בעלי, שהוא מערבי, עוזר לי לסלק את תרבות המפלגה הקומוניסטית

(Minghui.org) לפני עשר שנים עברתי לארה"ב וחשבתי שדאגתי לסלק מתוכי את תרבות המפלגה הקומוניסטית. לאחר נישואיי לבעלי (מתרגל פאלון דאפא מערבי) לפני שנתיים, התחלתי להבחין כמה עמוק מושרשת בי תרבות המפלגה הקומוניסטית.

כללי התנהגות

אף פעם לא חשבתי שאני אדם מרושל. בשנה שעברה אני ובעלי עבדתו שנינו מהבית עקב המגפה. כשעבדתי לבשתי בגדים נינוחים. בעלי לעומת זאת, תמיד החליף את בגדיו לאחר ארוחת הבוקר והסתרק לפני שהתיישב לעבוד, ממש כאילו הוא נמצא במשרד.

בכל ארוחה, בעלי תמיד הניח קודם מפית (פלייסמט) על השולחן, ועליה הניח את צלחתו המלאה באוכל. כשהשתמשתי במקלות האכילה שלי כדי לקחת מזון מכלי הגשה משותף, הוא תמיד נתן בי מבט מוזר. כשהבחנתי בכך ושאלתי אם הוא חושב שהרגלי האכילה שלי אינם נימוסיים, הוא אמר: "הו, אני מוצא זאת קצת לא רגיל".

בדרך כלל אני אוכלת מהר מאוד – כשאני אוכלת מחשבתי נתונה לדברים אחרים. בעלי אוכל לאט. לפעמים הוא אפילו לוקח נשימה עמוקה, עוצם את עיניו, ומתענג על האוכל שלו. הוא מתייחס ונותן כבוד לכל דבר, כולל אוכל.

למעשה, בתרבות הסינית המסורתית אנשים שמו דגש על כללי התנהגות. הקיסר תמיד הוביל פקידים רמי מעלה לסגוד לשמים ולארץ בזמן חגים חשובים.

כשעשיתי שיחות טלפון השתמשתי לרוב ברמקול. זה נוח לי, אבל לא התחשבתי בהשפעה של זה על אחרים. בעלי תמיד משתמש באזניות וסוגר את הדלת כשהוא עושה שיחות טלפון ארוכות, כדי לא להפריע לי.

המאסטר אמר:

"בכל מקום שסינים מגיעים אליו הם מדברים בקול רם וצועקים בקולי קולות, משום שזה מה שהם התרגלו אליו בסין. אבל הקהילה הבין-לאומית לא מקבלת את זה. זה צריך להשתנות. אבל זהו אכן הרושם שאנשים מסין אכן יצרו בעולם. והסינים מחוץ לסין כולם מרגישים מבוזים ומושפלים. אבל האם ידעתם? המק"ס המרושעת לא מספרת לסינים את הדברים האלה, והיא לא מלמדת אנשים את הדברים הישרים. היא בכוונה נותנת לאנשי העולם לראות שהסינים הם כך, והיא פשוט רוצה להרוס את התדמית שלך ואת הכבוד שלך. אבל זה קשה לאנשים להבחין בזה בעצמם. אני חושב שאולי לאנשים יהיו יותר הזדמנויות לצאת החוצה [מסין], ואז הם בהדרגה יחושו שהחברה הזאת היא שונה, והם בהדרגה ייעשו יותר מודעים, ואז זה יהיה בסדר. באמת קשה להיפטר מהרגלים שנוצרו, ותרבות המפלגה המלמדת אנשים להיאבק עיוותה את אופי האנשים לכזה שבו אנשים מתפרצים ורק כך מרגישים מרוצים. זה באמת לא יעבוד אם הדברים האלה שהמק"ס המרושעת לימדה לא יתוקנו." (הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016)

תרבות המפלגה הקומוניסטית בדיבור שלי

באינטראקציה עם בעלי גיליתי שהדרך בה אני מדברת, ומה שאני אומרת, מושפעים פעמים רבות מתרבות המפלגה הקומוניסטית. לעתים קרובות הייתי מרוכזת בעצמי והתעלמתי מרגשותיהם של אחרים.

לדוגמה: כשמישהו שאל אם אני צריכה משהו, לעתים קרובות הפטרתי: "לא". בעלי אומר: "אני בסדר, תודה". בהשוואה אליו, תשובתי נראית כשוללת את האדם השני.

פעמים רבות אני אומרת: "אתה יכול", לדוגמה: "אתה יכול לאכול את זה. אני לא רוצה את זה יותר". בעלי לימד אותי מאוחר יותר את הדרך הנכונה: "אתה מוזמן לסיים את זה". פנייה כזאת מאפשרת לאחרים בחירה, בשעה שמה שאני אמרתי נשמע כמו הוראה.

אני גם אומרת לעתים קרובות: "אתה צריך" ו"הבנת?" בעלי הציע שאשתמש ב"האם ניסית ל" ו"האם יש הגיון בדבריי?"

בנוגע ליחס מכבד כלפי אחרים, כשבעלי רוצה להציע לי משהו הוא שואל: "אולי תרצי...?" לעומתו, כשאני רוצה שהוא יטעם אוכל טוב, אני דוחפת לו את זה ישר לפה מבלי לשאול. עכשיו אני מבינה שזה לא מכובד לכפות על מישהו משהו שאני חושבת שהוא טוב.

כשאני מתארת משהו שאינני אוהבת אני לרוב אומרת: "זה לא טוב". בעלי הצביע על כך שאני נותנת הגדרה בהתבסס על הרגשתי. הוא הציע שאני יכולה לומר: "אינני אוהבת את זה", כיוון שזו הרגשתי האישית. למעשה לא שמעתי אותו משתמש ב"אינני אוהב את זה". הוא מביע את דעתו בלשון נקייה יותר כדי להפגין כבוד.

פעם קניתי לו עניבה. הוא לא ממש אהב את הדוגמה, אבל במקום להביע ישירות את הרגשתו, הוא אמר: "יתכן שאזדקק לעוד קצת זמן כדי להרגיש טוב לגביה". זמן קצר לאחר מכן הוא אמר שהרושם המבטיח של העניבה "גדל" בעיניו.

התרגשתי. הבנתי שיש לי עדיין דרך ארוכה בהמשך טיפוח הדיבור שלי.

כשהתלוננתי בפני בעלי על מישהו הוא הקשיב לרגע ושאל: "אינך אוהבת את האדם הזה, נכון?" הודיתי שאכן כך. ואז הוא הצביע על כך שזו הקנאה שלי.

למדתי שבאופן כללי מערביים לא מטילים ספק באנשים אחרים. הם בדרך כלל לא מותחים ביקורת על אחרים.

פעמים רבות אני אומרת: "למה לא...?", ואני שמה לב שהדרך שאני אומרת דברים מכילה מנטליות של מאבק. לדוגמה: אני אומרת: "למה לא סגרת את הדלת?" המשפט למעשה מאשים את האדם השני, וזה חלק מתרבות המאבק של המפלגה הקומוניסטית.

מזהה את המחשבות השליליות שלי

אחד המאפיינים של בעלי שאני מעריכה ביותר הוא דרך המחשבה החיובית שלו.

כשהתלוננתי על כאב ברגליי במשך מדיטציית הישיבה, הוא אמר: "זה נהדר. כאב בזמן מדיטציה הוא דבר טוב. ככל שזה מכאיב יותר, את מסלקת יותר קארמה!"

אם לדוגמה עבודתו לא הולכת טוב, אם הוא מפסיד עסקה, הוא לא מתלונן. במקום זאת הוא אומר שהוא למד מהניסיון הזה.

כשאנחנו יוצאים לטייל, בעלי אף פעם לא נועל את הדלת כי הוא מאמין שאין אנשים רעים. כשהוא יוצא מהמכונית, לא רק שהוא לא נועל אותה, הוא לפעמים זורק את המפתחות על מושב הנהג. אני תמיד חושבת: "הוא מקל על גנבי המכוניות!"

כשביקרנו במוזיאון הוא הביא מצלמה מקצועית. לפתע הוא אמר: "איפה המצלמה שלי?" לבי שקע וחשבתי שהמצלמה נגנבה. אך הוא נשאר שליו ואמר: "זה בסדר. אלך לשאול בשולחן הקבלה. הוא הלך ברוגע וזמן מה לאחר מכן חזר עם המצלמה. אכן, מישהו מצא את המצלמה והביא אותה לקבלה.

התרשמתי מאוד מכמה מתורבתת היא החברה המערבית! התרשמתי גם מבעלי שלרגע לא חשב שהמצלמה נגנבה. הרגשתי שזה מראה כמה מוצקה אמונתו בדאפא: אם זה שלך, זה לא יכול להילקח ממך.

אני זוכרת שיר של המאסטר:

"ארצי וקדוש, אפיק אחד מפריד ביניהם
להתקדם או לסגת: שני תחומים שונים
עומדים להיכנס למקדש שביער
צעד אחד ואתה בשמים"("הונג יין III", "מחשבה אחת")

הגעתי להבנה: כשהמחשבות של אדם שליליות או מרושעות, העולם המקושר אליו הוא אפל ושלילי. כשמחשבותיו חיוביות וטובות, עולמו יהיה בהיר ואור הבודהא יאיר בכל מקום.

הבנתי שמחשבותיי היו שליליות לעתים קרובות. כשהיו לי קשיים נטיתי לחשוב על תוצאות רעות ולהישמר מאחרים. בחברה תחת שליטה קומוניסטית אנשים לא מאמינים באלים והסטנדרט המוסרי נמוך מאוד. אנשים נוהגים לחשוב שכולם אויבים. אנשים כל הזמן עומדים על המשמר ורק כך הם מרגישים בטוחים.

בראותי איך מערבי נורמלי מתנהג בחברה נורמלית הבנתי שמחשבות ורגשות שליליים אינם נובעים מהטבע הטהור שלנו. ה"אָנָלֶקְטִים" של קונפוציוס סיפרו לנו ש"אנשים בכל רחבי העולם הם כמו אחים". כך הם היחסים האנושיים בתרבות הסינית המסורתית.

לאחרונה, בן משפחה בסין אמר בטלפון: "היום המפלגה הקומוניסטית הסינית מקדמת את שיקום התרבות המסורתית". אמרתי: "לב התרבות הסינית המסורתית הוא אמונה באלים וכבוד לטבע".

סילוק ההרגל להיות בשליטה

לא קלטתי שאני אוהבת לשלוט באחרים עד שהגעתי להיות עם בעלי.

כשבעלי נוהג, אף שאני יושבת בכסא הנוסע, אני השולטת. אני אומרת לו כל הזמן: "האט, תסתכל לכאן, תסתכל לשם", וכן הלאה. לבסוף הוא אמר לי: "אני נוהג. לא אביט החוצה". לבסוף נאלצתי לעצום את עיניי כדי שלא אמשיך לתת לו הוראות נהיגה.

למה אני כזאת? גיליתי שרציתי להיות בשליטה. לא בטחתי בו לגמרי.

פעם שהעברנו ספה, מיד התחלתי לתת פקודות: איזה צד הוא צריך לסחוב, מי צריך ללכת ראשון, איזה נתיב כדאי שניקח... עד שבעלי אמר: "אני הגבר פה".

אני זוכרת שהמאסטר אמר:

"נשים הן חזקות ופקחיות
נמהרות, חדות לשון ושתלטניות"("הונג יין III", "יין ויאנג התהפכו")

ראיתי מכמה התנהגויות שלי בעבר אלמנט מרושע של המפלגה הקומוניסטית הסינית: "שליטה מוחלטת". בחברה נורמלית כולם מקדישים תשומת לב לעשות דברים כראוי. אנשים מכבדים אחד את השני. שליטה מיותרת אינה מתבקשת ואינה מתקבלת בברכה.

מילת סיכום

אני אסירת תודה עד מאוד לבעלי המתרגל, שהיה כמו מראה המשקפת לי את התרבות הקומוניסטית שבמחשבותיי ובהתנהגותי. ראיתי איך התרבות הקומוניסטית מרעילה אנשים. במשפחה נטולת תרבות קומוניסטית אנחנו שלווים ובהרמוניה ומכבדים זה את זה.

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי.]