בחלומי הפסדתי את הרשות לעבור דרך השער השמימי

(Minghui.org)לפני כמה שנים חלמתי חלום ברור ביותר. באותו זמן לא הייתי נחוש בטיפוח ולא תרגלתי את התרגילים באופן קבוע. לא הצלחתי אפילו ללמוד הרצאה שלמה מהספר "ג'ואן פאלוןג'ואן_פאלוןהספר העיקרי של הפאלון דאפא (פאלון גונג)" ביום, ולא התייחסתי ברצינות להבהרת האמת. לאחר החלום הזה למדתי את הפאפאחוק, עיקרון ותרגלתי את התרגילים בנחישות. אני זוכר את החלום הזה בצורה חיה וברצוני לשתף אותו איתכם.

בחלומי התעוררתי בבוקר לשמים מעוננים ואפורים. עמדתי בפתח הדלת וראיתי לפתע את השמים מתבהרים – מרחב עצום של כחול ועננים לבנים חולפים על פניו, כל כך מרענן. הרמתי מבטי וראיתי בודהא ענק עומד בשמים – זה היה המאסטר!

בשמים הרחוקים השערים השמימיים נפתחו לרווחה ואין-ספור קרני אור זהוב נשפכו על הארץ. מוסיקה קדושה מילאה את האוויר, ועננים מבשרי טובות התאספו. כל תלמיד דאפא שהגיע לשלמות התרומם לאוויר ועלה לשמים. כל אחד מהם ישב על כס לוטוס מוזהב, והם הפכו מיידית לבודהות ובודהיסטוות.

תהיתי: "אלוהים אדירים, האם תיקון הפא הסתיים?" הבטתי בלוטוסים המוזהבים הנוסקים הישר דרך השער השמימי ועליהם תלמידי דאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול". רבים. לאחר כמה דקות השער השמימי החל להיסגר. אבל אני לא עפתי מעלה עדיין, ופניקה אחזה בי!

מתרגלי דאפא רבים כמוני כשלו לעלות מעלה – כל אלו שלא צברו 60 נקודות או גבוה יותר. בעוד השער השמיימי נסגר אט אט, תלמידי דאפא המשיכו לעוף דרכו. כשהשער עמד להיסגר, לבי צנח. זה היה כאב שלא ניתן לשאת. בחלום, ציון מושלם היה 100 נקודות ו-60 היה ציון המעבר. לי היו רק 59 נקודות – רק נקודה אחת חסרה כדי לעלות.

"אוי, חסרה לי רק נקודה אחת!" כל תלמיד דאפא שעלה עשה את שלושת הדברים בנחישות וטיפח בכנות! כשהשער השמימי נסגר לחלוטין ישבתי על הקרקע ולבי מלא ייסורים. כרעתי ברך ובכיתי, התחננתי: "מאסטר, אני תלמידך. בבקשה הרשה לי לטפח אלף או אלפיים שנה ליד השער השמימי, בתוך ההרים, לפצות על הנקודה האחת הזאת, האם זה אפשרי?"  

המאסטר דיבר אליי בחומרה אך בטוב לב רב, קולו היה כבד מצער: "הפא לא מרשה זאת!" שמעתי את זה והתמלאתי ייסורים — ייאוש כה עמוק, זה הרגיש כמו סוף החיים עצמם!

תלמידי דאפא! תלמידי דאפא! יש לנו רק הזדמנות אחת לטפח! אם הפעם לא נצליח לטפח היטב, לא תהיה עוד הזדמנות. התחרטתי מרה שלא למדתי את הפאפאחוק, עיקרון בנחישות ולא תרגלתי את התרגילים כל יום. גם אם כל יום הייתי עושה קצת ממה שתלמיד דאפא אמור לעשות, רמת  הטיפוח שלי הייתה עולה!

התעוררתי אומלל לחלוטין, ואז התעשתתי: "תודה לאל שזה היה רק חלום. עדיין יש לי הזדמנות".

החלום הזה הרגיש כל כך אמיתי, שכשהתעוררתי הגפיים שלי היו חלושים כמו אטריות. הייתי צריך לאסוף את עצמי במיטה לפני שהצלחתי לקום – זה היה כל כך חי! אמרתי לעצמי: "אני חייב לטפח בנחישות, אני חייב לעמוד בקצב".

אני משתף על החלום הזה כדי להזכיר למתרגלים עמיתים לא לאבד את ההזדמנות לטפח בדאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול".. אחרי הכול, זאת ההזדמנות היחידה שלנו! בואו נתקדם יחד בנחישות, נמלא היטב את שלוש המשימות, ונחזור הביתה עם המאסטר!