טיפוח בתוך קונפליקטים משפחתיים

(Minghui.org) בטיפוח ניתקל במבחנים רבים, בקונפליקטים ובמצוקות, במיוחד בתוך המשפחות שלנו. כיוון שאנחנו בקשר קרוב עם בני משפחתנו, באופן טבעי יהיו יותר הזדמנויות שקונפליקטים יעלו. כמתרגלת פאלון דאפא, לא משנה במה אנחנו נתקלים, הכול מסודר על ידי מאסטר לי. אני באמת מאמינה שסביבת הטיפוח תשתפר כל עוד נלמד היטב את הפא ונסתכל פנימה כשאנחנו נתקלים בקשיים.

אחותי יָה-יָה הייתה זקוקה לסוכנת בית שתטפל בכל עבודות הבית אצלה אז לקחתי את זה על עצמי. אך לא היה לי קל לעבוד איתה. פעמים רבות היא האשימה אותי שעשיתי דברים שלא עשיתי.

כשהגעתי לביתה בהתחלה היא אמרה לי איך להשתמש בציוד הכושר שלה, אך לא השתמשתי בו.

אחרי כמה ימים אחותי שאלה אותי בחומרה: "למה שחררת את הברגים בציוד הכושר ולא הידקת אותם; זה כל כך מסוכן!"

השבתי: "לא השתמשתי בציוד הזה בכלל".

אחותי לא האמינה לי ונהמה: "אם את לא הזזת אותו, אז מי כן? אני לא. בני אף פעם לא נוגע בו. אם לא הזזת אותו, האם הברגים השתחררו מעצמם? את הזזת אותו ושכחת שעשית זאת, ועדיין לא תודי בזה. את באמת זקנה ומבולבלת".

דבריה פגעו בי עמוק. רציתי להשתלח בה אך חשבתי: "עליי לשמור על השין-שינג שלי; זהו מבחן". עליתי לקומה למעלה והמשכתי להזכיר לעצמי: "אל תתפתי להגיב בכעס; תני לזה לעבור". לאחר זמן מה נרגעתי.

למחרת היא התנצלה: "בני רצה להתאמן ושיחרר את הברגים של ציוד הכושר כדי לכוון אותו. אבל הוא לא ידע איך להרכיב אותו חזרה ופשוט השאיר אותו כך". לבי לא זז אפילו במעט, כאילו כלום לא קרה.

בפעם אחרת אחותי ואני הלכנו לנקות את חדר הכניסה בנכס השכור שלה. שטפתי טוב את חדר הכניסה והלכתי לעשות עבודה אחרת. אחרי כמה זמן, אחותי שאלה אותי: "למה לא שטפת את חדר הכניסה?" אמרתי לה שכן שטפתי.

היא צעקה בכעס: "למה את מתכוונת ששטפת? בואי הנה ותראי. לא עשית כלום. למה את מדברת שטויות?"

כשהסתכלתי ראיתי הרבה לכלוך על הרצפה והייתי נבוכה: "שטפתי והיא הייתה נקייה. מאיפה הגיע כל הלכלוך הזה?"

היא נהמה: "את עדיין משקרת. אמרת ששטפת את הרצפה כשלא שטפת. איך את יכולה לשקר ככה? אני באמת לא יכולה לסבול אותך יותר!"

לא התווכחתי איתה. חשבתי לעצמי: "המאסטר יודע אם שטפתי או לא. המצפון שלי נקי, והיא יכולה לומר מה שהיא רוצה". הייתי רגועה ולבי לא זז.

שטפתי שוב את חדר הכניסה והלכתי לעבוד על דברים אחרים. כשחזרתי לאחר מכן ראיתי אותה עומדת בחדר הכניסה. היא הסתכלה עליי ואמרה במבוכה: "יש עוד שכבה של לכלוך על הרצפה, זה לא שלא שטפת אותה, זה חלקיקי זכוכית שנשחקו ונפלו". חייכתי, עברתי מבחן נוסף כל כך מהר.

חוויתי את אותה חוויה עוד כמה פעמים. בכל פעם שנעשה לי עוול חשבתי לעצמי: "אני תלמידת דאפא". הזכרתי לעצמי לא להתרגש מסיבות טריוויאליות לא משנה מה קרה. שום דבר לא קורה במקרה. אם אני יכולה באמת להישאר שלווה במשך הטיפוח, כל ההפרעות יתמוססו.

בכל פעם שקונפליקט צץ לפתע לא התווכחתי איתה. רק הסברתי קצת. לאחר מכן היא הצטערה והתנצלה בפניי. אבל בפעם הבאה היא פגעה בי שוב, ושוב התנצלה לאחר מכן; זה חזר על עצמו מספר פעמים.

לפעמים נעצבתי, כי בעבר אחותי התנהגה אליי יפה מאוד. עכשיו נראה שהיא אדם אחר. לפעמים כשהיא התנהגה בחוסר היגיון וצעקה עליי, הייתי אומרת שאני אפסיק לעבוד אצלה והיא הייתה מתחילה לבכות ואמרה שלא הבנתי אותה ושאיני מתחשבת. המשכתי לשנן את הוראת המאסטר עם דמעות בעיניי:

 "עם לב אחד יציב, ניתן לדחות עשרת אלפים הפרעות". ("יסודות להתקדמות במרץ II" – "לסלק את ההחזקה האחרונה")

בכל פעם שאחותי האשימה אותי כך, הצלחתי קודם להסתכל פנימה ולבי לא זז מהקונפליקט. אני מטפחת, אז עליי לנהל את הטיפוח ברצינות. בכל פעם שהייתי עצובה או מעוצבנת אמרתי לעצמי: "הכול טוב; המאסטר אירגן זאת כדי שאשפר את רמתי; אין עליי להתרגש". כשאחותי  ראתה שאינני כועסת עליה היא הרגישה טוב יותר.

לאחר כמה תקריות כאלה היא השתנתה. היא אמרה: "את פועלת טוב, מתנהגת באמת כמו מטפחת ועומדת בסטנדרט. היום את קרובה יותר למאסטר שלך". אני יודעת שהמאסטר עודד אותי דרך דבריה.

יום אחד היא אמרה: "רק אני יכולה לעזור לך להשתפר. מי היה מדבר אליך ככה? אנחנו אחיות, אז אני מעזה להיות בוטה כל כך כלפייך. אני עוזרת לך לסלק קארמה. תראי כמה טובה את עכשיו. את שונה מבעבר". שמחתי שעברתי את המצוקות האלה, ואני אסירת תודה אף יותר על חמלתו ללא גבול של המאסטר.

המאסטר עורר אותי לעיקרון מסוים באמצעות חלום. בחלום ראיתי חומר שחור בגובה שלוש קומות מחוץ לקיר ביתה של אחותי, והוא התפוגג והשאיר כמה חלקיקים קטנטנים שטאטאתי במטאטא. אני יודעת היטב שהמאסטר נשא כמות גדולה של קארמה עבורי. בשעה שאני כותבת זאת, דמעות זולגות מעיניי. יש לי מאסטר חומל ונהדר. כמה התמזל מזלי! המאסטר מגן עליי כל הזמן ומשגיח על הטיפוח שלי.

אני רוצה לשנות את אופן חשיבתי ובאמת להתייחס למצוקות שאני נתקלת בהן כצעדים להשתפרות. אני אסירת תודה לאלו היוצרים מצוקות עבורי. כשעזבתי את ביתה של אחותי, המאסטר סידר סביבת טיפוח אחרת עבורי. יש לי סביבת עבודה רגועה יותר ומקום מגורים משלי, וזה מאפשר לי יותר זמן לטפח. הרגשתי כאילו כל הדברים הטובים הגיעו כהרף עין.

יום אחד כשתרגלתי את תרגיל העמידה, ראיתי סימניות מוזהבות שאייתו חלק ממשפט מאחת ההרצאות של המאסטר:

 "כי אנו מטפחים, אנשים שגופם בעולם האנושי אבל מחשבתם מעבר לו". ("הרצאת הפא בועידת הפא הבינלאומית במנהטן 2005")

הבנתי שכתלמידי דאפא עלינו לטפח היטב בכל הנסיבות. זו גם הדרך הטובה ביותר לגמול למאסטר עבור מה שהוא עשה עבורנו.