[ועידת הפא האירופית] התנסויות באבטחת "שן יון" ב-2022

(Minghui.org) התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-2016. זוהי השנה השלישית בה אני עובד עם "שן יון" בביטחון ובהקמת הבמה. העבודה עם שן יון מעניקה לי בכל פעם הבנות חדשות. משום שהעבודה בעלת היבטים מגוונים, אני לומד רבות על דברים חדשים וצובר התנסויות חדשות. נפל בחלקי כבוד רב להיות בצוות הזה. מלבד אמני שן יון ומוסיקאים, יש מתנדבים רבים התורמים להצלחת שן יון. אני אחד מהמתנדבים האלה.

השנה אני בר מזל להשתתף בעבודה על מספר הופעות של שן יון בגרמניה ואוסטריה. התרגשתי מאוד ממאמרו של מאסטר לי (מייסד הפאלון דאפא) שכותרתו: "התעוררו", ומכך שיכולתי להשתתף בטקס הצגת הבכורה בקולון גרמניה. התכוננתי לכל דבר. המעסיק שלי ביקש שאודיע לו מה התכנון שלי לגבי חופשה שנתית השנה. זה היה משהו חדש לחלוטין עבורי. איך אתכנן זאת? אבל חשבתי שזהו סימן טוב מאוד. ראיתי את לוח הזמנים של הופעות השן יון בסביבתי הקרובה, ותכננתי לקחת את החופשה במהלך הזמן הזה. זה אפשר לי להשתתף בעבודה על מופעי שן יון בזלצבורג, בלודוויגסבורג, גראץ, פוסן וברגנץ.

הבנת הרמות העמוקות יותר של "ג'ן-שן-רן"

אחת המשימות של צוות הביטחון במהלך ההופעה הייתה לוודא שאף אחד לא יצלם תמונות או ווידיאו. בתחילת ההופעות, הזכירו לקהל פעמיים שאסור להם להקליט אודיו או לצלם ווידיאו כלשהו, מפני שזה יפר את חוק זכויות יוצרים. חלק מעבודת הביטחון בתוך האולם הייתה לעקוב מקרוב אחר קהל הצופים כדי לראות שההוראות מבוצעות. אם זה אכן קרה, אז התערבנו לוודא שהצופה ימחק אתהקלטת האודיו או את הווידיאו. במהלך השנתיים האחרונות, הייתי "בר מזל" רב ואף פעם לא קרה משהו שדרש ממני להתערב בדבר כלשהו במשמרת שלי. הבנתי שעדיין לא התאפשר לי לעמוד באחריות הזאת. פחדתי שיהיה עליי לטפל בבעיה כזאת שאכן התרחשה השנה, כך שהיה עליי ללמוד איך לטפל בכך.

כשהייתי בקולון, היה שם מתרגל מנוסה שכבר טיפל בבעיה כזאת בעבר ואני שלחתי מחשבות נכונות לתמוך בו. באותו הזמן, מישהו בקהל צילם בווידיאו בעזות מצח את המופע כולו. רבים מהצופים שישבו לידו התלוננו והביעו את מורת רוחם מכך. היה צריך לעצור זאת לאלתר במהלך ההופעה. כשראיתי את המתרגל הזה מטפל בכך ישירות ובחומרה רבה, הצופים ואני היינו המומים מאוד. הסיבה לכך הייתה, על-פי הבנתי, שהפעולה של המתרגל הזה לא הייתה בהתאם לחמלה וסובלנות. אבל האם זה באמת היה כך? חשבתי על כך רבות וחשבתי איך אני הייתי מטפל בעניין הזה על בסיס העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות", אבל לא מצאתי תשובה לדילמה הזאת שלי. באופן כללי, חשתי שהדרך הזאת לעשות דברים היא בניגוד לפא. אולם האם נקודת המבט שלי וההבנה שלי שגויות? עדיין קיוויתי שדבר כזה לא יקרה לי.

האם עליי להמשיך כך וללכת בדרך עקיפה כשאני נתקל בצרות? כל הדרך להופעה בלודוויגסבורג, עדיין החזקתי בנקודת המבט השגויה הזאת. ממרפסת היציע של הקומה השנייה, יכולתי לראות בבירור אישה מקליטה את קטע התכנית הראשון של ההופעה. חשבתי שהמתרגלים השותפים האחרים שלי יראו זאת. אולם הייתי היחיד שהבחין בכך. בהפסקה, ירדתי במדרגות למטה ואמרתי לעמיתים שלי לשים לב לאישה הזאת ואז הסתובבתי והלכתי בחזרה. העברתי את האחריות למתרגלים העמיתים שלי, לא טיפלתי בכך וסירבתי לקבל אחריות על הבעיה.

אחרי ההפסקה, ראיתי ממש מול עיניי מישהו בקהל מצלם מזכרת בכל סוף קטע. למעשה, כשהצופים מיהרו להיכנס לתוך התיאטרון, עדיין חשבתי שהאיש הזה לא יעשה זאת. הוא עשה זאת בחשאי מאוד ולא הפריע לאנשים אחרים. בסופו של דבר הבנתי שהמורה מלמד אותי שיעור. לא היו שם מתרגלים אחרים לעזור לי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיה עליי להתערב באופן אישי. כשהמסכים נסגרו, ניגשתי לדבר עם הצופה הזה והוא הפסיק לצלם לאחר מכן. אבל איך שההופעה הסתיימה, עדיין נותר התפקיד לבקש אותו למחוק את הצילומים. ביקשתי אותו בנימוס רב למחוק את הצילומים. הוא הודה שצילם כמה תמונות אבל אמר שהן חשובות לו מאוד. לא משנה באיזו דרך ניסיתי לשכנע אותו, הוא לא נעתר. למה שלא ימחק את הצילומים? לבסוף, בעזרתו של מתרגל עמית אחר, עם ניסיון רב יותר, הוא הסביר את עצמו ומחק את הצילומים כהרף עין. חשתי חסר אונים מאוד. האם אני יכול עדיין להשלים את המשימה היטב? האם ייתכן שלא הייתי מספיק לבבי וידידותי? האין משמעות העקרונות חמלה וסובלנות להיות לבבי וידידותי?

בערב שיתפנו התנסויות, ואני דיברתי על כך ושאלתי איך נוכל להשתמש בחמלה לפתור מצבים כאלה? זה היה עבורי כמו מסתורין. נוכחתי לדעת שההבנה שלי את החמלה הייתה עדיין ארצית מאוד על פני השטח. המאסטר דיבר בכתביו על "חמלה".

המאסטר אמר:

"היות שהזכרת חמלה, עלי לתקן את החשיבה שלך. אומר לך מהי חמלה. אנשים בחברה של האנשים הרגילים חושבים שאם הם חיים די בנוחיות ללא אסונות או קשיים, אם כל יום הוא נעים וחסר דאגות, ואם לא חסר להם כסף ויש להם כל מה שהם צריכים, אז אלוהים חומל עליהם וממש טוב אליהם. אבל אומר לכם שאלוהים אינו כזה. אם הוא באמת היה כך, הוא היה נורא כלפי אנשים. זה משום שההיגיון האנושי הוא לגמרי הפוך". ("הוראת הפא בוועידה בשווייץ")

הלקח הראשון

הבנתי שלאורך כל הדרך טיפלתי בסוגיה של חמלה מנקודת מבט של אדם רגיל. האם זו חמלה להעמיד פנים שאינני מודע כאשר צופה מצלם? אם בגלל שהוא עשה טעות והוא אשם במעשה מוטעה הוא ייתקל במחלות על הארץ ובשמים מעל – האם זה דבר טוב עבורו? עד אז, לא חשבתי על כך בדרך זו. אם לא אעצור אותו ואתקן את הבעיה, האם פירושו של דבר שהייתי ידידותי כלפיו? אפילו אם האדם ירגיש רע בתחילה עקב ההתערבות שלי, התוצאה הסופית תהיה טובה עבור כולם.

(...) (...)

עוד לקח

כששן יון הופיע בגראץ, אוסטריה, למדתי שיעור מכך. גברת קשישה ידידותית בת כ-75 צילמה בווידיאו חלקים רבים מההופעה. זה היה דומה למה שקרה שבעבר. אף שהיא לא הפריעה לאף אחד, זה קרה ממש לנגד עיניי. דרך המחשבה שלי השתנתה. כעת ידעתי שבעשותה זאת היא יוצרת קארמה רבה; ושלטובתה עליי לעצור בעדה. הייתי ידידותי מאוד אבל ציינתי בפניה ישירות ששני עמיתים שלי ואני ראינו אותה מצלמת בווידיאו.

האיסור הזה הוכרז בתחילת המופע וזה כלל את חוק הפרת זכויות יוצרים. אמרתי לה שקיבלתי הוראה לבקש ממנה למחוק את מה שצילמה. מבלי ללכת סחור סחור, היא הסכימה ומחקה את הווידיאו מבלי להתווכח. זה הדהים אותי. הגברת הקשישה מחקה את הווידיאו תוך מספר שניות במיומנות רבה, ממש כמו נערה, כאילו היא תמיד עשתה דבר כזה. זה משהו שלא יכולתי לדמיין. הייתי מודע לכך שאני אחראי לזה. החלטתי בנחישות שזה טוב עבורה וגם היא עשתה כך. הצד היודע שלה השלים זאת תוך מספר קטן של צעדים ובזמן קצר מאוד היא תיקנה את טעותה. באותו רגע חשתי לפתע שסוף סוף הוארתי למשמעות הפנימית של חמלה.

בתוך כל זאת, האם לא היה גם "סובלנות"? אחרי שהייתה לי חוויה ראשונית של הצלחה, חשבתי על איך אוכל לעשות זאת אפילו טוב יותר. בימים הבאים, התנסיתי שוב בשתי ניסיונות, מה שאפשר לי לעשות זאת אפילו טוב יותר.

להיכנס יותר לעומק

בפעם הראשונה זה קרה עם אישה צעירה. בדיון עמה הדגשתי את החשיבות של מחיקת הצילומים. כמו כן אמרתי לה שאם היא רוצה צילום למזכרת, היא יכולה לצלם צילום יפה מול הפרסומת של שן יון בהיכל המרכזי של התיאטרון ויתרה מכך, היא יכולה לרכוש מזכרות ופריטים רבים בחנות המתנות של שן יון. מלבד זאת, היא יכולה למצוא סרטוני ווידיאו וצילומים רבים ממדרגה ראשונה באתר האינטרנט של שן יון. בדרך זאת האישה הזאת יכלה להוקיר את הכוונות הטובות והייעוץ שלי. היא הקשיבה לדבריי וגם אני הודיתי לה על שגילתה הבנה.

להסביר על הפרת זכויות יוצרים

אחרי זה, אחד המתרגלים יידע אותי שאחד הצופים מצלם. היות שלא ראיתי זאת בעצמי, לא יכולתי להחליט אם אני צריך להתערב או לא. שאלתי את הזוג הזה אם הם צילמו והם הודו בכך. הם לא הבינו את ההנחיה (בגרמנית ובסינית) בתחילת ההופעה שאסור להם לצלם בווידיאו. הסברתי להם באנגלית שלצלם בווידיאו זו הפרה של חוק זכויות יוצרים וביקשתי אותם למחוק מה שצילמו. הזכרתי להם לקחת עמם רק זיכרונות יפים מהמופע. נתתי להם להבין שאני לא רק מבצע את מה שעליי לעשות, אלא גם מבין אותם.

אחרי שהמופע הסתיים, קרה משהו שהימם אותי. כשכולם עזבו את האולם, הזוג הזה שצילם, בא במיוחד למצוא אותי והתנצל פעמים אחדות. הודיתי להם ואמרתי שזהו עונג בשבילי שהם באו לחפש אותי שוב.

אחרי שהגעתי בהדרגה להבנה עמוקה יותר של "אמת-חמלה-סובלנות" ומה משמעות הדבר עבורנו המתרגלים, אני מסוגל להשלים את המשימה עם מצפון נקי. לפני כן, לא הייתי מסוגל לכך, בגלל החזקה לפחד. יתרה מזאת, עם חיזוק המחשבות הנכונות, הייתי מסוגל לעזור לאנשים שבאו לראות את ההופעה לא לעשות טעויות, כדי שלא יתחרטו על כך לאחר מכן.

הליך הלמידה שלי מהו ווּ-וֶויי

כמתנדב לביטחון הבמה, למדתי רבות השנה בעזרתו של המאסטר ומתרגלים עמיתים. זו הייתה הפעם הראשונה שלי לעשות משימות רבות כאלה. נקודה בולטת מאוד שלמדתי הייתה להישאר רגוע כשנתקלים במשהו.

עיר מגוריי נמצאת במרחק של 30 קילומטר מפוסן (Fussen). היה לי הכבוד ששן יון יופיע כה קרוב לעיר מגוריי. כאן הייתי אחראי על הביטחון מחוץ לתיאטרון וזה דרש ממני להיות רגוע באמת. לעמוד במשמרת ולצפות במרחב שקט במשך 3 עד 6 שעות היה מבחן גדול לסובלנות שלי. איך אוכל להעביראת הזמן הזה מבלי להשתעמם? מזה למדתי שכל משרה ומשימה המוקצה לנו היא חשובה מאוד. לפעמים ראיתי שמשימה נשכחה והייתי משלים אותה. לפעמים המשימה הזאת, שהיא מעבר למה שתוכנן, דורשת זמן רב. לעתים קרובות דאגתי אם בכלל אהיה מסוגל לקחת על עצמי נטל נוסף כזה. הפעם הזאת הצלחתי סוף סוף לדלג על שעות שינה ויותר מכך, להפוך את מה שנראה בלתי אפשרי לאפשרי.

כשהגיע תורי לעמוד במשמרת, המשימה הראשונה שהוקצתה לי הייתה לשמש כאיש ביטחון לאמני שן יון ולרכבים. המתנתי במשך שעות אחדות אבל האמנים לא הגיעו. בדיוק כשהמשמרת שלי עמדה להסתיים, המתאם צלצל אליי לומר שהאמנים ניצלו את הזמן הזה לבקר בסביבה. המתאם התנצל ואמר שהודיעו לו רק מאוחר יותר על שינוי בתכנית. מיהרתי להגיע אליהם ובסופו של דבר מצאתי את המדריך ואת רכב ההסעות שלהם. סוף סוף יכולתי להתחיל בעבודתי. כעבור שעה, כשארגנתי את התשלום לחנייה בנקודת הביקורת, נתקלתי בכמה בעיות ובאותו זמן להקת המופע שוב יצאה לארוחת ערב ופעם נוספת איבדתי קשר אתם. חשבתי שאולי הלכו למלון להירשם בקבלה, אבל זה לא היה כך. מתרגל עמית אחר שלי קיבל הנחיות נכונות ומיהר למסעדה להיות איש הביטחון שם.

מתחילתה המשימה שלי לא הייתה רגילה, וזה אתגר מאוד את הסובלנות שלי. בהיבט זה, היו לי החזקות רבות שהייתי עדיין צריך להיפטר מהן. זוהי החזקה שנותרה אצלי עד כה. אז איך אוכל להשתפר בנוגע לכך בעתיד? למה כה קשה לי להשלים משימה פשוטה כזאת?

שום דבר אינו מקרי, אם כן מה זה אומר לי? ימים חלפו ובהדרגה שחררתי את הרגשות המתוחים שלי ויכולתי להתמודד עם דברים שקרו ועם משימות שניתנו לי, כדי להשיג מנטליות רגועה. אבל במשך התהליך הזה הייתה חסרה לי עדיין תקשורת טובה עם צוות הביטחון. לפעמים דיברתי יותר מדי ונתתי פרטים רבים מדי ובזבזתי את זמנם היקר. לפעמים, גם כן בגלל תקשורת מזערית ביותר מצדי, גרמתי להם לא להיות בטוחים שהכול בסדר. לפעמים, לא יכולתי להבין כראוי את האחריויות שלי. כעת, אני עדיין צריך למצוא שיטה, ואמצעים מתאימים לתקשורת המתאימה לשיתוף פעולה. לפעמים, קרו כמה קונפליקטים. לא משנה אם זה קונפליקט שאינו הכרחי, או אם יש לו סיבה ספציפית, אני צריך להסתכל פנימה ולהשתדל לעשות את זה טוב יותר.

ביום האחרון של ההופעות, הייתי צריך לעבוד כאיש ביטחון במשך 9 שעות, וגם לעזור כשעתיים לארוז את הבמה, עם הפסקת מנוחה של שעתיים בתוך זה. הייתי קצת מודאג שאולי לא אוכל לעבוד במשך שעות ארוכות כל כך וחששתי שלא אוכל להשתפר.

אחרי שהתעוררתי ב-6 בבוקר, עשיתי את המשימה הראשונה בשמירה במלון בו שהו אמני שן יון. אחר כך הלכתי לתיאטרון. גיליתי שאף אחד לא היה שם לשמור על הרכב שחנה מול התיאטרון.

למעשה, בתוכנית העבודה שלי תוכננה בשלב הזה מנוחה, אבל הרגשתי שאני חייב למלא את הפרצה הזאת. לא ביקשתי עזרה מאף אחד אלא ביצעתי את זה בעצמי. עמדתי שם עד שההופעה הסתיימה והם היו זקוקים לעזרתי לארוז את הבמה. תכננתי לנוח לאחר מכן. אבל לא יכולתי פשוט להפסיק ולתת לרכב מלא בציוד להישאר שם ללא איש ביטחון שישמור עליו. כך שעמדתי שם פעם נוספת. עמדתי שם עד שהלכתי למלון לשמור שם ושהיתי שם עד חצות. אחר כך ישנתי במכונית שלי במשך שלוש שעות.

רוב הזמן שלחתי מחשבות נכונות. לבסוף, שמרתי על הרכב ביחד עם מתרגל נוסף עד השעה 6 בבוקר, כשהפציעה השמש. זה היה החלק הקשה ביותר. אבל החלק הטוב היה, ששנינו יכולנו לשתף התנסויות זה עם זה. בסך הכול, עבדתי במשך 18 שעות, ונחתי רק 3 שעות. הבלתי אפשרי הפך לאפשרי. אני עצמי הייתי המום. הגעתי להבנה מה אני יכול להשיג בעזרתו של המאסטר.

עם ההבנה החדשה הזאת, אחרי כמה שבועות יכולתי לטפל ביום האחרון של ההופעות בברגנץ בדרך חדשה. הגעתי לתיאטרון מבעוד מועד כדי לנקות את השדה הממדי שם. כמו כן, בדרך מהמלון לתיאטרון שלחתי מחשבות נכונות לנקות את העיר כולה. אחרי שהגעתי לשם מוקדם, יכולתילמלא את תפקיד השוער לכניסה של האמנים, לברך את חברי הצוות של התיאטרון ושל המטבח ולפתוח את הדלת לכולם. הפעולה הקטנה הזאת של פתיחת הדלת לאחרים, להכניס אותם פנימה, לברך אותם בקידה מכובדת ולחייך לאחרים היא חשובה ביותר: אלה הן כולן מסורות עתיקות, אבל הן העניקו לי את המשמעות המיסטית במהלך תקופת ההופעות של שן יון, במיוחד בפתיחת הדלת לאמנים המופיעים במופעי שן יון. כשהייתי פותח את הדלת לצוות הניקיון של התיאטרון, הם התפלאו ואמרו: "אף אחד כאן לא עשה זאת מעולם עבורנו". הפעולה הקטנה הזאת נגעה ללבם.

התחלנו לדבר על תרבויות עתיקות, כמו גם על איך ניסיתי להשתדל ללמוד את התרבויות האלה, כיוון שהן הפכו חשובות מאוד עבורי. אנחנו כמתרגלים יכולים להשתמש בפרטים הקטנים האלה להציג "אמת-חמלה-סובלנות" לאנשי העולם וזה בדיוק המסורות האלה שנותנות רושם חיובי לאנשים שאנחנו פוגשים. באותו יום שמרתי על דלתות ומעברים רבים, שכל אחד מהם היה מיוחד מאוד בגלל החוויות הרבות הקשורות אליהם.

באותו יום הייתי נחוש והחלטתי: לא אעזוב עד שלא יהיה אחד שיישאר הזקוק לעזרה. עד עכשיו, הייתי קובע לעצמי תמיד מה יהיה זמן הסיום ורוב הזמן זה היה כאשר הייתי עייף מאוד. אחרי ההתנסות שלי בפוסן רציתי להשתפר. בפעם הזאת, לא עזרתי לפרק את הבמה או לשמור על המשאית ולחכות שתיסע מהתיאטרון כדי שאז אוכל לחזור לעבודתי, אלא במקום זאת עזרתי לאלה שבצוות המטבח לארוז את הדברים שלהם ובדרך זאת ביליתי כמה שעות. סילקתי הצידה את המחשבות שלי שאני כבר עייף מאוד ויתרה מזאת, עזבתי רק כאשר כולם עזבו את התיאטרון. פעם נוספת נדהמתי לגלות שבעזרתו של המאסטר, יכולתי באופן בלתי צפוי להשיג זאת. הייתה זאת הפעם הראשונה עבורי להתגבר על אתגר כזה. לפעמים הייתי חושב: האם אינני מבוגר יותר עכשיו, שלא כמו פעם כשהייתי צעיר ויכולתי לעשותכל דבר? האם זה באמת כך? האם זו אשליה? אני חושב שכשזה נוגע לדאפא, אדם צריך לחשב מחדש את הגבולות שלו. "ג'ואן פאלון" מציין בבירור איך אנחנו יכולים להפוך צעירים יותר. עלינו להשתמש באפשרות הזאת. כשנקודת הפתיחה שלי מלאה במחשבות נכונות, אני יכול לחוות איך להפוך לצעיר יותר.

תמיד שנאתי ללבוש חליפות ובגדים המתאימים לאווירה של חג. אני אוהב יותר בגדים רגילים ונעלי סניקרס, אפילו במקום עבודתי. אחרי שהמאסטר דיבר על מסורות, הבחנתי שבצילומים ישנים רבים, איכרים ופועלים פשוטים ועניים בכפר שלנו נהגו תמיד להתלבש היטב לעבודה וזה הפתיע אותי. הם אפילו חבשו כובעים כדי לכסות את ראשיהם. ואפילו כשמזג האוויר להט מחום, הם גרבו גרביים ארוכים. מתוך לבושם אנשים יכלו לנחש מהו המקצוע שלהם. לכל כפר היה הלבוש המסורתי שלו. יש עדיין מסורות הנשמרות עד עצם היום הזה.

מנקודת מבט של עבודת הביטחון שלי מחוץ לתיאטרון, יכולתי להבחין מההליכה שלהם מהמלון לתיאטרון וחזרה, שאמני מופע שן יון היו שלווים וממושמעים מאוד. בין אם זה היה הלבוש שלהם או ההתנהגות שלהם, כולם הרשימו אותי בצורה יוצאת מן הכלל. האם אני מתאים לעשות את עבודת הביטחון? האם יש לי הנטייה הזאת בכל פעולה ותנועה?

להקת שן יון לאמנויות הבמה היא קבוצה אמנותית ממדרגה ראשונה ואיש צוות ביטחון – על אף שאני רק עושה עבודת ביטחון פשוטה – האין עליי להתלבש טוב יותר, כמו האמנים ובהתאם למסורות העתיקות, לרסן בצניעות את פעולותיי ולחשוב יותר על לבושי? עבורי, להיות מסוגל להשתמש במחשבות נכונות במגרש החניה עליו אני משגיח, לחייך ולברך אחרים בנימוס, לקבל בברכה את האמנים המופיעים במופע שן יון ואת אלה שיש להם יחסים קארמתיים אתי, ולהיפרד מהם לשלום – הוא כבוד בעיניי. הצבעתי על הכניסה לתיאטרון לאנשים רבים, עניתי להם על שאלות רבות והצעתי עזרה נוספת. לפעמים אני חושב על איך להשתפר יותר. הטמעתי את מחשבותיי וגופי בתוך המשימות שלי והשעות חלפו להן במהירות רבה. חוויתי יותר ויותר איך אנו כמטפחים נוכל ליצור גוף אחד וגם אורחים רבים יוכלו להתמזג לתוכו. אולי הייתי אחד המתרגלים הראשונים שהאורחים ראו בדרכם לתיאטרון, כך שעליי לתת להם רושם ראשוני טוב. אפילו אם העבודה הזאת נראית זניחה, גם היא חשובה מאוד והיא העניקה לי הבנות חדשות בטיפוח-תרגול שלי.

הרצון לחלות

כדי לקחת חלק במופע שן יון, במשך זמן ארוך לא היינו בטוחים כמתנדבים, אם עלינו להתחסן או לא בהתבסס על מצב המגפה החדשה. אחרי שקראתי את מאמרו של המאסטר: "התעוררו", החלטתי להתחסן ובדרך זו, לא משנה איזה מצבים יהיו בגרמניה ובאוסטריה, אני אהיה מוכן.

על אף שהחלטתי להתחסן למען שן יון, הייתה לי עדיין בכל זאת גישה להעדיף לא להתחסן. על-פי תנאי החוק האוסטרי, עמדו בפניי שתי ברירות: אחת הייתה להתחסן והשנייה להיחשב כמחוסן 6 חודשים מאז ההידבקות בווירוס.

הייתי אמור לקבל את החיסון השני שלי אחרי ההופעה הראשונה של שן יון ב-2022. רציתי לחלות כדי שלא אצטרך להתחסן. הרצון הזה התגשם. כעבור יומיים, בדרך חזרה לקולון, איבדתי את חוש הטעם. בדיקת ה-PCR הראתה שנדבקתי ושאני צריך להיכנס לבידוד.

כמתרגל, האם זה נכון ללכת כה רחוק עד לייחל להיות חולה? האם זה בהתאם לפא? ובעשותי זאת האם לא פגעתי גם במתרגלים אחרים?

במשך כמה הימים הבאים חשתי חסר אונים. חמישה ימים לאחר מכן, אחרי שעברתי עוד בדיקה יכולתי להחליט אם עלי לסיים את תקופת הבידוד שלי או לא. אבל הבדיקה הראתה שיש לי עדיין את הווירוס. זימנתי אותו, אבל עכשיו הוא לא רצה לעזוב. האם נקודת המבט שלי הייתה נכונה? האם לא נתתי לרוע פרצה לנצל זאת? תוך זמן קצר נקראתי לעזור בזלצבורג. יום לפני הקמת הבמה בזלצבורג הבידוד שלי הסתיים. אולם היו לי עדיין תסמינים של הווירוס החדש כמו שיעול וגם הייתי במצב בריאות עלוב. כך שבאותו הזמן החלטתי לא לנסוע לזלצבורג.

השכנים שלי ידעו שלא חליתי במשך 6 שנים, כך שאחרי שנדבקתי בווירוס פתאום, כולם היו מופתעים. סיפרתי להם פעם שאני לא אחלה בגלל שההשפעות המרפאות של הפאלון דאפא הן טובות. האם זה לא היה סימן רע שנדבקתי בווירוס? במבט לאחור אחרי כן, זה היה ממש מצב רע עם החזקה כה חזקה לרצות להיות חולה. כתוצאה מכך לא הייתה לי דרך לפעול טוב לגבי ההבטחה שלי לעזור בזלצבורג.

חשבתי בתשומת לב על כך ואם הייתה לי ההחזקה הזאת כבר בעבר. למעשה, כשהייתי עדיין ילד, בכל פעם שהיו לי מבחנים ייחלתי תמיד לכך שאהיה חולה כדי שאוכל לדחות את המבחנים שלי. לפעמים הצגתי מצב של דיכאון ואז הייתה לי סיבה להתחמק מאחריות. כשהלחץ עליי היה גדול מדי, ייחלתי תמיד להיות חולה, כי אנשים חולים זוכים לאהדה ומקבלים תשומת לב. האין זאת התמכרות גם כן? האם לא הייתה שם החזקה שהייתי צריך להיפטר ממנה?

ובתור מטפח, כשישבתי במדיטציה בקבוצה, נהגתי לשים לב תמיד מתי יתחיל הכאב ברגליי וכמה זמן זה כאב לי. ואחרי זה יכולתי לספר על כך לאחרים שהיו שם. האם קיוויתי תמיד להיות זה שכואב לו הכי מכולם באתר התרגול? האם זאת תחרות למי כואב הכי הרבה? האם עליי להתלונן וכך להשיג אהדה מאחרים? אחרי ששחררתי את ההחזקה הזאת, לא חשבתי מתי הכאב מתחיל בישיבה במדיטציה ולא הרהרתי כמה זמן זה כאב. בכל פעם שהמחשבה הזאת צצה לה, או כשרגליי כאבו, הייתי מזכיר לעצמי מיד להיפטר מההחזקה הזאת. כעת, אין לכך כל משמעות עבורי.

לקחת חלק במופע שן יון השנה, ולהשתתף בפעילויות קבוצתיות עם מתרגלים אחרים עזר מאוד לטיפוח שלי ואִפשר לי להיות מודע למצוקות האלה שהייתי צריך לעבור, ויתר על כן – לעבור אותן היטב.

אני רוצה להודות על זה שהתאפשר לי לקחת חלק עוד יותר גדול בפרויקט שן יון. הייתי סקרן מאוד לגבי מה אוכל ללמוד או להבין מכך. אני מודה מאוד למאסטר על התקופה ועל ההזדמנויות שהעניק לנו, על שיתוף ההתנסויות עם מתרגלים אחרים ועל כך שהצביעו על דברים עבורי. כמו כן אני מתחרט שלא השלמתי את המשימות שלי במאה אחוז, אבל בפעם הבאה אנסה לעשות אותן אפילו טוב יותר.

מכיוון שהרמה שלי מוגבלת, אנא ציינו בחמלה את הטעויות שלי כדי שאוכל לתקן אותן.

תודה לך מאסטר אדיר ותודה לכם מתרגלים עמיתים.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. [כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]