(Minghui.org) בהסתכלות לאחור על השנים הקשות שעברתי כדי לאמת את הפא; כל צעד שעשיתי הוא בלתי נפרד מברכתו ודאגתו הרחומה של המאסטר.
כשהתחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1998 הייתי בשנות ה-40 לחיי. כל יום רחצתי באור הפא, והתלהבותי הייתה בלתי ניתנת לתיאור. הרגשתי כל כך מבורכת ושאני האדם המאושר בעולם.
אבל ב-1999 המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) פתחה ברדיפה נגד הדאפא, שכללה גם שקרים והשמצות נגד המאסטר. לא יכולתי לשבת בבית באפס מעשה, אז בסוף סתיו 2000 החלטתי לנסוע לבייג'ינג לאמת את הדאפא.
ברגע שנעלתי את דלת ביתי נעצבתי, כי לא ידעתי אם אחזור. אני ועוד כמה מתרגלים עלינו על הרכבת לבייג'ינג ואני ויתרתי על הכול. עמדתי למלא את השליחות והאחריות הקדושות שלי.
נשארתי בבייג'ינג פחות מארבעה חודשים. הייתי צריכה לשנות את מיקומי כל כמה ימים, וזה היה קשה.
"הטיפוח תלוי באדם עצמו – הגונג תלוי במאסטר". ("ג’ואן פאלון" הרצאה ראשונה, "מדוע הגונג לא גדל עם התרגול")
ידעתי שהכול סודר על ידי המאסטר.
המתרגלים בבייג'ינג ארגנו לנו מגורים. בחדר שלנו היו פחות מעשרה איש. כולם יצאו החוצה כל יום, חלק שלחו מכתבים, חלק תלו פוסטרים, חלק חילקו חומרים, וחלק תלו שלטים. יצאנו לפני עלות השחר. כשהדבקתי את המדבקה “להשיב את המוניטין של המאסטר”, לבי היה שליו ביותר. סוף סוף הייתה לי ההזדמנות להגן על המוניטין של המאסטר.
כשהדבקתי מדבקות באזור מגורים, אנשי מגדל השמירה ראו אותי. שני שוטרים לקחו אותי לתחנת המשטרה. שוטר אחד שמר עלינו. הוא שאל: "איך את מתרגלת את התרגילים?" הראיתי לו איך לעשות את התרגיל החמישי. אט אט הוא נרדם. רגע לפני שעלה השחר. פתחתי מהר את הדלת ויצאתי. אף אחד לא הבחין בי אז ברחתי. ידעתי שהמאסטר עזר לי. חזרתי למקום בו שהינו.
אך לאחר כמה ימים בעל הבית אמר לנו: "אתם צריכים לעזוב!" כי מהביטחון השכונתי שאלו אותו מה האנשים ששכרו את הבית עושים. הוא פחד. עזבנו.
עברתי למקום מגורים חדש. היו שם כ-30 איש. כולם היו נחושים מאוד. בבוקר תרגלנו יחד את התרגילים, בערב למדנו את הפא, ועשינו את מה שהיינו צריכים לעשות במשך היום. אף אחד לא שאל לשמו של אף אחד, או מאיפה באנו. רק ארגנו את עצמנו ויצאנו החוצה בזוגות או בשלישיות. הסביבה בבייג'ינג כבר הייתה מסוכנת מאוד. אפילו באוטובוסים היו אנשים שבדקו את תעודות הזיהוי.
כיוון שהיו יותר מדי אנשים במקום המגורים החדש שלנו, הארוחות הפכו לבעיה, אבל כולם התחשבו מאוד. קנינו כמה לחמניות מאודות, חמוצים ותרד, ועשינו מרק. כולנו שמחנו שיש לנו אוכל ומקום לשהות בו ושיכולנו לאמת את הפא.
האנשים בבייג'ינג לא הבינו את האמת על הרדיפה נגד הפאלון דאפא. כשהם ראו פנים לא מוכרות בבניין הם בהו בנו. יצאנו החוצה לפני עלות השחר. גם אם היינו ממש שקטים, אם הכלב נבח הם ידעו שיש אנשים בחוץ. כמה שומרים מקהילת המגורים היו ערניים במיוחד. חלק מהמתרגלים שיצאו החוצה בבוקר לא חזרו בערב.
כשהכנו שלט מישהו דפק על הדלת ושאל מה אנחנו עושים. לא העזנו לענות או לזוז. הם חיכו זמן מה והלכו. לאחר שהיינו בטוחים שהם עזבו, ארזנו בשקט את הדברים שלנו. כמה מאיתנו יצאו מהבית. נכנסנו למכונית ונסענו מרחק מה. אני זוכרת שפחדתי מאוד, אפילו התאים בגופי פחדו. לבי הלם. מאוחר יותר שמעתי שאחרי שעזבנו, חנו שם מכוניות משטרה.
הלכתי לכיכר טיאננמן שלוש פעמים. בפעם הראשונה שתכננתי לתלות שלטים, הרוע בממדים אחרים ניסה לעצור אותי בלילה שלפני כן במחשבה: "אם תלכי, הראש שלך יתפוצץ". לא פחדתי. למחרת לאחר ארוחת הבוקר הלכתי לכיכר טיאננמן עם כמה מתרגלים. פרשנו שלטים וקראנו בקול: "פאלון דאפא הוא טוב". ואז שוטרים בלבוש אזרחי באו אלינו, עצרו אותנו, דחפו אותנו לניידת המשטרה והסיעו אותנו לתחנת המשטרה הסמוכה. ראיתי מתרגל שפניו וחולצתו הלבנה היו מכוסות בדם.
בתחנת המשטרה היו הרבה אנשים. המבואה הייתה מלאה בשתי שורות ארוכות של מתרגלים. כולם שיננו את שירי המאסטר מ"הונג יין". לאחר זמן מה, הגיע שוטר ואמר לנו לחתום על מסמך ושאל מאיפה אנחנו, אבל לא אמרנו לו. כולם חתמו על המסמך: "מתרגל פאלון דאפא". הרגשתי גאה ומכובדת ביותר. כמה בורכתי להיות מתרגלת פאלון דאפא!
באותה תקופה הרבה מתרגלים הלכו לכיכר טיאננמן, אך הם נלקחו משם בזה אחר זה. אני נלקחתי למחוז יאן-צ'ינג, בייג'ינג, ונכלאתי בחדר גדול. לאחר זמן קצר הגיעה המשטרה והוציאה אותנו מהחדר. לא הורשנו לנעול נעליים. במבואה היכו אותנו, ואז נלקחנו לתחנת המשטרה. הלכנו יחפים על הכביש המכוסה קרח, אבל לא הרגשנו קור. ידעתי שהמאסטר מגן עלינו. לאחר שהגענו לתחנת המשטרה אמרתי לשני שוטרים: "אנחנו אנשים טובים, פאלון דאפא מלמד אנשים להיות טובים וללכת על פי העקרונות 'אמת-חמלה-סובלנות'. אנשים רבים בעולם קוראים את הספר "ג'ואן פאלון". אם תקראו את הספר הזה תראו שאין שם מילה אחת המלמדת אנשים להיות רעים". אחד מהם לקח אלה חשמלית והכה אותי. לא פחדתי. שיננתי:
"בלי לשמור דבר"
"לחיות – בלי רדיפות,
למות – בלי לרצות להישאר;
כשמסלקים את כל המחשבות האשלייתיות,
אין זה קשה לטפח לבודהא." ("הונג יין" "בלי לשמור דבר")
הזכרתי לעצמי שאני מטפחת והמאסטר מגן עליי. אחרי זמן מה הם הפסיקו להכות אותי.
גם שאר המתרגלים עונו. חלק הוכו ועיניהם היו עם חבורות כחולות ושחורות, לחלק היו שלפוחיות מהאלות החשמליות, ואחרים נחשפו למזג האוויר הקר שבחוץ. לא קיבלנו מים או מזון. נשלחנו למרכז מעצר במיקום לא ידוע. כשיצאתי משם ראיתי שורה של נעלים על הרצפה. בעלי הנעלים האלו – המתרגלים – לא חזרו. לא ידעתי איפה הם היו או איזו רדיפה הם עברו. דאגתי להם מאוד.
מתרגלים רבים מרחבי המחוז הוחזקו במרכז המעצר הזה. כולם ישבו יחד ושיתפו התנסויות על אימות הפא. אני נכלאתי בחדר ללא חימום עם עוד שלושה מתרגלים. רצפת הבטון הייתה חשופה. זה כבר היה קר אבל המשטרה שמה מאוורר ליד הדלת לקרר אותנו אף יותר. לבשתי מעיל כותנה דק. שכבתי עליו ולבשתי אותו לסירוגין. חזי היה קר כשפשטתי אותו כדי לשכב עליו, וגבי היה קר כשלבשתי אותו.
למחרת המשטרה לקחה אותנו להרים. כשהמכונית עצרה הם אמרו: "אם אתם מתרגלים פאלון דאפא, עליכם לצאת החוצה, ואם אתם לא מתרגלים אתם יכולים להישאר ברכב", כולנו יצאנו. אך לא ידענו לאן ללכת, אז רצנו במעלה הגבעה מפחד שיתפסו אותנו שוב. כשהסתכלנו לאחור קצת אחרי כן, הם נעלמו. החלטנו לחזור אל העיר. לאחר זמן מה, הגיעה משאית ועצרה. הנהג שאל: "לאן אתם הולכים?" אמרנו שאנחנו רוצים ללכת לתחנת הרכבת. הוא אמר: "זה רחוק, אני אקח אתכם לשם!" שמחנו והופתענו. המאסטר סידר שמישהו ייקח אותנו! הודינו לו ועלינו על רכבת לבייג'ינג.
בפעם השנייה תכננתי עם מתרגלים לפרוש שלט (באורך 99 מטר עם שיר של המאסטר רקום עליו). חיכינו שם בזמן שנקבע. היו שם הרבה שוטרים בלבוש אזרחי. האווירה הייתה מתוחה מאוד, כאילו האוויר קפא. חיכינו בשקט שכל המתרגלים יגיעו. כשהם באו חילקנו עלונים כדי למשוך את תשומת לב השוטרים, כך שמתרגלים אחרים יוכלו לתלות את השלט.
כמה שוטרים סמויים התנפלו עלינו, החזיקו אותנו צמוד לקרקע, בעטו בנו והיכו אותנו. ראיתי שהמתרגלים האחרים פתחו את השלט, והלכו לעבר מרכז כיכר טיאננמן.
נשלחנו למקום כלשהו ומתרגלים היו בכל חדר. שמעתי קולות פצפוץ של אלות חשמליות מהחדרים האחרים. ב-11 בלילה הורו לשוטרים לשחרר אותנו (לא את כולנו). כיוון שהוכיתי בצורה קשה מאוד (פניי ורגליי היו מכוסים חבורות כחולות ושחורות) שוחררתי ראשונה.
מתרגלת מבוגרת מפרובינציית שאן-דונג שוחררה יחד איתי (הבנתי שהמאסטר סידר שהיא תטפל בי). היינו צריכות למצוא מקום לשהות בו והיא עזרה לי להשיג מלון. הגברת בשולחן הקבלה שאלה אם יש לנו תעודות זיהוי וענינו שלא, אז היא אמרה: "הכניסה מוקפדת עכשיו, אינכן יכולות להישאר ללא תעודת זיהוי. מישהו תמיד בא לבדוק". ביקשנו ממנה לעזור לנו. היא הייתה אדיבה מאוד והרשתה לנו להישאר, אבל אמרה שנצטרך לעזוב מוקדם בבוקר המחרת. למחרת יצאנו מוקדם כדי להימנע מגרימת צרות לבעל המלון.
בהתאם לסידור של המאסטר מצאתי מקום אחר לשהות בו, שהיה שייך לזוג מתרגלים צעירים. היינו חמישה בחדר הזה, כולל מתרגלת צעירה מפרובינציית ג'י-לין. בעלה נעצר כי הוא ריסס בצבע הודעות על פאלון גונג במקומות ציבוריים. המתרגלת הזאת הייתה מדהימה, ועשתה כל מה שהיה עליה לעשות בלי להיכנס לעצבות. לפעמים היא נשאה את תינוקה על הגב ויצאה החוצה לחלק עלונים. אני לא יכולתי לחלק עלונים עקב הפציעות ברגלי, אז שלחתי חומרים דרך הדואר. לא ידעתי היכן נמצאות תיבות הדואר אז נסעתי באוטובוס לסייר בעיר. המאסטר עזר לי למצוא אותן. חוץ מלהבהיר אמת לא יצאנו החוצה. אחד המתרגלים הביא לנו אוכל. לא יכולנו להישאר במקום הזה זמן רב, אז למען הבטחון, מתרגל ביקש שהמתרגלת עם התינוק ואני נעבור לגור במקום אחר. שהינו בחדר במעונות מכללה כשהסטודנטים היו בחופשה. לא היה שם אף אחד אחר. חוץ מלבשל, רק למדתי את הפא ותרגלתי את התרגילים. לא יכולתי לצאת החוצה, ולכן לא פגשתי מתרגלים אחרים והייתי בודדה מאוד. טעמתי באמת את הטעם המר של הבדידות, כי עשיתי אותם הדברים שוב ושוב כל יום.
מאוחר יותר כשמצב הרגל השתפר, חשבתי, למה באתי לבייג'ינג? אם איני יכולה לאמת את הפא עליי לחזור הביתה. אז יצאתי החוצה להבהיר שוב את האמת. התושבים בבייג'ינג היו רגישים מאוד. כשהלכתי לבניין מגורים לחלק חומרים, הם בהו בי כי הייתי זרה להם. אז הייתי צריכה להיכנס ולצאת מהר. אני זוכרת פעם אחת כשעמדתי לעלות במדרגות ואיש זקן עלה אחריי. העמדתי פנים שאני קושרת את שרוכי נעליי. הוא שאל אותי את מי אני מחפשת. ירדתי מהר למטה והוא רדף אחריי. לבסוף עליתי על אוטובוס. זה היה ממש קשה לאמת את הפא בבייג'ינג.
יום אחד לפני עלות השחר, הלכתי לאזור מגורים עם מתרגל לחלק חומרים. המשטרה עצרה אותי ולקחה אותי לתחנת המשטרה. הם היכו אותי קודם עם אלות חשמליות. אחר כך, הם שאלו אותי מאיפה באתי, מה שמי, מאיפה השגתי את החומרים ואיפה אני שוהה. לא אמרתי מילה. הם כעסו מאוד והכריחו אותי לעמוד על ידיי (לעשות עמידת ידיים). תוך כמה דקות לא הצלחתי יותר להחזיק מעמד. בערב הם שלחו אותי למרכז מעצר.
כיוון שמרכז המעצר היה עמוס מדי נשלחנו למחרת למשרד השיגור בבייג'ינג. כשהגענו לשם כמה שוטרים עמדו שם עם אלות חשמליות. איך שנכנסנו נאמר לנו להתכופף והאלות החשמליות הונחו על גבנו. ואז הם לקחו אותנו לחצר, הסירו את בגדינו וערכו עלינו חיפוש. זה היה בפברואר ורעדנו מקור. הם לא נתנו לנו להתלבש לאחר החיפוש.
המשטרה שם הייתה קשוחה מאוד. הם החזיקו אלות חשמליות והסתובבו סביבנו כל יום. הם נתנו לנו שלוש דקות להשתמש בשירותים ולא היה לנו זמן להתרחץ. העבודה שלנו הייתה לעטוף מקלות אכילה חד פעמיים במהלך היום. אם לא הייתה עבודה, היינו צריכות לצעוד. אפילו הגברת הזקנה הייתה צריכה לצעוד. אם מישהי לא הלכה ישר, היא הוכתה וננזפה. את מקלות האכילה העטופים היה צריך לקחת למחסן. אני קטנת מידות, אז היה לי ממש קשה לסחוב שק מלא במקלות אכילה.
מתרגלת אחת הוכתה קשה כל כך באלה חשמלית שצווארה התנפח. כשהגיע הזמן לאכול, היינו צריכות לחכות כדי לקבל אוכל. כשהגיע התור היה צריך לכרוע על הברכיים, להרים את קערת האורז עם שתי הידיים מעל הראש ולומר: "אני מתחננת לאוכל". אחת המתרגלות הזכירה לנו מה שהמאסטר לימד:
"... הידעתם שכדי להציל אתכם הבודהא היה פעם קבצן ובקש אוכל בין האנשים הרגילים?" ( "טיפוח אמיתי", "יסודות להתקדמות במרץ")
נאסרתי באופן לא חוקי לשנה ושישה חודשים במחנה העבודה בכפייה "שין-אן" לנשים. אלו כמה מהתנסויותיי בבייג'ינג.
מה שסבלתי היה באמת כלום. לא הרגשתי התמרמרות, דמעות או עצב, ולא חשבתי על הבית ועל ילדיי. שמחתי, כי עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, לאמת את הדאפא, ולמלא את נדריי.
מאסטר! תודה לך, תודה שבחרת בי להיות תלמידתך, תודה על רחמיך והצלתך, תודה שלקחת אותי חזרה לדרך לאני האמיתי והנחיתָ אותי הביתה.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2025 Minghui.org. All rights reserved
