[חוגגים את יום הפאלון דאפא] בגיל 91 עליתי לגג לטאטא את השלג

קראו עכשיו

(Minghui.org) אני מתרגלת דאפא בת 94 מהאזור הכפרי. התמזל מזלי להשיג את הפא ב-1996. אחרי שהתחלתי לתרגל, המחלות שסבלתי במשך רוב חיי נעלמו. אין מילים שיכולות להביע את תודתי למאסטר! המאסטר והדאפא הם שהאריכו את חיי.

אני כמעט בת מאה ובכל זאת אני מרגישה צעירה מאוד, אנרגטית ונמרצת. אני רוצה לשתף אתכם ביופי של הפאלון דאפא.

"המאסטר הזה אינו אדם רגיל; מצאתי אלוהות!"

יום אחד בתחילת 1996, בהיותי בת 67, גררתי את גופי הכבד כרגיל וצלעתי לעבר חדר של משחק קלפים. באותה העת התענוג היחיד שהיה לי היה משחק קלפים. אבל באותו היום הדברים לא הסתדרו לי והפסדתי כמה סיבובים. נסערת ומדוכאת יצאתי משם והלכתי הביתה.

כשעברתי ליד הבית של אחייני, עלה בי פתאום חשק להיכנס. אשתו צפתה בסרטון והזמינה אותי להצטרף אליה. ישבנו על המיטה וצפינו יחד בווידיאו.

"הצלחת להבין את ההרצאה?" היא שאלה אחרי שסיימנו את הקלטת הראשונה.

"כן," עניתי בהתלהבות. “ההרצאה הייתה ברורה וטובה מאוד! כל גופי הרגיש חם ונינוח!"

"מי שנותן את ההרצאות האלו הוא המאסטר של הפאלון הדאפא. תרצי לצפות בקלטת השנייה?" היא שאלה.

צפינו בקלטת השנייה ושאלתי: "יש עוד? אני רוצה לראות עוד!"

בזמן שצפיתי בסרטון ההרצאות של המאסטר, הרגשתי שכל מילה שהמאסטר אמר עפה לי לתוך הראש, ושהראש שלי צלול ובהיר. הרגשתי כה טוב! מעולם לא הרגשתי כל כך נינוחה. חשבתי: "המאסטר הזה הוא לא אדם רגיל. מצאתי אלוהות!"

לא ידעתי אז מהו פאלון דאפא, אבל ידעתי שזה טוב. ביקשתי מאשת אחייני לקנות לי עותק של הקלטות.

כשקיבלתי סדרה של קלטות אודיו עם ההרצאות של המאסטר מגואנג-ג'ואו הרגשתי שזכיתי ב"כל הקופה". הקשבתי לפא כל יום. ברגע שהפעלתי את הנגן להקשיב להרצאות של המאסטר, הרגשתי משהו חם סביב גופי וחשתי נינוחה מאוד.

הקשבתי להרצאות כל יום שוב ושוב. עוד לפני שהבנתי מה קורה, הרגליים שלי כבר לא היו קרות, הברכיים שלי הפסיקו לכאוב, והייתי מסוגלת ללכת כרגיל. הפסקתי ללכת לחדר הקלפים ולא רציתי עוד לשחק קלפים. הפסקתי לקלל ולגדף; למעשה, לעתים רחוקות בלבד הרגשתי אומללה. הלב שלי התמלא בשמחה שאין לתאר במילים!

מישהו שאל אותי: "אחות קשישה, איזו תרופת פלא לקחת? את נראית הרבה יותר צעירה ואת לא צולעת עוד. השכנים הקשישים שלנו מרכלים עליך – איך זה שכבר לא שומעים אותך מקללת?"

"אני מתרגלת פאלון דאפא", עניתי. "האם שמעת על זה? הדאפא הזה מדהים! עדיין לא למדתי את התרגילים, אבל גופי השתנה רק מהאזנה להרצאות של המאסטר! הרגליים שלי כבר לא כואבות. גם מחלת הגרון שהייתה לי זה זמן כה רב נרפאה. האם הדאפא אינו פלאי?" המשכתי ואמרתי: "פאלון דאפא מלמד אנשים לחיות על-פי 'אמת-חמלה-סובלנות'. אז אני לא אקלל יותר, אחרת אאבד דֶה!"

אני – אישה בת 91 – מנקה את השלג מהגג

לפני שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, סבלתי באופן תמידי ממחלות רבות, במיוחד מבעיות גרון חמורות. יום ולילה, הייתי משתעלת עם ליחה ודם. לעתים קרובות לא הצלחתי לישון בלילה בגלל השיעול הכבד. בגלל כאבים עזים מהחזה עד הגרון, היה לי הרגל לתפוס בחזה ולטפוח עליו, כנראה משום שזה היה מקל על קצת מהכאב.

הייתי מסוגלת לדלג על ארוחות, אבל אף פעם לא החמצתי את התרופות. לקחתי כל כך הרבה שזה גרם לעיוות בברכיים שלי שהפכו מעגולות למרובעות. נאלצתי ללבוש מכנסי כותנה עבים אפילו בקיץ החם, ועדיין הרגליים שלי היו קרות כקרח עד הירך.

ביקרתי בבתי חולים גדולים, ניסיתי תרופות מערביות וסיניות, חיפשתי תרופות עממיות ועוד, אבל שום דבר לא עזר. אחד הרופאים אמר לבן שלי: "אל תבזבז זמן וכסף לקחת אותה לרופאים. פשוט תן לה לאכול מה שהיא אוהבת ולעשות מה שהיא מעדיפה". משמעות הדבר הייתה שאין כל מרפא עבורי. חיכיתי למות. לפעמים הרגשתי עצובה ולפעמים חשתי שאולי טוב שאמות כדי שלא אסבול עוד. כדי לשכוח ממצבי וכדי להעביר את הזמן, הלכתי לשחק קלפים. כשהייתי אומללה הייתי מקללת בקול ברחוב, ואף אחד לא העז להתגרות בי.

כשהייתי בת 68 המחלות שלי החמירו וילדיי הכינו בגדי קבורה עבורי. אף אחד לא ציפה שבאותה שנה אשיג את הפאלון דאפא, שמטפח את הגוף והנפש כאחת, ושזה ייתן לי חיים חדשים מלאי בריאות ושמחה. מאז, אני מלאה תמיד בהמון אנרגיה. רכבתי על אופניים לשדה ועשיתי בשמחה את כל העבודות החקלאיות – מִקְציר חיטה ותירס ועד להשקות את השדות ולחרוש אותם – לא היה דבר שלא יכולתי לעשות! בסתיו יישרתי את השדות בעזרת מגרפת ברזל כבדה. כמה מתושבי הכפר שאלו אותי: "את לא מרגישה עייפה בגיל מתקדם כל כך?" למעשה, ממש לא הרגשתי עייפות.

בשנה שמלאו לי 90 התהוו סדקים בגג ביתי. מאחר שבני וכלתי לא היו בבית, עליתי בצהריים לגג ומילאתי את הסדקים לאט לאט בחומר. הייתי ספוגה בזיעה ופניי היו בצבע סגול מהשמש. שכנה שראתה אותי צעקה לי: "דודה, תרדי מהר! אל תחממי עצמך יותר מדי ביום חם כל כך!" אמרתי לה שאני בסדר. לא הרגשתי שחם בכלל.

כשהייתי בת 91, ירד שלג כבד יום אחד והבן שלי לא היה בבית. תפסתי במטאטא במבוק וטיפסתי על הסולם כדי לטאטא את השלג מהגג. שכן שראה זאת, צילם אותי עם הטלפון הנייד שלו וצעק: "דודה, אני רוצה לצלם אותך ולפרסם את זה באינטרנט כדי שאנשים יוכלו לראות גברת בת 90 מטאטאה שלג מהגג! אני רוצה לשלוח את זה לספר השיאים של גינס בשבילך!"

הייתי אנאלפביתית – עכשיו אני יכולה לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון"

בימים ההם כפריים רבים רצו ללמוד פאלון דאפא לאחר שראו את השינויים שעברתי מהתרגול. בעקבות זאת הקמתי אתר תרגול בביתי. בבוקר היינו מתרגלים ובערב למדנו את הספר "ג'ואן פאלון". אבל הייתי אנאלפביתית, כך שתהיתי מה עליי לעשות לגבי קריאת הספר. ביקשתי ממישהו שיודע לקרוא ללמד אותי לקרוא ב"ג'ואן פאלון" סימן אחר סימן, ואני שיננתי בעל-פה כל מילה שלמדתי מהספר.

עם ברכתו מלאת החמלה של המאסטר, הצלחתי בהדרגה לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון" בעצמי. כששכנים ביקרו בביתי וראו אותי קוראת, הם נדהמו: "מעולם לא ראינו אדם שלומד לקרוא בגיל כזה".

המחותנים מביעים הכרת תודה

כשהבת הצעירה שלי הייתה בת 38 בעלה נפטר לפתע. באותו הזמן שני ילדיהם למדו עדיין בבית הספר ובתי הייתה במצב קשה מאוד. היו לה קונפליקטים עם המחותנים שלה בגלל בעיות כמו נישואין בשנית. במהלך עימות ביניהם, אבי בעלה המנוח היכה בראשה ובזעמו גרם לחתך בקרקפת שלה.

כשגיליתי זאת, הרגשתי רע מאוד. חשבתי שלא משנה מי אשם, הוא לא היה צריך להכות את כלתו! ככל שחשבתי על זה יותר, כך כעסתי יותר. רציתי לנהל איתו שיחה נוקבת, ואילו ילדיי וקרובי המשפחה האחרים שלי רצו להילחם כדי שהוא יקבל את גמולו.

אם לא הייתי מתרגלת בדאפא, בטוח שהייתי הולכת להיאבק, כמו להביא קבוצה של אנשים להכות אותו.

אבל עכשיו אני מטפחת. מתוך הדאפא, הבנתי ששום דבר לא קורה בלי סיבה והכל גמול קארמתי. אני לא צריכה לעשות מעשים רעים. לכן אמרתי למשפחה שלי לא ללכת, והלכתי לביתם של הורי בעלה המנוח לבדי. המחותנים התנהגו בעצבנות כשראו אותי.

"אני יודעת שזו תקופה קשה לכולכם עם אובדן בנכם", אמרתי. "יש לנו עדיין שני נכדים לטפל בהם. מה דעתכם שאקח את בתי לביתי עד שהיא תירגע? האם זה יהיה בסדר מצדכם?"

הם לא ציפו ממני להיות שלווה כל כך. חמיה של בתי הרגיש אשם והתנצל ואמר שהוא לא היה צריך לעשות מה שהוא עשה.

בתי חזרה איתי לביתי. הקראתי לה את הספר "ג'ואן פאלון" והיא הבינה ממנו עקרונות רבים של החיים. כמה ימים לאחר מכן המלצתי לה לחזור: "המשפחה לא יכולה להסתדר בלעדיך, גם הקשישים וגם הצעירים. השמים יראו את הקורבנות שאת מקריבה".

מאז חלפו יותר מ-10 שנים. שני בניה של בתי גדלו והתחתנו. בתי והמחותנים שלה מסתדרים מצוין. המחותנים שלה אסירי תודה בכל פעם שראו אותי: "הסובלנות והיושר שלך הם שאפשרו למשפחה שלנו להיות ככה".

"המאסטר של הדאפא לימד אותי זאת", אמרתי בכנות. "אם תחיו על פי 'אמת-חמלה-סובלנות' ותהיו אנשים טובים, המשפחה שלנו תהיה בטוחה ומאושרת".

אני רוכבת על אופניים לתלות כרזות להבהרת אמת

תמיד חשבתי שהמאסטר נתן לי גוף בריא והאריך את חיי כדי שאוכל לאמת את הפא ולהציל אנשים. תהיתי: איך עליי לעשות זאת? לעתים קרובות אני רוכבת על האופניים שלי לשווקים כדי להבהיר את האמת. סיפרתי לאנשים על פאלון דאפא ולמה ג'יאנג דזה-מין (מנהיג המפלגה לשעבר) והכנופיה שלו רדפו את מתרגלי פאלון דאפא. רציתי שאנשים יזכרו את "פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב", אז לעתים קרובות תליתי כרזות להבהרת אמת.

לפעמים נתקלתי באנשים שלא הכירו את האמת ורצו לדווח עליי למשטרה. תמיד סיפרתי להם בסבלנות על החוויה שלי בתרגול הדאפא: "פאלון דאפא הוא פא הבודהא שמטפח הן את הגוף והן את הנפש. כל עוד המתרגלים פועלים על-פי עקרונות הדאפא, חייהם יוארכו. בעבר, קיסרים של שושלות רבות ניסו למצוא את סוד אריכות הימים, אך אף אחת לא הצליח. היום, הדאפא הזה, ההזדמנות הזאת של פעם בחיים מתפשט ברחבי העולם. מי שרוצה להימנע מאסון, להאריך חיים ולזכות בבריאות טובה, צריך לתרגל פאלון דאפא, וכך תפיקו תועלת בלי סוף".

זוהי ההתנסות האישית שלי. אני דוגמה חיה של אדם שזכה לתועלת מרובה מהדאפא.

(מתוך התנסויות נבחרות שהוגשו לאתר מינג-הווי לכבוד יום הפאלון דאפא העולמי ה-24 )