החוויה של בתי ושלי, כהורה, מלימודיה ב"אקדמיית פיי טיאן" ו"מכללת פיי טיאן"

 (Minghui.org) אני מתרגלת פאלון דאפא מצפון אמריקה. לאחרונה ראיתי באינטרנט מידע לא נכון ושמועות, שתקפו את "שן יון" ואת "אקדמיית פיי טיאן" ו"מכללת פיי טיאן" וזה הרגיז אותי מאוד. בתי מתאמנת בריקוד סיני קלאסי ב"פיי טיאן" כבר שבע שנים, וברצוני לשתף כמה מחוויותיה מנקודת מבטי כהורה. אני מקווה שזה יעזור לאנשים לראות תמונה אמיתית יותר של "פיי טיאן" ושל "שן יון".

בתי עזרה לנו מילדותה להעלות את המודעות לגבי הרדיפה

בתי החלה לקרוא ספרי דאפא ולתרגל את התרגילים בסין כשהייתה צעירה מאוד. לעתים קרובות היא אמרה לחבריה בגן הילדים ולמטפלת שלה שפאלון דאפא הוא טוב. כשהייתה בת שש היא עברה איתנו לחו"ל והשתתפה בפעילויות דאפא רבות כמו במצעדים, ובחלוקת חומרי מידע.

בעלי נרדף בסין ונעצר שלא כחוק על שהלך לבייג'ינג לעתור למען הפאלון דאפא. הוא הוכה בברוטליות במעצר ונאזק לכסא מתכת למשך ימים ללא שינה. הוא גם היה נתון לשטיפת מוח אינטנסיבית כפויה. בתי ידעה על הסבל שאביה עבר, אף שהייתה רק ילדה. מאוחר יותר עברנו לדרום קוריאה, שם סוכני המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) עדיין הטרידו אותנו לעתים קרובות. הם ניתקו את חיבור האינטרנט שלנו ולרוב ריגלו אחרינו בלילה. כל זה הפעיל לחץ רב על בתי, אך בו בזמן היא למדה להיות חזקה.

בתי בוחרת להיות רקדנית

ב-2008 בתי צפתה ב"שן יון" בפעם הראשונה, ומאז קיוותה תמיד שתוכל להצטרף ל"שן יון" ולהיות רקדנית, במחשבה שזו תהיה דרך אידיאלית עבורה לספר לאנשים על הרדיפה נגד מתרגלי פאלון דאפא בסין.

באותה תקופה לא היו לנו האמצעים להשיג לה מורה לריקוד, אז היא התאמנה על שפגאטים בעצמה. לאחר שנתיים היא ביקשה ממני לעזור לה להירשם ל"אקדמיית אמנויות הבמה פיי טיאן", אך הייתה צעירה מדי להתקבל. היא התעצבה מאוד.

מאוחר יותר הגרנו לצפון אמריקה, והתברר שבעל הבית שלנו היה מורה לריקוד. בתי שמחה מאוד והתאמנה עם המורה כל יום. אז היא כבר הייתה קצת יותר בוגרת ורגליה היו קצת פחות גמישות, אבל היא אף פעם לא ויתרה, אף שהאימון היה לה קשה למדי.

כשהיא עברה לחטיבת הביניים (גיל המרדנות), היא התחילה לשחק כל היום במשחקי מחשב עם בני כיתתה מסין, אט אט היא הרפתה בטיפוח שלה ורק לעתים רחוקות למדה את הפא ותרגלה את התרגילים. היא החלה להשוות את עצמה לחברי כיתתה במובן החומרי. היא בילתה את רוב זמנה הפנוי במשחק בנייד שלה ובצ'אטים במדיה חברתית, ונעשתה עצבנית ואדישה.

בראותי את הנזק שהמדיה החברתית גרמה לה, דאגתי מאוד וניתקתי את כבל האינטרנט. זה הכעיס אותה מאוד והיא אמרה לי שהכפייה שלי לא תעבוד עליה.

מאוחר יותר היא התנגדה אף יותר ללימוד הפא ותרגול התרגילים והתנהגה כמו אדם רגיל. יכולתי לחוש את הריקנות וחוסר האונים שבלבה, והיא גם חשה בכאב בעצמה. פעם היא אמרה לי: "אמא, אני כמו פרח. אף שעלי הכותרת נשרו, השורשים שלי עדיין בדאפא, לפעמים אני ממש רוצה ללכת למקום שקט שאין בו אף אחד ולקרוא ספרי דאפא כל היום, אבל אני לא יכולה לעשות זאת יותר". כששמעתי זאת הייתי עצובה מאוד.

הסתכלתי פנימה והתחלתי לשנות את עצמי. ניסיתי להיות טובה ומבינה והפסקתי לדרוש ממנה ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים. במקום זאת, ביליתי את הזמן בשיחות איתה וקניתי לה מתנות קטנות. גם סיפרתי לה סיפורים מתרבות סין העתיקה ועל התנסויות הטיפוח שלי. כשהייתה במצב רוח טוב למדתי איתה את הפא. היא יכלה להרגיש בכנותי ושרק רציתי לחזק אותה. היא התחילה להבין שמטפח לא צריך לוותר על חיים נורמליים, רק צריך לוותר על מחשבות והתנהגויות רעות. ככל שהתקרבנו היא פתחה את לבה בפניי.

האקדמיה "Northern Academy" במידלטאון, ניו יורק, החלה לרשום תלמידים כאשר בתי הייתה בחטיבת הביניים. מורי הריקוד שם באו כולם מ"האקדמיה לאמנויות פיי טיאן". רציתי מאוד שבתי תלך לשם, אבל לא רציתי ללחוץ עליה.

אמרתי לה: "אני מקווה שתוכלי ללכת ללמוד שם, אבל עליך לעשות את ההחלטה בעצמך. לא משנה מה תבחרי לעשות, אתמוך בבחירתך. אבל נסי לעמוד בבחירתך באשר היא".

בתחילה היה לה קשה להחליט, כי היא כבר התכוונה ללכת לאוניברסיטת טורונטו בעתיד. לאחר מחשבה עמוקה היא החליטה להירשם ל-"Northern Academy" ולקבל הכשרה כרקדנית.

היא אמרה לי בדמעות: "אמא, בחרתי בדרך הקשה ביותר, אבל לא אתחרט על כך".

"את יכולה להיות גאה בעצמך", עודדתי אותה בחיוך.

בתי השתנתה מאוד לטובה

בתי הייתה בקבוצת התלמידים הראשונה ב"Northern Academy". באותה תקופה המתקנים בפנימייה היו די בסיסיים והלימודים בבית הספר והכשרת הריקוד הפעילו עליה לחץ רב. האתגר הגדול ביותר שלה היה שהתלמידים לא הורשו לגלוש כלאחר יד באינטרנט, וזה גרם לה להרגיש אי נוחות רבה כי בשלב ההוא היא כבר הייתה מכורה למדי.

בחצי השנה הראשונה בתי התקשרה אליי לעתים קרובות ואמרה לי שהיא לא רוצה להמשיך ושהיא רוצה חזור הביתה. עודדתי אותה ושוחחתי איתה ולמדנו קצת יחד את הפא כמעט כל ערב לפני שהלכה לישון.

הזמן עבר והתחלתי להבחין בשינויים שחלו בבתי בכל פעם שחזרה הביתה מבית הספר בחגים. היא הייתה מכבדת ורגישה יותר ולמדה להיות אסירת תודה, צנועה, ומתחשבת באחרים. היא הייתה מוכנה לשאת קשיים והייתה לה משמעת עצמית יותר, והיא גם הייתה הרבה יותר רגועה.

אך להתקבל ל"אקדמיית פיי טיאן" לא היה קל כפי שקיוותה. הגובה שלה היה תמיד נמוך מעט מהדרישות (עם השנים חלו שינויים בדרישות הגובה). אף שעבדה קשה, כשהלכה לראיונות היא נדחתה שוב ושוב.

פעם היא אמרה לי: "אמא, כשירדתי מההר (היכן ש"פיי טיאן" ממוקמת) אחרי כל ראיון, ממש קינאתי בעצים, כי הם יכולים להישאר שם לתמיד, אבל אני צריכה שוב ושוב לחזור משם".

אמרתי לה: "יש אמרה: 'ניחוח פריחת השזיף מגיעה מהקור המריר'. אף אחד לא יכול להצליח ללא מאמץ, אל תדאגי יותר מדי לגבי התוצאה, התהליך חשוב יותר. את יכולה לחשל את כוח הרצון והיכולת שלך לשאת, וזהו עושר לכל החיים".

לבסוף היא התקבלה ל"אקדמיית פיי טיאן" ושמחה מאוד. כל פעם שהיא באה הביתה לחופשה קצרה, היא סיפרה לי ללא הפסקה על חייה ב"פיי טיאן".

שאלתי אותה אם היא הייתה לחוצה כשראתה את המאסטר. היא השיבה: "בכלל לא, המאסטר הוא כמו אבא טוב לב שדואג לנו בכל דבר. לעתים קרובות הוא לוקח אותנו בימי החופש שלנו לאכול אוכל טעים בחוץ ומעניק לנו חטיפים ודברים מועילים אחרים, והוא תמיד מגיש אותם לכל אחד באופן אישי". התרגשתי מאוד ממה שהיא סיפרה לי.

היא אמרה: "אמא, דבר אחד גדול שלמדתי שם הוא שעכשיו אני יודעת מה טוב ומה מוטעה. בבית הספר הקודם שלי בבית, היו בין התלמידים הרבה התנהגויות לא בריאות, אבל אף אחד לא אמר לנו דבר על זה וכל אחד פשוט הלך אחר הטרנד. אף שידעתי שמשהו אינו טוב, הלכתי עם הזרם כדי שלא איחשב כ"מוזרה". למעשה, לא היה לי ברור לגבי דברים רבים בעצמי.

אבל ב"פיי טיאן" כל אחד הוא מתרגל דאפא, וכולנו משתדלים לנהל את עצמנו לפי העקרונות 'אמת-חמלה-סובלנות'. אם מישהו הוא אנוכי או מבליט את עצמו, אחרים מזכירים לו באדיבות לא להתנהג כך.

"אני יודעת שאם מישהו רוצה באמת להיות מתרגל אמיתי, הוא יקשיב ויתקן את עצמו. אם מישהו נצמד לדרך שלו והוא אנוכי, היא ירגיש לא במקום, כי אף אחד לא ינסה לרַצות אותו רק בגלל שהוא רוצה להתעקש על הדרך שלו. כשאנשים אומרים לך מהלב שלהם מה טוב, הם באמת טובים אליך".

הייתי מרוצה מאוד לשמוע את בתי אומרת את זה.

היא גם שיתפה אתי איך ויתרה על האגו שלה ולמדה לשתף פעולה עם הקבוצה.

היא תמיד הייתה תחרותית ורצתה להיות הטובה ביותר בכל דבר שעשתה. לפני שנכנסה ל"פיי טיאן" היא הייתה רקדנית ראשית בכיתת הריקוד ב-"Northern Academy" במידלטאון.

יום אחד היא אמרה לי: "אמא, כשראיתי לראשונה שכמה בנות בכיתה, שלא היו מוכשרות כמוני, נבחרו כרקדניות ראשיות הרגשתי לא בנוח, כי הטכניקות שלי היו טובות יותר. זה רק בגלל שלא הייתי גבוהה מספיק. אפילו קצת קינאתי והלב שלי לא היה מאוזן. אבל אני לא מרגישה כך יותר".

היא המשיכה: "כשאני רואה שאנשים סביבי רק חושבים על כל הקבוצה, אני מזהה את האנוכיות שלי עצמי. מאוחר יותר נעשיתי התורנית בכיתה שלנו והייתי אחראית על סידור המבנים בריקוד. בהתחלה חשבתי למקם את עצמי במקום בולט יותר בריקוד, אבל אחר כך גיליתי שסידור כזה לא נראה טוב, אז בסוף מיקמתי את עצמי מאחור.

"עכשיו אני מבינה שהתכונות הפיזיות שלי לא מספיק טובות כדי להיות רקדנית מובילה, אז אני מתמקדת יותר בלדאוג לעניינים היום יומיים בכיתה שלנו, כי אני יודעת שהשליחות שלי היא לפעול היטב בכל משימה שניתנת לי, ומה שכל אחד עושה, זה לתמוך בקבוצה כולה. כמה רקדנים ראשיים מפורסמים הפסיקו לשחק תפקידים חשובים כשהתבגרו, אבל הם עדיין מתאמנים ברצינות כל יום כפי שעשו בעשר השנים האחרונות. כולנו מעריצים אותם מאוד".

בתי גם סיפרה לי על תקרית שריגשה אותי מאוד. פעם, ממש לפני ההופעה, רקדן ראשי עיקם את קרסולו ולא יכול היה להופיע. במהרה, הם ארגנו מחדש את מבני הריקוד שלהם ונתנו הופעה מושלמת באותו יום.

שאלתי: "האם התאמנתם מראש כדי להתמודד עם מצבים כאלה?"

"לא אמא. אנחנו יכולים להתמודד עם מצבים כאלו כי כולם בקבוצה חושבים באותו קו. אנחנו מתאימים את עצמנו מהר למצב וניתן הופעה מושלמת לקהל. אף אחד לא חושב על עצמו, רק על שיתוף פעולה טוב עם כולם מתוך הבנה שקטה".

התרגשתי עמוקות וחשבתי: תחושת השליחות החזקה שלהם היא כנראה מה שמניע את כל המבצעים של ה"שן יון" ליצור נס אחר נס.

בית הספר דואג היטב לתלמידיו

בסין הייתי רופאה מקצועית, ואני יודעת שבתי תהיה חייבת לשאת כאב בנתיב שבחרה כרקדנית. זה משהו בלתי נמנע לכל רקדן או אתלט מקצועי. לדוגמה, רקדן בלט עלול לחוות מספר פעמים את כאב ציפורני הרגליים המתקלפות וצומחות מחדש. בהשוואה לזה, ריקוד סיני קלאסי גורם הרבה פחות נזק גופני.

במשך שבע השנים האחרונות שבהן בתי הוכשרה ב"פיי טיאן", היא לא סבלה כאב רב, מלבד כאב מזדמן בכפות רגליה ובמותניה. כשתלמידים חשים כאב כלשהו או אי נוחות, המורה שלהם תמיד מציע להם שינוחו זמן מה במקום לדחוף את עצמם יותר מדי. המורים ב"פיי טיאן" אף פעם לא מונעים מהתלמידים טיפול רפואי, בניגוד גמור למספר שמועות שפורסמו.

ילדה בכיתה של בתי מחלימה כרגע בביתה עקב כאב בגב התחתון, והיא מתייעצת עם רופא באופן קבוע. הוריה ואני גרים באותה עיר ומכירים זה את זה היטב. תלמיד אחר אושפז לאחרונה לניתוח בבית חולים עקב פגיעה ברגלו.

בתי מתקשרת אליי לפעמים כדי להתייעץ במקרה שמישהי בכיתה נקעה קרסול. היא שואלת אותי איך לשים קומפרס קר או חם או איזו תרופה טובה יותר. אם זו פגיעה רצינית, בית הספר תמיד מייעץ לתלמיד שילך לרופא.

החווייה של בתי מסיור הופעות עם "שן יון"

פעם שאלתי את בתי אם זה מעייף מאוד כשהם בסיור הופעות. היא ענתה ללא היסוס: "לא, אמא, הסיור השנתי טוב לנו מאוד".

עבור רקדנים מקצועיים, נוסף לתנאים פיזיים טובים ואימונים מאמצים יש צורך בפלטפורמות טובות להציג את עצמם ולהשיג חוויה בימתית יקרת ערך. אז בתי מוקירה כל סיור שנתי.

היא אמרה. "החיים המקצועיים של רקדן קצרים יחסית, ורקדנים בחברות רגילות אולי לא יוכלו להשתתף ביותר מ-100 הופעות על במות ברמה עולמית בכל חייהם המקצועיים, אבל אנחנו נותנים בכל שנה יותר מ-100 הופעות על במות כאלה. ברור שייתכן וניתקל באתגרים ולחצים בכל מקום אליו נגיע, אך זה מאפשר לנו לקבל ניסיון בימתי רב ולהתבגר מהר, אז איני עייפה אף פעם, רק בת מזל רב. כרקדנית מקצועית אני יודעת איך לאזן דברים כשאני בסיור הופעות בלי להתיש את עצמי יותר מדי. אז אין לך מה לדאוג, אמא".

הכרת התודה העמוקה שלי כהורה לדאפא ול"אקדמיית פיי טיאן" ול"מכללת פיי טיאן"

כשבתי הייתה ילדה, היא חלמה שיום אחד היא תוכל לטייל ברחבי העולם. לא יכולנו להרשות לעצמנו כלכלית להגשים את חלומה, אך כשהצטרפה ל"שן יון" החלום הזה התגשם, כי הם נסעו למדינות וערים שונות, וחוו מגוון של תרבויות ברחבי העולם.

במשך חופשת הקיץ השנה בתי הביאה לי מתנות: פנקס מהמוזיאון הבריטי ותה משובח, וסיפרה לי איך ליהנות מתה של אחר הצהריים ועל כמה נימוסי שולחן.

יש פתגם סיני ישן האומר: "קרא עשרת אלפים ספרים וסע עשרת אלפים מייל". זה די נדיר שלאנשים צעירים בגילה של בתי יש חוויות עשירות כאלה המרחיבות את השקפת עולמם.

כשחיינו בסין נחשבנו למשפחה עם הכנסת בינונית, ולאחר שעברנו לחו"ל מצבנו הכלכלי היה ממוצע. דמי החינוך גבוהים למדי גם בסין וגם בחו"ל. שמעתי שאפילו באוניברסיטה פרטית ממוצעת בארה"ב שכר הלימוד לבדו עולה לפחות 30,000 דולר לשנה, שלא להזכיר מגוון הוצאות נוספות ועלויות המחיה. זה היה לחלוטין מעבר לאמצעים שברשותנו.

אבל לתלמידי "פיי טיאן" הכול חינם, כולל שכר הלימוד, אוכל ומגורים. התלמידים גם מקבלים ביגוד בהתאם לעונות השנה וזקוקים רק לדמי כיס מהוריהם. כשהם בסיור שנתי, כחלק מתכנית ה"פרקטיקום" (האימון המעשי), הם מקבלים בחינם לינה בבתי מלון טובים ואוכל המוכן בקפידה. כמו כן מוצעות להם סובסידיות

אני מכירה תודה מעומק לבי ל"אקדמיית פיי טיאן". היא לא רק "מפיקה" תלמידים מצוינים כמו בתי, אלא גם נושאת כמעט בכל ההוצאות הכרוכות עבור ההורים.

פעם שאלתי את בתי מה היא תרצה לעשות אחרי שתסיים את "פיי טיאן". היא אמרה: "אמא, אם אין שום סיבה מיוחדת שתרצי אותי בבית קרוב אליך, ארצה להישאר עוד, גם אם לא אוכל לרקוד יותר. אשמח לעשות כל דבר כאן. אני אוהבת את האווירה. זה כמו משפחה גדולה. לא אצליח למצוא אף מקום יפה וטהור יותר מהמקום בו אני נמצאת".

אפילוג

בעבר סבלתי ממחלת לב תורשתית. כשהייתי על סף מוות, פאלון דאפא הציל אותי והעניק לי חיים בריאים חדשים בלי שאצטרך לשלם אגורה. כשבתי הושפעה מהמוסריות המדורדרת של החברה ולא הצליחה לשחרר את עצמה, "אקדמיית פיי טיאן" שינתה אותה לצעירה יוצאת מן הכלל, גם כן בלי לדרוש ממני אגורה. כהורה, אין מילים מספקות היכולות להביע את תודתי העמוקה לפאלון דאפא ול"פיי טיאן".

אני מקווה בכנות שהמאמר שלי יעזור להבהיר חלק מהבלבול וההערות המשמיצות על הפאלון דאפא, על "אקדמיית פיי טיאן", ועל "מכללת פיי טיאן".

אני מקווה שהתלמידים לשעבר האלו שיש להם תלונות כלפי "פיי טיאן" יהיו מסוגלים להתבונן ברוגע על חוויתם בבית הספר, להיפטר מהטינה שפיתחו, ושלבם יתמלא בטוב לב ואהבה.