סופרות סיניות ידועות: בחירה שונה, גורל שונה

(Minghui.org) איילין צ'אנג (הידועה גם כג'אנג איי-לינג – 1920-1995) הייתה מהמפורסמות ביותר בין הסופרות האמריקניות ממוצא סיני. חוכמתה אפשרה לה להבחין בין טוב ורע ויצירותיה נודעו באזורים רבים בעולם.

נשים נוספות התפרסמו בזכות כישרון הכתיבה שלהן בשנות ה-40, כולל סוּ צ'ינג (1914-1982) וגואן לוּ (1907-1982). אך שתיהן לא יצרו יצירות גדולות לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) תפסה את השלטון ב-1949. בסופו של דבר, "היד שהאכילה אותן" גם הביאה לסופן האומלל.

מה גרם לנתיב שלהן להיות כה שונה?

הבהרה לגבי הטרור האדום

צ'אנג נולדה למשפחה יוקרתית. סבה היה ג'אנג פיי-לוּן, מפקד בכיר בחיל הים בשושלת צ'ינג, וסבתה הייתה לי ג'ו-אוּ, בתו הבכורה של לי הונג-ג'אנג שהיה אחד הפקידים החזקים ביותר בשושלת צ'ינג.

צ'אנג התחנכה בשנחאי בשתי שפות, והתפרסמה בסין בשנות ה-40. היא חששה מעליית הקומוניזם בקרב האינטלקטואלים. כאשר תיארה את "תנועת ה-4 במאי", התקרית ב-1919 שעוררה את לידת המק"ס, היא אמרה שזה "שינה את הקול של כולם לקול של המפלגה".

בשל אהבתה למדינה ולעמה, צ'אנג לא עזבה את סין מיד לאחר שהמק"ס תפסה את השלטון ב-1949. לבקשת פקידי המק"ס היא כתבה שני רומנים ב-1950 שתאמו לנרטיבים של המפלגה. אבל היא הכריזה בספריה: "הפוליטיקה קובעת את הכול. גם אם תברח היא תמצא אותך".

באותה שנה אורגן שצ'אנג תשתתף בחודשיים של המהלך הפוליטי של "רפורמת האדמות". חוויה זו הייתה כואבת עבורה. היא מצאה את עצמה לא מסוגלת להמשיך לכתוב סיפורי "גבורה" עבור המק"ס. היא כתבה: "סוגי הכתיבה ה'מונומנטליים' האלה אינם הסגנון שלי. ואינני רוצה לנסותם".

כשהייתה בת 32 היא לא הייתה מסוגלת לשאת את פגישות הביקורת העצמית ו"שינוי המחשבה" של המק"ס אז ביולי 1952היא טסה להונג קונג.

בהונג קונג צ'אנג כתבה שני רומנים. "שיר נביטת האורז: רומן על סין המודרנית" ו"אדמה עירומה". שניהם פורסמו לאחר שעברה לארה"ב. הם עדיין מוחרמים היום בסין.

בשני הרומנים האלו צ'אנג מתארת את רפורמת המדינה האכזרית, את המהלך הפוליטי של ה"אנטי-שלושה", ואת מלחמת קוריאה. הסיפורים מתארים איך המק"ס עינתה אנשים ושלטה במחשבתם. הם גם חשפו את ההרס שהמשטר הטוטליטרי גורם למין האנושי. היא כתבה: "אנו חיים בעידן נמהר – הנזק החל, ועוד ממנו יגיע בהמשך".

מאוחר יותר יצירותיה של צ'אנג נעשו מפורסמות יותר ויותר בהונג קונג, טייוואן, ובאזורים רבים נוספים. המק"ס הזמינה אותה לביקור אך היא סירבה.

קומוניזם: משטר רעיל להבאת "אושר"

סיפורה של סוּ צ'ינג, החברה הטובה ביותר של צ'אנג, היה שונה למדי. שלא כמו צ'אנג שנכספה לחיים מסורתיים, סו הושפעה חזק מהרעיונות הקומוניסטיים. היא זלזלה בערך הנישואים וקידמה חיים משותפים ללא נישואים. אך הרדיפה הזאת אחר אושר הפכה לזרע שהתפתח לכאב ומרירות אינסופית.

עם המחשבה על חופש מיני סו התגרשה מבעלה והייתה ביחסים מחוץ לנישואים עם מספר גברים. היא תיעדה את הרומנים האלו בספר חצי אוטוביוגרפי: "עשר שנות הנישואים הראשונות" שפורסם ב-1943 ואז ב"המשך לעשר שנות הנישואים הראשונות" שפורסם ב-1947. הספרים האלו הפכו לרבי מכר באותה תקופה, אבל הקידום של חופש מיני ותיאור מפורש של הפסיכולוגיה של יחסי מין הממו את האינטלקטואלים ואת החברה כולה.

עקב כך סו ניתקה את יחסיה עם צ'אנג והרחיקה אנשים רבים מהערכים המסורתיים של משפחה ונישואין. ספריה הפכו בסופו של דבר למטרה בקמפיינים פוליטיים ראשיים. היא נאסרה ב-1955 והותקפה שוב במהפכת התרבות. החוויות האלה השפיעו גם על ילדיה והשאירו אותם עם חינוך והשכלה גרועים ועם מעמד של מופלים לרעה. בשנותיה האחרונות סו לא הצליחה לשלם את ההוצאות הרפואיות שלה. היא אמרה פעם לחברה: "אני רק רוצה למות במהרה". בנה שהיה רוכל ברחוב חזר הביתה בדצמבר 1982 וגילה שהיא מתה.

גואן לו – נאסרה למשך 11 שנה

סו הייתה בסופו של דבר קורבן לאידיאולוגיה הקומוניסטית. גואן לו יכולה להיחשב כחלק מבשר התותחים של המערכת הפוליטית חסרת הרחמים של המק"ס.

גואן למדה פילוסופיה באוניברסיטה המרכזית הלאומית ואז החליפה ללימודי שפה. באותה תקופה היא כבר התפרסמה בכתיבתה. בתחילת 1932 היא הצטרפה למק"ס. ב-1937 מנהיגים בראש המק"ס הורו לה ליצור קשר עם קצין המודיעין של המק"ס פאן האן-ניאן. פאן אמר לגואן לעבוד כמרגלת יחד עם חבר חשאי במק"ס בשם לי שי-ניאן.

פאן אמר לה: "אם מישהו יגיד שאת בוגדת, את לא תוכלי להגן על עצמך. אחרת זה לא ילך". גואן הסכימה לתנאי הזה ותפקדה כמרגלת.

אחרי שבע שנים המק"ס שלחה מרגל אחר לעבוד עם לי ודחתה את בקשתה של גואן לסיים את פעילות הריגול שלה. במקום זאת גואן נדרשה לעבוד עם פקידים יפנים פולשים ועם אינטלקטואלים עבור המודיעין של המק"ס. שוב גואן צייתה חד משמעית להוראה והקריבה את המוניטין שלה. היא עבדה כעורכת עבור מגזין יפני ונודעה כבוגדת סלבריטאית. היא בקשה שוב ושוב רשות לחשוף את זהותה כחברת מק"ס חשאית אך בקשותיה נדחו תמיד.

לאחר כניעת הפולשים היפנים ב-1955 המצב לא השתפר. אנשים רבים גינו אותה כבוגדת והמק"ס לא סיפקה הבהרה להגנתה. יתרה מכך, מנהיגים בראש המק"ס אמרו לחבר שלה, וונג בינג-נאן, שיסיים את יחסיו עם איתה בשל המוניטין שלה. גואן סיימה את הביוגרפיה שלה מספר חודשים מאוחר יותר והתאבדה בדצמבר.

בת שבגדה באביה

המק"ס מדגישה דונג שינג (טבע המפלגה). כשערכים אישיים או אינטרסים אישיים אינם בהתאם לאינטרסים של המפלגה, על האדם להיכנע ללא תנאי לאינטרסים של המפלגה. זה קרה כמעט לכל חברי המק"ס כולל גואן. דוגמה נוספת היא פוּ דונג-ג'וּ (1924-2007) שבגדה באביה פוּ דזוּאו-יי, מנהיג צבאי בכיר בקואומינטאנג (המפלגה הלאומנית הסינית שהייתה אז המפלגה השלטת).

בקיץ 1946 פו דונג-ג'וּ סיימה את לימודיה בקולג' והתחילה לעבוד כעורכת בטיאן-ג'ין. היא העבירה כמות גדולה של מידע צבאי של הקואומינטאנג למק"ס ללא ידיעת אביה. היא גם הצטרפה למק"ס בשנה שלאחר מכן.

בסתיו 1948 מנהיגים במק"ס הורו לפו, שהייתה אז בת 24, להצטרף לאביה בבייג'ינג כסוכנת חשאית. זה היה כי המק"ס עמדה לתקוף את העיר במהרה ואביה של פו היה האחראי על ההגנה. פו מילאה את הפקודה ונשארה קרוב לאביה כמרגלת תחת התירוץ שהיא דואגת לו.

פו השיגה סודות של הקאומינטאנג כשצילמה קבצים סודיים שהיו נעולים בכספת. הכספת הייתה בחדר השינה של אביה ופו ידעה את הקוד, אך אביה שמר את המפתח איתו כל הזמן. פו פיתתה את אחיה בן החמש בשוקולד כדי שישיג את המפתח. אחיה הקטן ביקש חיבוק מהאב והתחנן שיספר לו סיפור. אחרי שהשיגה את המפתח פו הלכה לכספת וצילמה את הקבצים בשעה שאביה היה בפגישות. ואז האח החזיר לאב את המפתח. פקידי המק"ס סיפרו מאוחר יותר שהמידע שהושג בדרך זו היה המידע בעל הערך הרב ביותר באותה תקופה.

אביה של פו לא אהב את המק"ס והוא התלבט אם לשאת ולתת עם המק"ס. בימים האחרונים, מתוך תסכול, הוא סטר לעצמו לפעמים ואפילו חבט את ראשו בקיר. פו לעתים קרובות דיווחה לצווֵי יואה-לי, עוד מרגל חשאי של המק"ס, על דברי אביה ופעולותיו. צווי שלח בטלגרף את המידע למנהיגים בראש המק"ס. המידע הזה אפשר למק"ס לשמור על יתרון אסטרטגי.

רק ברגע האחרון נודע לאביה של פו על בגידתה. הוא קרא לה: "משרתת מתועבת, חסרת יושר וחסרת נאמנות".

כמו גואן, מסירותה של פו למק"ס הסתיימה באומללות. במשך מהפכת התרבות היא עצמה היוותה מטרה כשהוגדרה כאויבת המפלגה (אנטי-מק"ס). כשבאה לביקור אצל אביה, שבקושי הצליח להגן על עצמו, נאמר לה: "אינך צריכה לבוא יותר". אביה מת באפריל 1974.

בשנותיה האחרונות לפו היו חיים קשים. הקצבה הקטנה שלה לא הספיקה כדי לכסות ההוצאות הרפואיות שלה. במהלך רפורמת הדיור של המק"ס בעלי בית יכלו לשלם סכום קטן כדי להפוך לבעלים האמיתיים. אך היא לא יכלה אפילו לעמוד במחיר הזה. אביה העביר בעבר לידי המפלגה נכסים פרטיים רבים, אך פקידי המק"ס פשוט התעלמו מהתקופה הזאת בהיסטוריה.

בשנותיה האחרונות פו אמרה שהיא בהדרגה מבינה את מחשבותיו של אביה לגבי המק"ס, אך זה היה מאוחר מדי. היא מתה ב-2007.

הטרגדיה לא הוגבלה לאב ולבת. האח, פו זואו-גונג, היה סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת קולומביה. אחיו יעץ לו לחזור לסין, אך כשהוא חזר לסין הוא הוגדר כ"ימני" (במילים אחרות: אויב המפלגה). הוא מת מרעב בג'יה-ביאן-גואו ב-1960 בשיא תקופת "הרעב הגדול" של סין.

סיכום

בתרבות הסינית המסורתית אנשים שאפו לחיות בהרמוניה עם השמים והארץ. הם אימצו את הערכים של כנות הדדית, נאמנות וכבוד, ובורכו בשל כך במזל טוב משך אלפי שנים.

בהיסטוריה הסינית היו גם נשים ידועות כמו מולאן וכמו מו גווי-יינג. הסיפורים אודותיהן עוררו השראה באנשים הסינים, גברים ונשים כאחד, לעזור לאחרים ולשרת את החברה כולה. אך כשהמק"ס הגיעה עם האידיאולוגיה של מאבק מעמדות, שנאה ושקרים, הכול השתנה.

ווי ג'ון-יי, עורכת סינית וסופרת של סיפורים קצרים, אמרה פעם לבתה בחרטה: "כשהצטרפתי למק"ס הייתי מוכנה להקדיש את עצמי למפלגה. אך לא ידעתי שהיה עליי להקריב את מצפוני".

כמה אנשים ילמדו מהלקח של צ'אנג, סו, גואן ופו? הזמן יגיד.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org. אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]