הרהורים אחרי שקראתי את השיתוף "האם סבל מהרדיפה נותן לאדם רשות להיות כוחני ותחרותי?"

קראו עכשיו

(Minghui.org) אחרי קריאת השיתוף: "האם 'לסבול רדיפה' נותן לאדם רשות להיות כוחני ותחרותי?" הבנתי מיד שזוהי תזכורת ישירה ורצינית.

התופעות המוזכרות במאמר כמו להיות כוחני ותחרותי, אכן נפוצות מאוד בקרב המתרגלים. חלק מהקונפליקטים קורים בחיים היומיומיים שלנו וחלקם בפרויקטים של הבהרת אמת. יש אפילו מקרים שקרו במהלך הפקות שן יון. המתרגלים האלה דיברו במילים קשות וניסו להשיג עליונות באמצעות יתר תוקפנות. בזמן שבו תיקון הפא מגיע לשלב הסופי, אנחנו לא צריכים להתנהג כך זה עם זה.

רוב המתרגלים בסין שהחלו לתרגל בדאפא לפני 1999 סבלו כנראה מרדיפה כל שהיא. אבל לסבול מהרדיפה כשלעצמה אינו יכול לשמש כהצדקה לרמוס אחרים. בדיוק כפי שציין המאמר, המאסטר התנגד לחלוטין לרדיפה. אם אנחנו רואים בסבל מהרדיפה מעין מתן רשות או סמכות לעשות משהו, האין זו כבר הכרה ברדיפה?

הפא של המאסטר הוא חסר גבולות. בין שהכוחות הישנים היו קיימים ובין שלא, בין שהרדיפה קרתה או לא, למאסטר יש דרכים עבורנו כדי לטפח ולהשיג את השלמות. זה רק שהכוחות הישנים בחרו להיות מרושעים ופתחו ברדיפה. המאסטר החליט אפוא לנצח אותם במשחק שלהם והשתמש בכך כדי לקדם אותנו. כתלמידי דאפא עלינו ללכת במדויק בהתאם לכתביו של המאסטר, להתנגד לרדיפה ולעשות את שלושת הדברים היטב. רק אז נוכל לבסס את עצמנו ולזכות במוסריות אדירה.

החל מ-1999 משפחתי ואני נרדפנו שוב ושוב ובכלל זה סבלנו עינויים נפשיים ופיזיים והיינו נתונים לסחיטה כספית. במבט לאחור על הזמנים הקשים הללו, לא היינו מצליחים לעבור זאת ללא ההגנה והעזרה של המאסטר. אבל הסיבה שנרדפנו הייתה בגלל ההחזקות שלנו ובגלל הקארמה שלנו עצמנו.

המאסטר אמר ב" התרחקו מהסכנה":

"אז מה אפשר לעשות אם הנושים של החובות הקארמתיים שאתם חייבים תקופת חיים אחר תקופת חיים, ואפילו הקורבנות של החובות הקארמתיים העצומים שלכם – דורשים שתשלמו? עקרונות הפא של היקום אומדים גם הם כל אדם ואדם, אז זאת הסיבה שיהיו מצוקות בטיפוח וזאת הסיבה שהרדיפה מתרחשת".

כמו גם:

"כל מה שאתה עושה, כולל מה שאתה עושה בהבהרת האמת והרדיפה שאתה נושא, הוא תהליך של טיפוח והוא משהו שחייב להיעשות, וזה שנכפתה עליך בכוח רדיפה מצד הכוחות הישנים נגרם גם כן מהקארמה שיש לך. שום דבר מזה לא נעשה למען הדאפא, ושום דבר מזה לא נעשה למען המאסטר, אלא שמשום שיש לך חוב קארמתי, לכוחות הישנים יש משהו להיתפס עליו".

עזבתי את סין אחרי 2005. במשך זמן רב לאחר מכן לא יכולתי להרפות מהטינה שלי – הטינה שלי כלפי המשטרה שרדפה אותנו, כלפי אלה שגרמו לי לאבד את עבודתי ולחיות בעוני, ואפילו כלפי מתרגלים עמיתים. הטינה שלי הסתתרה עמוק מתחת לחזית של נימוסים טובים ותדמית ציבורית – איש לא יכול היה לראות אותה. אבל כל עוד החומר הזה של הטינה התקיים בממד שלי, הוא מילא תפקיד שלילי בגופי, השפיע על הטיפוח האישי שלי, גרם לקונפליקטים ביני לבין מתרגלים אחרים, ומנע ממני להציל אנשים ביעילות.

באמצעות התזכורות החוזרות ונשנות של המאסטר זיהיתי בהדרגה את החומרים השליליים הללו בתוכי. עבדתי קשה כדי להתנגד להם ולסלק אותם. לאט לאט סלחתי לאלה שפגעו בי והתחלתי לחוש צער עבורם. לאחר מכן למדתי להודות להם ולאחל להם עתיד מזהיר. הבנתי שלאהוב מישהו הפך אותי קליל ומאושר הרבה יותר מאשר אם הייתי כועס עליו. האין זו הסיבה מדוע בחרנו בטיפוח מלכתחילה? התחלנו מלהיות אדם טוב ובהמשך להיות אדם טוב יותר המועיל לאחרים? פשוט הצטערתי שלא הייתי מודע לבעיות האלה מוקדם יותר ולא השתחררתי מהן אז.

כשהטינה שלי התחלפה באהבה, המאסטר אפשר לי לחוות את הכוח האדיר של הדאפא. ההרים האלה בלבי שלא ניתן לעבור אותם כביכול, הוסרו. המצוקות והמבחנים שלא ניתן לעבור כביכול נעלמו. הקונפליקטים האלה שלא נראה להם פתרון באופק נפתרו בדרכי שלום. אותן ישויות חיות שנראו נחושות לא לשנות את דעתן, ניצלו. אף שמה שעשיתי עדיין רחוק מהסטנדרט של הדאפא, לפחות אני בכיוון הנכון.

הבנתי גם שכשמישהו אכול בטינה, קשה לו לעבוד בלב שלם בתיקון הפא כדי להגשים את נדריו. במאמר נאמר: "שמתי לב שחלק מהמתרגלים הביאו איתם הרגלים רעים רבים שאולי רכשו בכלא או במחנה עבודה בכפייה, במיוחד תרבות מפלגה חזקה ומנטליות תחרותית. הם מדברים בקשיחות, תובעניים, והמילים שלהם חדות כתער. הם נוטים להשיג את דרכם בכך שהם רואים כל דבר כתחרות ועובדים קשה כדי להגיע ראשונים. ההתנהגות שלהם גורמת שיבושים לסביבת הטיפוח מחוץ לסין".

עצוב לראות דברים כאלה קורים. כאשר אנחנו אגרסיביים כלפי עמיתינו המתרגלים, מה ההבדל בינינו לבין אנשי המפלגה הקומוניסטית הסינית? אולי יש מתרגלים שלא הבינו שמה שהם עשו אינו בסדר, אבל האם זה לא מצביע על בעיה חמורה יותר? אם אנחנו נשלטים על ידי אותם חומרים שליליים ופועלים בצורה שאינה רציונלית, אז איזה סוג של תפקיד אנחנו ממלאים בתיקון הפא? האם אנחנו עוזרים למאסטר או גורמים נזק?

להבנתי הפא אומד אותנו כל הזמן כדי לראות אם הגענו לסטנדרט על נתיב הטיפוח שלנו. אם לא נסלק בצורה נמרצת את החומרים השליליים, אנחנו עלולים להיסחף לפעול גרוע יותר, מה שעלול לגרום לנזק בלתי הפיך, ואף אחד לא רוצה לראות את זה קורה.

המאסטר אמר ב" הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015":

"אולם בסופו של דבר, מה מספר האנשים שיהיו מסוגלים לצלוח את זה, ומה מספר האנשים שבאמת יהיו מסוגלים לעמוד בסטנדרט של הגעה לשלמות של תלמיד דאפא? לפעמים אני ממש לא אופטימי. תיקון הפא בטוח יצליח; זה ודאי. ובוודאי שיהיו תלמידי דאפא שישיגו את השלמות. אבל כמה? אני ממש לא אופטימי כרגע".

עברו כבר תשע שנים מאז המאסטר לימד אותנו את זה. כמה השתפרנו מאז? כל אחד רוצה לטפח את עצמו היטב ולחזור לבתינו השמימיים עם המאסטר. אבל האם באמת נוכל לעשות זאת?

המאסטר אמר ב"הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה":

"יש אנשים שלעתים קרובות שואלים אותי: "המורה, האם אוכל להגיע לשלמות המלאה?" אז הייתי עונה בשאלה אליך: "ובכן, האם אתה יכול לעשות את הדברים כפי שהרגע לימדתי?" למעשה אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה יכול להגיע לשלמות המלאה".

כשישבתי היום במדיטציה הבנתי שטינה היא כישוף מרושע וזדוני. עם המחשבה הזו הרגשתי חומר שלילי נדחף החוצה מתוכי, עמוק מבפנים, וחשתי קליל ורגוע לאחר מכן. כשפתחתי את אתר מינג-הווי, ראיתי את המאמר הזה, שממש דיבר אליי. הרגשתי שתיקון הפא מתקדם מהר מאוד ושכולנו צריכים לשאוף לטפח עצמנו היטב כדי להגשים טוב יותר את נדרינו ולהגיע לשלמות.

מה שכתבתי למעלה זו ההבנה ברמה המוגבלת שלי. אני מקדם בברכה מתרגלים עמיתים לציין כל דבר שאינו בהתאם לפא.