התנסויות הטיפוח שלי כשהייתי כלוא במחנה עבודה בכפייה

(Minghui.org) התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1995. במשך 20 שנות הרדיפה חוויתי גם שמחה וגם צער.לא הייתי מסוגל לצלוח את זה ללא הגנתו של המאסטר וההדרכה של הפא. יש כ כך הרבה דברים שאני רוצה לשתף איתכם. כתבתי כמה מההתנסויות שלי שקרו בזמן שהוחזקתי במחנה עבודה בכפייה.

"הלילה נוציא אותך להורג!"

לילה אחד בדצמבר 2000 ראש מחנה העבודה בכפייה קרא לי למשרדו. ארבעה שוטרים מ"משרד 610" היו שם. אחד מהם אמר: "עליך לבחור. אם תוותר על פאלון דאפא תוכל ללכת הביתה היום. אם תסרב, נוציא אותך הלילה להורג. אתר ההוצאה להורג הוא ממש מחוץ למחנה. לאחר שנהרוג אותך נקבור את גופתך ונספר למשפחתך שנמלטת. אף אחד לא יֵדע אם אתה חי או מת. זו הבחירה שלך".

חייכתי ואמרתי: "אני כל כך בר מזל לתרגל פאלון דאפא, איך אוכל לוותר עליו? שום דבר לא יגרום לי להפסיק לתרגל".

שוטר אחד אמר לאחרים: "קחו אותו החוצה ותהרגו אותו". שניים מהם תפסו בזרועותיי. אמרתי: "אינכם צריכים לגרור אותי. אני יכול ללכת. אינני פוחד למות". כשיצאתי החוצה התחלתי לדקלם שיר של המאסטר.

"לחיות – בלי רדיפות,

למות – בלי לרצות להישאר;

כשמסלקים את כל המחשבות האשלייתיות,

אין זה קשה לטפח לבודהא."

("הונג יין", "בלי לשמור דבר")

כשהגענו לשער השוטר קיבל שיחת טלפון. הבוס שלו הטיל עליו משימה דחופה ואמר לו לעכב את הריגתי. הורשיתי לחזור לתאי. השוטר ששמר על התא שלי תמיד היה טוב אליי. הוא אמר: "דאגתי מאוד".

השמיים בכו

זה היה יום שמש ב-8 למאי 2001. מנהיג מחנה העבודה בכפייה הביא כ-30 שוטרים לתא ולקח 18 מאיתנו המתרגלים החוצה. הם הפילו אותנו לרצפת הבטון והחלו להכות ולדרוך עלינו. במהרה כוסינו בחבלות ובדם. השמים מחוץ לקירות המחנה נשארו תכולים והשמש זרחה, אך מעל המחנה ירד גשם מקפיא; נעשה סוער עם ברקים ורעמים.

בשעה שהם הכו אותנו, המנהיג אמר לי: "אתה מתרגל פאלון דאפא ומנסה להיות אדם טוב. אך אני מעדיף שיהיו לי 100 גנבים במאסר כאן מאשר מתרגל פאלון דאפא טוב. אם כולם יהפכו לטובים, לא תהיה לנו עבודה. אני מעשן שתי חפיסות סיגריות ליום ונהנה מליקר משובח. להרבה אנשים יש פילגשים. אם כולם יהפכו לאנשים טובים, האם לא יסגרו את בתי הכלא? היום אנחנו רק רוצים ליהנות להכות אתכם, אנשים טובים".

אחר כך שמעתי שמנהיג מחנה העבודה בכפייה מת משבץ בשעה שדיבר בטלפון עם הפילגש שלו.

ההזדמנות יקרת הערך לקרוא את הפא

החלק הקשה ביותר במאסר היה שלא יכולתי לקרוא את הפא, במיוחד את הרצאות המאסטר. ביולי 2001, אחד ממנהיגי מחנה העבודה בכפייה שהיה ידידי מהשירות הצבאי הגיע לתאי כל יום. הוא סיפר לי שוב ושוב איך מתרגלים רבים עברו "שינוי" ("טרנספורמציה").

הוא אמר: "כל יום אנחנו עושים 'שינוי' לכ-20 מתרגלים. עד עכשיו הרבה מעבר ל-400 כבר 'השתנו'. מתי מעט סירבו. למה אתה מחכה?' אם תעבור 'שינוי' יהיה לך הרבה יותר קל ותהנה מאוכל טוב וגזר הדין שלך יופחת. אם תסרב, התזונה שלך תהיה איומה, גרועה יותר מזו של נידונים למוות, ויענו אותך. אינך צעיר. מדוע אתה רוצה לסבול?"

אמרתי: "ברצוני לדבר עם אלו ש'שונו'. תוכל לסדר את זה?" הוא שמח ואמר: "זה טוב. עליך להקשיב להם. אשים אותך איתם למשך 7 ימים. לאחר 7 ימים עליך להחליט". הסכמתי, אבל בקשתי שלא יטרידו אותי במשך שבעת הימים האלו.

בדרך לתא שלהם פגשתי את סגן מנהיג מחנה העבודה. הוא אמר: "אני מעריך אותך מאוד. אך אם תסכים 'להשתנות' אתייחס אליך בזלזול'. אמרתי לו שלא ידאג.

הם נתנו לי לדבר עם שני אנשים ש"השתנו". מכיוון שהם התנהגו רע מאוד היה קשה לדבר איתם. ביקשתי בשקט את עזרת המאסטר: "מאסטר, אני רוצה ללמוד את הפא ולקרוא את הרצאותיך. בבקשה תסדר שעוד אנשים ידברו איתי. זה חשוב לקרוא את הפא כדי לחזק המחשבות הנכונות שלי. בבקשה עזור לי, מאסטר".

באותו אחר צהריים דיברתי עם שתי נשים. שאלתי אם יש להן את ההרצאות החדשות של המאסטר והן הביאו את מה שהיה להן. קראתי את המאמרים החדשים ואת "ג'ואן פאלון". לאחר שבעה ימים לבי היה מלא בפא. ידעתי שאוכל לעבור את המבחן.

באותו לילה ידידי לשעבר שאל אם אני מוכן ל'שינוי'. עניתי: "אני לומד פא כה נהדר. לְמה בדיוק אתה רוצה ש'אשתנה'?" הוא כעס מאוד ואמר: "תתכונן ל"שרפרף הקטן". (הערת העורך: לשבת בכפייה על שרפרף קטן למשך זמן ארוך היא צורת עינוי פיזי ידועה במתקני הכליאה בסין).

למחרת הם שמו אותי בצינוק והכריחו אותי לשבת על שרפרף בגובה 13 ס"מ, ששטח הישיבה עליו היה 13 ס"מ על 3 ס"מ. שני אנשים פיקחו עליי מ-6 בבוקר ועד חצות. במשך 18 יום הוכרחתי לשבת על השרפרף למשך 18 שעות ביום.

בבוקר ה-18, ידידי לשעבר בא ואמר: "אל תשב עליו". הוא חזר על זה מספר פעמים, אבל התעלמתי ממנו. לאחר שהשומרים גררו אותי למיטה, הוא שאל: "אתה כבר מוכן "לעבור שינוי"? עניתי: "תן לי לדקלם עבורך שיר שכתבתי".

נעמדתי ואמרתי: "תלמידי דאפא מתנגדים בדרכי שלום לרדיפה, ומטפחים בתוך סבל. אנחנו לא מפחדים מאלימות, כי אנחנו מבקשים את האמת. במשך כמה שנים סילקנו את הרוע עם מחשבות נכונות. אנחנו שומרים על אמת-חמלה-סובלנות בלבנו. חוץ מלהציל אנשים אנחנו לא רודפים אחר שום דבר אחר. אנחנו שוללים לחלוטין את הכוחות הישנים. היושר שלנו יישאר ביקום לנצח. אנחנו מודים למאסטר על גאולתו. החמלה שלו תהדהד ביקום לעולם".

ידידי לשעבר נותר ללא מילים. הוא עמד שם בשקט למשך זמן מה ואז עזב.

כל אחד יודע ששרפרף קטן הוא עינוי. רוב האנשים לא יוכלו לשאת זאת יותר משעתיים. חלק יחזיקו מעמד יום או יומיים. הזמן הארוך ביותר ששמעתי היה שלושה ימים. אך כפו עליי לשבת על השרפרף הקטן במשך 18 יום. יש אנשים ששאלו אותי כמה כואב זה היה. אמרתי להם שלא חשתי שום כאב כי כל הזמן כשישבתי שם המשכתי לדקלם את כל מאמרי המאסטר ושיריו ששיננתי בעל פה. דקלמתי אותם יותר מ-2000 פעם ב-18 יום, וכל יום שלחתי מחשבות נכונות עשרות פעמים. מיד חשתי טבול בפא. יש לי 100 אחוז אמונה מוצקה במאסטר ובפא. אף שגופי נמצא בעולם האנושי, לבי לא. איך אחוש כאב? למעשה, המאסטר הוא זה שנשא את כל הכאב עבורנו.

"כשלתלמידים יש מחשבות נכונות בשפע,

למאסטר יש הכוח להפוך את המצב." ("הונג יין II", "החסד בין המאסטר לתלמיד*")

מסרב להיכנע

בסתיו 2002 עוניתי קשות. גופי כוסה בחבורות. לא יכולתי לזוז; יכולתי רק לשכב במיטה. יום אחד, המנהיג ו-12 שוטרים באו לחדרי. המנהיג אמר: "ידידי, באתי לראותך. תראה אותך, מעונה ככה. מכל המתרגלים במחנה, אותך עינו הכי הרבה. תגיד לי למה אתה רוצה לסבול כל כך הרבה. אם תקשיב לי, אוכל לשחרר אותך הביתה כבר מחר".

זקפתי את ראשי ואמרתי: "אתה רוצה שאקשיב לך? אתה רודף מתרגלים. אם אלך אחריך, האם זה לא כמו להפסיק לתרגל פאלון דאפא?"

הוא לא ידע מה לומר. לאחר זמן ארוך הוא אמר: "לך ותרגל. לא אפריע לך. הוא אמר לכפופים לו: "מעכשיו, אל תפריעו לו. תנו לו לתרגל פאלון דאפא". הם עזבו.

הסביבה שלי הפכה לפחות מלחיצה והרשו לי להסתובב בחופשיות.

"איך אוכל לשנוא אותך?"

יום חורפי אחד ב-2002, ראש מחלקת החינוך מחדש בא לתאי. הוא אמר: "יש לך מוניטין טוב במקום עבודתך. למה אתה מתרגל את הפאלון דאפא הזה?" אמרתי: "אף שאתה ראש מחלקה, אתה נמוך יותר מהאסירים האלו. הם לא חתרו תחת הדאפא או רדפו מתרגלים. אפילו שהם עשו כמה שגיאות, הם עדיין יכולים להינצל. אתה מכפיש את הדאפא ורודף מתרגלים. ביצעת פשעים כבדים. פניו האדימו והוא עזב.

באותו לילה הוא קרא לי למשרדו. סירבתי לעמוד בצורת העמידה שאסירים נדרשו לעמוד בה. הוא נתן לי אגרוף בכעס והפיל אותי. נעמדתי והתחלתי לשלוח מחשבות נכונות. הוא המשיך להכות אותי במשך 10 דקות עד שהותש. הוא אמר לשוטרים לכלוא אותי ואז הלך למרפאה לקבל זריקה כי הרגיש כל כך רע לאחר שהכה אותי חזק כל כך.

לאחר שעזב הכפופים לו שחררו אותי מהאזיקים ונשאו אותי חזרה לתאי. כשראש מחלקת החינוך מחדש הכה אותי, ראיתי דרך העין השלישית שלי שהוא למעשה לטאה באורך של כמעט שני מטר. בממד אחר המחשבות הנכונות שלי פגעו בו, אז הוא ברח.

הוא נעשה חולה מאוד. הוא אמר לרופא שהוא טעה ושהוא יתנצל בפניי אחר כך. הוא נשאר במרפאה במשך שלושה ימים. לאחר שיצא הוא סיפר לי שהוא לא התכוון להכות אותי חזק כל כך. הוא שאל אם אני שונא אותו. אמרתי: "למה שאשנא אותך? אם אשנא אותך, האם אינני כמו אדם רגיל? למתרגלים אין אויבים. אנחנו מתייחסים לכל אחד בחמלה, והמשימה שלנו היא להציל אנשים".

הכול משתנה במחשבה אחת בלבד

באוגוסט 2003, היה לי חום גבוה במשך 18 יום. לא יכולתי לאכול או לשתות ורזיתי מאוד. מחנה העבודה היה מודאג שמא אמות, אז הם החליטו לשחרר אותי. השוטרים מתחנת המשטרה המקומית וממשרד הממשלה המקומי לא רצו לבוא לקחת אותי. אשתי כעסה עליי וגם סירבה לאסוף אותי. לבסוף הגיעה בתי. דירתי הייתה בקומה השישית. היא מצאה שני בחורים להעלות אותי. אשתי התקשרה לכל הקרובים וביקשה מהם לבוא. לאחר שהגיעו אשתי אמרה: "תראו אותו. אם לא נשלח אותו לבית החולים הוא עלול למות". כולם הסכימו וכמה מהם נתנו לה כסף להוצאות בית החולים.

באותו רגע התעוררתי. אמרתי בקול רם: "בבקשה הקשיבו לי. אתם רוצים שאחיה או שאמות? אם תרצו שאמות אז שלחו אותי לבית החולים. אם אתם רוצים שאחיה, אז תנו לי שלושה ימים ואחלים. במחנה המרושע הזה לא הרשו לי להתקלח במשך שלוש שנים. אני זקוק למקלחת ולארוחה טובה. אחלים לחלוטין. בעוד שבועיים אבקר את בתי הגדולה בגואנג-ג'ואו".

כולם הסכימו. בבוקר הרביעי קמתי מהמיטה. יצאתי החוצה בכוחות עצמי והלכתי למקלחת ציבורית. השכנים הופתעו לראותי מסתובב. ניסיתי לנקות את הרפש של מחנה העבודה. רציתי לקרוא את הפא ולתרגל את התרגילים; רציתי שחבריי, קרוביי, והשכנים ייראו את כוחו המדהים של הדאפא, ויהיו עדים לחמלתו חסרת הגבולות של המאסטר, ולאמונתם המוצקה של המתרגלים וכוח רצונם.

ביום ה-15 לשחרורי לקחתי רכבת לגואנג-ג'ואו.

"גרמת לי צרות כי לא הסכמת "להשתנות"

במאי 2004 עצרו אותי שוב. ונכלאתי במרכז מעצר במשך שבועיים. כל יום ניצלתי כל הזדמנות להבהיר את האמת. ארבעה אנשים מהתא שלי, כולל אני, לא היינו צריכים לבצע עבודה קשה. כשהאסירים שאלו למה, השוטר אמר: "לא' יש כסף, לב' יש קשרים עם הבוס, ולג' יש כוח פוליטי. למר ווּ (הכוונה אליי) אין כלום, אבל הוא מתרגל פאלון דאפא. והוא לא וויתר על התרגול אפילו כשאיימו לחתוך את ראשו. אם תהיו טובים כמוהו, גם אתם לא תצטרכו לבצע עבודה קשה".

ביום ה-15 הם גזרו עליי שלוש שנים במחנה עבודה בכפייה. ביקשתי עזרה בשקט מהמאסטר. אמרתי: "מאסטר, אינני רוצה לחזור למקום המרושע ההוא. שמעתי שאין כל כך הרבה מתרגלים בעיר של הוריי. עליי ללכת לשם להבהיר את האמת. בבקשה עזור לי לצאת מזה".

כשנלקחתי למחנה העבודה, המנהיג החדש סירב לקחת אותי. הוא אמר: "אתה! לך מכאן. כמה שרחוק יותר כך טוב יותר. אתה גורם לנו צרות כי אתה מסרב "להשתנות".

כך נסעתי לחלק הדרומי של פרובינציית ליאו-נינג והתחלתי לחלק שם חומרי הבהרת אמת

המאסטר אמר:

"כל עוד תלמדו את הדאפא ביסודיות, תהיו קשובים למה שאתם חווים ותלמדו מזה, תשמרו על השין-שינג שלכם בכל רגע ורגע, תתקדמו במרץ בטיפוח, תשאו את הקשיים על גבי קשיים ותסבלו את הדברים שלא ניתן לסבול, אני מאמין שתצליחו בוודאות בטיפוח שלכם.

לטיפוח הגונג יש דרך, הלב הוא הנתיב

הדאפא הוא ללא גבולות, הסבל הוא הספינה"

(פרק שלישי, "הפאלון גונג", גרסת תרגום 2021)

אטפח בנחישות ואמלא את הנדר ההיסטורי שלי.

כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי.