האם מתרגלים אמורים להתלונן על "חייהם הקשים"?

(Minghui.org) הקדמונים האמינו שכל מה שכל אדם חווה בחייו, טוב או רע, נקבע מראש.

המאסטר אמר:

"כשאדם נולד כל חייו כבר קיימים בממד מיוחד שבו לא קיים המושג של זמן. לפעמים אפילו יותר מתקופת חיים אחת." ("ג'ואן פאלון")

המאסטר גם אמר:

"יש אנשים שאולי תוהים: אם כך, האם המאבקים האישיים והמאמצים לשנות את עצמנו אינם נחוצים? הם לא יכולים לקבל את זה. למעשה מאמצים אישיים יכולים לשנות דברים קטנים בחיים. יש דברים קטנים שאפשר לשנות באמצעות מאמצים אישיים." ("ג'ואן פאלון")

כמטפחים, האם עלינו להתלונן ש"חיינו קשים"? אני מרגיש שאם לא היינו עוברים מצוקות שעזרו לנו לשלם הרבה מהקארמה שלנו, אולי לא היינו יכולים להשיג את הפא בתקופת החיים הזאת. המאסטר דיבר על כך ב-(Teaching the Fa at the Conference in Canada)(1999) (תרגום זמני, לא רשמי):

"אנשים רבים איבדו את חייהם בעבר כדי שיוכלו להשיג את הפא. הם טיפחו בעבר ועברו ניסיונות טיפוח קשים רבים".

גם מה שחווינו בחיינו הנוכחיים הכין אותנו להשיג את הפא. יש מתרגלים שממשיכים לשאת מצוקות. לחלק מהם יש בני זוג פוגעניים או מחותנים בלתי סבירים ותובעניים. אחרים אומרים שהאחים שלהם מנצלים אותם או שילדיהם או הוריהם נפטרו מוקדם מדי.

בן אנוש שקיבל את הפא הוא בעל המזל הגדול ביותר. זהו עניין כה קדוש ומעורר כבוד, אז איך אפשר עדיין להתלונן על כך שיש "חיים קשים"? האם זה בגלל שאנחנו עדיין קשורים לרגשנות? או בגלל שעדיין לא נפטרנו מטינות ישנות ומשנאה? האם מטפח אמור לנטור טינה?

מובן מאליו, הרבה מתרגלים אומרים שהיו להם מחותנים בלתי סבירים או שאנשים עשו להם צרות, אך הם עדיין התייחסו אליהם בטוב לב. הם הצליחו להניח בצד את הטינות שלהם.

זו רק הבנתי. אנא תקנו אותי אם יש תחומים שעליי להשתפר בהם.