה היה באמצע שבוע העבודה החלטתי לנסוע.

איני יכול להביע את השמחה שהרגשתי בלב. למלא תפקיד פעיל בהצלת ישויות חיות, לראות קבוצה כל כך גדולה של מתרגלים ממלאה תפקיד חסר אנוכיות בתיקון הפא, ולהיות חלק מגוף התלמידים בתוך התהליך הזה. רבים לקחו עלונים ו[חומרי]מידע, והחיוכים על פניהם עזרו לאמת שיש לנו השפעה משמעותית.

יכולתי לחוש בצללית חיוכו של המאסטר באופק.

כשחזרנו לעירי באוהיו לבי היה מלא בחוויה. הצטרפתי לקבוצה של ידידים רגילים ונפגשנו בפאב מקומי. דיברנו ושיתפנו על הקורה בחיינו והייתה לי הזדמנות לדבר על המסע לשיקגו. שמחתי שמילאתי את חובתי, שסימנתי וי על המשימה, ושאוכל לחזור לדברים השגרתיים שבחיי. הטיפוח באותה תקופה נראה כמו עבודה שאוכל לעזוב לאחר שיום עבודה בן שמונה השעות הסתיים, והנה אני כבר אחרי העבודה.

ואז הטלפון הנייד שלי החל לרטוט עקב שיחה ממתינה. זה היה מתרגל מקומי. הוא אמר שהוא מתקשר כדי לשאול אם אוכל לנסוע שוב לשיקגו ולקחת איתי כמה מתרגלים.

חזרנו לפני פחות מ-12 שעות ולא הייתי בטוח אם נסיעה נוספת כדאית, אז אמרתי לו שאתקשר בחזרה עם תשובה.

כשהרהרתי בשיחות עם חבריי, התחלתי לחשוב אם כדאי לי לנסוע. אמדתי את ה"בעד ונגד" כמה פעמים ונראה שזה נמשך ללא סוף, וכשה"רציונליות" עמדה להתגבש להחלטה, שמעתי קול מהדהד מהמאסטר במחשבתי: "בסס את המוסריות האדירה שלך!"

תוך כמה רגעים הרמתי טלפון והסכמתי לנסוע. אף שקשה להאמין, לבי התמלא אף יותר, ואור השמש החל לזרוח דרך חלון הפאב ביתר בהירות מאשר קודם.

זו הייתה הכרה בנדר שלי! והרגע הזה התגבש כבדולח.

השבועות הבאים, החודשים, והשנים מאז עברו במהירות, אך אותו רגע והמילים של המאסטר שהשתקפו מהפא עדיין מהדהדים במחשבתי ובלבי.

הטלפון שלי צלצל והיו הרבה נסיעות שונות, פרויקטים שונים, מאמצים שונים, ובכל אחד מהם יכולתי לשמוע את דברי המאסטר, ופחות ופחות היססתי אם להסכים למלא את תפקידי.

אחת משיחות הטלפון האלו הגיעה לאחר הזמנה ישירה מהמשרד בניו יורק לבוא לעבוד עבור "האפוק טיימס". זה היה בחורף 2004. באותה תקופה הייתי מובטל ומה שנראה כאוסף עצום של מחשבות שנבנה על הגיון ורציונליות, שוב נעקף על ידי הקול: "בסס את המוסריות האדירה שלך!"

חלק 2: על קנאה ומנטליות התחרותיות בטיפוח בתוך קבוצת המדיה

המאסטר חותם את הפרק על הקנאה בהרצאה השביעית ב"ג'ואן פאלון" במילים אלה:

"הנושא הזה של הקנאה רציני מאוד, כי הוא נוגע ישירות בשאלה האם נוכל לטפח לשלמות." ("ג'ואן פאלון")

"כשקראתי את הפרק הזה בכמה החודשים האחרונים, דברי המאסטר בלטו יותר ויותר וזה גרם לי להרהר. תהיתי מדוע לא התייחסתי ברצינות לדבריו במהלך האחרון ביותר בטיפוח שלי. לאן נעלם טוהר הלב? אותה נכונות לבצע עבודה ומשימות ללא אנוכיות, ותהליך עקבי של הסתכלות פנימה.

כשהמשכתי להרהר בזה, חשבתי על קבוצת המדיה ועל הסביבה המשתנה, וזה הזכיר לי מה שהמאסטר אמר:

"חלל היקום רחום במקור ויש לו התכונה הזאת גֶ'ן-שָן-רֶן. כשאדם נולד הוא מותאם לתכונת היקום. אבל כשכמות הגופים החיים שנוצרו גְדֵלה, מתפתח סוג של יחס חברתי קבוצתי. היו כאלה שפיתחו אנוכיות, זה הוריד לאט לאט את רמתם, הם לא יכלו להישאר ברמה הזאת והיו מוכרחים ליפול למטה." ("ג'ואן פאלון")

כשהגעתי לראשונה למשרד ה"אפוק טיימס" באנגלית לפני 13 שנה, המשרד היה קטן, ממש חלק קטן של קומה בהשוואה למקום של קבוצת המדיה היום. הצוות שלנו היה קטן גם כן, וחַלק את רוב המשימות והאחריויות. העורכים היו עונים לטלפונים ומחלקים עיתונים. אנשי המכירות כתבו סיפורים כדי להשלים את החסר בידע בנושאים ספציפיים, וכתבים עבדו כל הלילה וישנו במשרד בלילה לפני שהמהדורה השבועית המודפסת הושלמה.

למעט אנשי מכירות, הצוות הרגיל לא קיבל פיצוי כספי, ועבד בעבודות רגילות ביום ולאור הירח במשרד בערבים. גם צוות המכירות בדרך כלל גירד את התחתית מבחינת שכר, ובקושי הרוויח מספיק כדי לשלם חשבונות. למרות זאת, הייתה מוטיבציה נלהבת ורוח של תרומה. כשחושבים איך משפחה ענייה אך חמה נושאת יחד בנטל בזמנים קשים, זו הייתה הרוח והתרבות בצוות שלנו. זה כמובן השתקף גם בפרויקטים המדיה האחרים. אך יסודות ההיבטים השטחיים האלו התבססו על ההבנה הטהורה שלנו לגבי התרומה שלנו לתהליך הבהרת האמת וההצלה של ישויות חיות.

לבסוף גדלנו והצוות גדל. משימות ואחריויות חולקו כבר די בעקביות באופן ממודר לפי מחלקות ומדורים. מנהלים קיבלו אחריות ספציפית, והמיומנויות והיכולות הושחזו לתפקידים ספציפיים, או שלתפקידים נדרשו ביצועים ספציפיים. ולבסוף כולם קיבלו פיצוי כספי, דבר שאף פעם לא קרה קודם לכן.

כל זה נראה טבעי למדי לעסק הנמצא בצמיחה. שהלא כל דבר חייב להתפתח ולהבשיל, וקבוצת המדיה לבשה צורה, וכולנו היינו "באותה צלחת".

המיומנויות והיכולות של כל חבר צוות היו הרבה יותר ממה שהיה לנו קודם, וזה עזר לעודד ולחזק את החזון העתידי של קבוצת המדיה שלנו להפוך לגדולה ביותר ולמשפיעה ביותר בעולם.

עם זאת, ההתרחבות, ההתמקצעות והמבנה הארגוני הביאו למורכבות שהלכה וגדלה מבחינת הסביבה שנוצרה, סוגי האישיות של העובדים וסגנונות התקשורת, סביבה שתלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא המתקדם במרץ רואה, וצריך לראות, כחיובית. זו הזדמנות לטפח לרמה גבוהה אף יותר בטיפוח ולמלא תפקיד גדול אף יותר בהצלת ישויות חיות.

עם הזמן התעודדתי להתפטר מעבודתי במשרה מלאה כדי לחזור ולהתמקד בלב שלם שוב במדיה. התמקדתי בנחישות בידע ובמיומנויות שלי בהיבטים של האסטרטגיה והרווחים בחברות תקשורת, ובתחום המדיה הדיגיטלית.

כשהתחלתי להגדיל את הידע שלי ואת המיקוד, זה עזר למדיה שתרמתי יותר. אך ככל שעבר הזמן, פחת ופחת המיקוד שלי על הטיפוח פחת ופחת, כמו התנדנדות של קרש של נדנדה, ונע לעבר הרגילוּת.

במבט חטוף נראה כאילו השינוי הזה לא בעייתי, והתחלתי להצדיק את התהליך הזה במחשבתי, אחרי הכול, אנחנו עסק, וההיבטים העסקיים חשובים ביותר. אך עם הזמן ברמה עמוקה יותר, נעלם טוהר לבי, והמדיה הפכה להתמקדות באגו שלי, במיומנות, באישיות וביכולת, בניגוד לטיפוח שלי ולאמצעי להצלת ישויות חיות.

הכול הפך לתחרות, ובעקבות ההצלחות האינדיבידואליות של אחרים התחלתי להתמרמר בשקט בלבי. על פני השטח אישרתי את הצלחתם, אך ברמה עמוקה יותר התחלתי לסטות יותר ויותר. ההרגשה הזו המשיכה לגדול ככל שעברו הימים.

המאסטר אמר:

"טיפוח אמיתי מקפיד על התמקדות בשיטה אחת, שלא תהיה שום סטייה. גם בין אנשים המטפחים באמת את הטאו זה מופיע – אין כבוד הדדי ולא מסלקים את המנטליות התחרותית, וזה נוטה לגרום לקנאה." ("ג'ואן פאלון")

השאיפה לתואר, לאחריות, ולכבוד בין המתרגלים הפכה להיות יותר חשובה מההזדמנות יקרת הערך להגשים את הנדר שלי ולתמוך באחרים בהצלת הישויות החיות.

עם האגו והאנוכיות הגדלים והולכים באה גם תחושת תרעומת כלפי אלו שחשתי שגרמו לי עוול או אלו שבסוף לא הקשיבו לי או לא עבדו איתי. היו אלו שעבדתי איתם, ואלו שפשוט החלטתי לא לעבוד איתם. ראיתי שהאלמנטים האלו גם משתקפים במלואם בסביבת הטיפוח בקבוצת המדיה.

שיתוף הפעולה נעשה בררני. חלק מהמתרגלים עבדו עם אלו שהם אהבו, בשעה שמתרגלים שברמה האישית לא היו אהודים על ידי אינדיבידואלים מסוימים – נדחו.

איכות התיאום הסלקטיבי הזה המשיכה להתרחב; אנשי צוות סינים בודדו מדיונים ופגישות באנגלית, ומערביים דוברי אנגלית בודדו מדיונים ופגישות בסינית. והפיצול המשיך לגדול.

שיתוף הפעולה התמצה במילים שהוקראו ונשמעו בהרצאות הפא, ואמנם ולעתים נאמרו בקול רם, אך לא יושמו באמת בקבוצת המדיה.

אך כשכל זה מוצג לפניי בצורה ברורה שכזאת, שוב כשלתי להסתכל פנימה ללא תנאי ולראות את האלמנטים החיצוניים האלו כהתגלמות ההחזקות שלי למנטליות התחרותית ולקנאה.

המאסטר אמר:

"אם אדם מצליח בטיפוח או לא, הכול תלוי בטיפוח של הלב ההוא. זה אותו דבר לגבי כל אחד וזה לא יעבוד אם חסר אפילו מעט." ("ג'ואן פאלון")

זה לא שלא קראתי את החלק הזה בפא פעמים רבות או שלא הבנתי או קלטתי את דברי הפא של המאסטר. אלא שכשלתי ליישם אותם בלבי.

מיומנויות ויכולות עסקיות נחוצות מאוד במדיה בהמשך ההתפתחות שלנו, ועלינו להעמיד את עצמנו בדרישות גדלות וגוברות. אך הסיבה שאנחנו שואפים להגדיל את המיומנויות והיכולות האלו, ושאנחנו שואפים להגביר את החוזק שלהן אינה יכולה להיות למען עצמנו או האגו שלנו. ואינה יכולה להיות למען הוקרה, מוניטין או רווח אישי.

מיומנות ויכולת צריכות להיות כמו זרעים שאנו זורעים בקרקע פורייה של לב טהור וישר, עם הנדר שלנו בלבד כמוטיבציה להציל ישויות חיות. רק אז אנחנו יכולים לראות את היכולות האלו באות לידי הגשמה מלאה.

חלק 3: ריצת ספרינט לקו הסיום כתלמיד דאפא ב[תקופת]תיקון הפא

בשנתי הראשונה בביה"ס התיכון, יצאתי למה שקוראים "מסע התגלות". החלטתי לנסות להצטרף לקבוצת הכדורסל.

לא הייתי גבוה, ולא שיחקתי בקבוצת נבחרת הספורט הצעירה בשנים הקודמות, אז לנסות להצטרף לקבוצת הנבחרת היה הרבה מעבר ל"רחוק מהישג יד".

למרות זאת, מסיבה מוזרה, הייתה לי המוטיבציה לנסות זאת. אהבתי כדורסל ורציתי לשחק.

מבחני קבלה לנבחרת הכילו כושר ואימון, וכך, כל יום במשך חמישה שבועות רצנו, תרגלנו מסירות וקלענו לסל.

השתתפתי בכמה אימוני מגרש שלם של חמישה על חמישה עם הרבה מחברי הנבחרת, אך כוכב זורח על המגרש לא הייתי.

ביום האחרון של האימון סיימנו בריצת ספרינט בת חמש דקות, שהכילה ריצת ספרינט במשך חמש דקות שלמות של הקפת אולם ההתעמלות.

רוב שחקני הנבחרת רצו במהירות מתונה ואז האטו לריצה בקושי לקראת סוף ההקפה הראשונה.

כשהתחלתי להתאים את עצמי לקצב שלהם, קלטתי שבסוף יוציאו אותי מהקבוצה, ולא יכולתי לעצור את דמעותיי.

האם באמת נתתי את כל מה שיש לי? האם באמת נתתי את הלב בכל משחק. בכל מסירה, בכל חסימה ובכל חטיפת כדור, בכל זריקה לסל?

כשהצער והחרטה החלו לשקוע פנימה, במקום להמשיך את הריצה, התחלתי לרוץ בספרינט מוחלט.

מהר יותר מאשר רצתי אי פעם בימים הקודמים במשך חמשת השבועות האחרונים. מהר יותר מאשר יכולתי להחזיק נשימה הכרחית.

איך שהתחלתי את ההקפה, כל שחקני הנבחרת ומאמן הכדורסל שלנו שדיבר עם שחקן כדורגל, הסתובבו להסתכל עליי.

שניהם הסתכלו וחלפתי על פניהם שוב, הם אמרו: "תראו אותו".

ואני האצתי, והאצתי, והאצתי.

בבוקר המחרת המאמן בא והוציא אותי מהכיתה. עמדנו במסדרון והוא אמר לי שלמרבה הצער לא עברתי.

הוא השתהה לרגע ואז גם שיתף שכל שחקני הנבחרת רוחשים לי כבוד על המאמץ שהשקעתי.

עצרתי את הדמעות, ויכולתי לראות שהמאמן גם כן עוצר את דמעותיו.

הרגע הזה נצרב בזיכרוני לזמן מה, אך רק לאחרונה רושם חשיבותו והשפעתו נטבעו בי.

המאסטר אמר:

"מה יהיה איתכם, המתרגלים שלא פעלו היטב? כולכם אוהבים לראות אותי מחייך אליכם, אבל עליכם לדעת שאני עושה זאת כדי לעודד אתכם וכדי לבטא את תקוותיי עבורכם. לנוכח העובדה שהזמן כה דוחק, האם חשבתם מה יקרה לאלו שלא טיפחו היטב? יש אנשים שעדיין יש להם סיכוי, אבל לחלק כבר אין. יש כאלה שעדיין נותר עבורם זמן, ויש כאלה שתקוותם היחידה היא לרוץ ממש מהר. אבל אם האדם לא הניח בסיס מתאים, ואם הבנתו של האדם את הפא היא מוגבלת, איך יהיה לו הדחף להתמיד? האם התקדמת במרץ? אם לא הנחת בסיס מוצק הבנוי על הפא, אז לא תהיה מסוגל לעשות את זה. הסוג הזה של נחישות ושל תחושה יציבה של אמונה פנימית באים מהפא." ("הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015")

לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי, האם אני רץ? האם אני מאיץ? האם אני נותן את כל כולי? האם אני מטפח עם הלב שהיה לי כשהתחלתי לטפח? האם אני עושה את מיטבי?

כשהצלת הישויות החיות עומדת על כף המאזניים, האם אני עובד חזק על לבי? מסתכל פנימה? משיל החזקות? מוותר על התרעומת? משמר ומחזיק מרווח של חמלה?

האם אני תומך במתרגלים עמיתים שיתקדמו יותר במרץ?

האם אני תומך גם במתרגלים האלו שלא תומכים בי?

כשתלמידי דאפא של תיקון הפא מטפחים יותר ויותר זמן, הם כמעט ולא מתמקדים בהגעה לשלמות, ולא ב"עצמי" שלהם, אלא בהצלת הישויות החיות מתוך טוהר ומחשבה נכונה. החומר של חוסר האנוכיות הוא ההתבטאות החומרית של נדריהם הקדושים.

אך זהו משהו שאפשר להשיג רק כשמגיעים לסטנדרט שהמאסטר הציב.

אני מבין עכשיו שאותו רגע בנעוריי היה כדי לשמש כתזכורת.

והמשכתי לשאול את עצמי בטיפוח בפרט בתקופה זו, האם אני רץ? האם אני מאיץ ל"ספרינט"? האם אני מטפח עם הלב שהיה לי כמטפח חדש?

תודה לכם, עמיתיי תלמידי הדאפא. אני מקווה שנוכל כולנו להאיץ כדי לסיים יחד ולהגשים את הנדר הקדוש ביותר שלנו!

אנא הצביעו על כל דבר שאינו הולם.