להרוס את ה"חומה" שמנעה בעדי להסתכל פנימה באמת

(Minghui.org) אף פעם לא ידעתי באמת איך להסתכל פנימה, אבל לאחרונה הבנתי שכדי לעשות זאת נכון עליי ללכת מעבר ל"גבולות" שכפיתי על עצמי. גבולות אלו עובדים נגדי בשתי דרכים. אחת הייתה להסתכל פנימה רק כדי להיענות להוראת הפא,כאשר באופן לא מודע הצבתי חומה שעצרה בעדי להסתכל מעבר לה.

זה היה להסתכל פנימה דרך העדשות של חומה מטפורית זו, והסיבה האמיתית למשהו אף פעם לא התגלתה לי. בדרך כלל הפסקתי להסתכל פנימה ברגע שחשבתי שגיליתי משהו, כי מבחינתי, זה כל מה שהפא דרש ממני לעשות. התוצאה הייתה שינויים לא משמעותיים בי או במצב. כלומר, לא הייתי צריכה לוותר על יותר מדי כי זו לא הייתה אשמתי.

דוגמה טובה היא התנסותי עם משפחתי. נעשיתי מתרגלת דאפא יחד עם אמי לפני 1999 כשהייתי תלמידת תיכון.

אמי היפה הייתה בת יחידה, והייתה מסורה מאוד להוריה. אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטה היא בחרה לחזור ולהתיישב בעיר הולדתה ולטפל בהוריה המבוגרים. היא התחתנה שם עם אבי. שניהם היו שונים מאוד זה מזו מבחינת מראה, רקע משפחתי, רמת חינוך, אינטלקט ומעודנות חברתית.

לאחר שאמי נעשתה תלמידת דאפא היא החלה להגיב בסובלנות לאי נאמנותו של אבי, למזגו הגרוע ולחוסר אחריותו. מגיל צעיר מאוד, תמיד עמדתי לצידה של אמי לגבי עוולותיו של אבי. ירשתי את מזגו הרע ואת חוש הצדק של אמי. תיעבתי את אבי על אנוכיותו וצביעותו הקיצונית, ועל היותו וולגרי ומתנהג בחוסר רציונליות. האווירה במשפחתנו לא הייתה אף פעם הרמונית.

אז נשאלת השאלה מדוע אף פעם לא היו שינויים משמעותיים במצב בביתי. אמי תמיד הייתה יציבה בטיפוח שלה כסייעת דאפא, והייתה סובלנית מאוד כלפי התנהגותו הרעה של אבי. ואני הייתי לעתים רחוקות בבית. אז מדוע המצב העומד להתפוצץ בבית המשיך כך כל השנים האלה? רק אחרי הרבה מצוקות מכאיבות קיבלתי את התשובה... שתינו, אמי ואני, לא עמדנו בסטנדרט בטיפוח שלנו.

בואו נדבר קודם על אמי.

תמיד חשבתי שזה ברור למדי שאבי הוא האשם. אמי תמיד חזרה על דברי המאסטר כמו ("הונג יין III", "מי צודק, מי טועה"):

"הוא צודק,

אני טועה"

או כמו:

"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה". ("גואן פאלון הרצאה תשיעית "אנשים עם טבע מולד גדול")

כלפי חוץ היא הצליחה להישאר שלווה בהתאם לדרישות הפא, אך בפנים היא הסתירה את המצוקה והייסורים שלה. לדוגמה, היא הייתה אומרת: "אינך מתנהג בהיגיון, אך כיוון שאני מטפחת אדבק בהוראת המאסטר ואתן לזה לחלוף". מחשבה שכזאת מראה שהיא עדיין חושבת שזו אינה אשמתה. היא לא חיפשה בתוך לבה מעבר לחומה שהקימה סביב עצמה – החיפוש שלה הצליח להגיע רק עד עומק זה כי הוא נעשה רק כדי למלא אחר דרישות הפא ברמה השטחית. במשך הזמן, מבלי להבחין בכך, היא התרגלה להתמודד עם היחס השגוי ונכנעה יותר ויותר רק כדי להימנע מעימות עם אבי. נראה היה שהיא עושה את הדבר הנכון, אך המצב בבית נשארמתוח כתמיד.

ובאשר אליי, שִמחה לא הייתה משהו שחוויתי במשפחתי כשגדלתי. נהגתי לקנא בילדים אחרים. גדלתי באווירה בה אבי היה קיים רק בתור שם, ואמי שהתמודדה בקושי רב, הרחיקה את עצמה בשם ויתור על רגשנות. חשתי חוסר באהבה ובתשומת לב אמהית. אמהות אחרות הן לרוב קשובות לבריאות הנפשית של ילדיהן ולצרכיהם היום יומיים, אך לי לא היה שום דבר כזה מאמי. היו לה ציפיות גבוהות ממני והיא רצתה שאשיג הצלחה ארצית וכן שאגשים חלומות רוחניים – אין עליי להתחתן או שיהיה לי כל תחביב אחר חוץ מהדאפא, ועליי להיות מונחית על ידי הדאפא. זה מילא אותי בחרדה בשעה שנלכדתי בין הדרישות המנוגדות של העולם החילוני ועולם הטיפוח. אך ככל שהתבגרתי, הציפייה הייתה שאטפל בהם לעת זקנתם.

אבי הסתיר מאיתנו את הכנסתו הכספית, אך תמיד ביקש מאיתנו כסף. הרגשתי שהעול כבד מדי והתלוננתי הרבה. חשבתי שאני מתנהלת טוב למדי – הצלחתי לסיים בכבוד את לימודיי באוניברסיטה יוקרתית אחרי שריציתי זמן במאסר בשל אמונתי. טיפלתי בהוריי וקניתי להם בית מבלי לבקש מהם כסף כלל. לאבי, הנאמן לעצמו, אף פעם לא היה אכפת ממני אך הוא שמח לדרוש את מסירותי. עשיתי כמיטב יכולתי לדאוג לכול אך נראה שעדיין איני טובה מספיק בשבילם. לא חשבתי שהאנשים הצעירים שמסביבי יכלו לנהל מצב שכזה טוב יותר ממני. הרגשתי שזהו הגבול שלי ושזה הכי הרבה שביכולתי לעשות.

נראה היה שהמתח והמאמץ יימשכו לעד, עד שהשנה פקפקתי בזה ברצינות. מדוע יש לנו עדיין מצב משפחתי רע שכזה למרות שאנחנו מטפחות? האין הסביבה המשפחתית צריכה להיות תמונה של אהבה ושלווה? לאחר הרבה כאב וסבל, הבנתי לבסוף שזה בגלל ששתינו, אמי ואני, לא שחררנו משהו חשוב.

בשעה שמילאתי את תפקיד הבת הממלאת את חובתה, בלבי עדיין התייחסתי בהתנשאות לאבי – זה היה ה"גבול" שלי. תיעבתי אותו על שלא דאג למשפחתו, על אנוכיותו ועל בוגדנותו. לא ציפיתי ממנו לתמיכה או לאהבה, אך התרעמתי עליו רוב חיי שלא דאג לי כמו שאב אמור לעשות. באופן לא מודע, הייתה בראשי אמת-מידה להתנהגות הולמת מהוריי. אף שאמת-המידה שלי הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של אנשים רגילים, זו אינה הנקודה. כמטפחים, אנחנו אמורים לדבוק בסטנדרט של הפא. הפא לא אומר לנו להעביר בקורת על אחרים (מטפחים, או שאינם מטפחים). מחשבות כמו "הוריי אינם כאלה טובים אז מה שעשיתי למענם הוא יותר ממספיק... עשיתי הרבה יותר טוב כבתם מאשר הם כהוריי..." הן תסמין של תרעומת חבויה כפי שהמאסטר תיאר:

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו." ("יסודות להתקדמות במרץ", "מצבים")

טיפוח הוא לטפח את עצמי, ללא התחשבות איך אמי או אבי התייחסו אליי. להסתכל פנימה בטיפוח זה למצוא את הבעיה שלך, לא של מישהו אחר.

אמי סבלה הרבה במשך השנים. היא קיבלה את זה שאני תמיד בצד שלה ועודדה במרומז את התערבותי. תמיד חשבתי שזו הדרך להגן עליה. אך עכשיו הבנתי שהיה לי הרעיון המושרש הזה שאבי תמיד אשם. כן, באופן מוסרי הוא היה אשם בכל קנה מידה נורמלי. אך גם אנחנו לא היינו בדיוק נדיבות לב וסלחניות; לו היינו, לא היה לנו כל כך קשה.

עם החוכמה החדשה הזו, אני מסתכלת עכשיו על אבי המאיים על אמי כעל ילד, ואין שום צורך להתרגז על ילד. לפעמים אפילו הרגשתי צער עליו ורציתי לבכות. ובאותו מצב, יכולתי לראות את אמי שעדיין רוצה לתבוע רמה מוסרית גבוהה, והבנתי שטעיתי שהגנתי עליה בצורה שעשיתי זאת. אמי בדרך כלל מדברת באופן בו ה"השומרים האדומים" שואגים את דבריהם, ואין בזה שום דבר נשי. היא התרגלה לדרוש את הדרך שלה בענייני המשפחה ויכלה להיות וכחנית מאוד. החלטתי ללמוד איתה יותר את הפא.