(Minghui.org) ברכות, מאסטר! ברכות, מתרגלים עמיתים!
ב-2004 התחלתי לתרגל פאלון דאפא באמצעות אמי שהכירה לי אותו. אך כיוון שנטיתי לאבד עניין מהר, החיים הרגילים הסיחו את דעתי ונאבקתי להתמיד בטיפוח אבל מאוחר יותר, כשאמי סבלה מקארמת מחלה חמורה, הקדשתי את עצמי ללמוד את כל ספרי הדאפא תוך כמה חודשים בתקווה שזה יעזור לה. למרבה הצער, על אף מאמציי, הכול קרה מהר מדי ובסופו של דבר אמי הלכה לעולמה. האובדן הפתאומי הציף אותי ובכיתי ימים רבים. לילה אחד אמי הופיעה בחלומי. היא נראתה קורנת ובריאה וחייכה בשלווה חיוך שמעולם לא ראיתי כשעוד הייתה בחיים. היא אמרה לי שהיא נמצאת בשמים. שאלתי בדאגה אם היא בסדר. היא ענתה: "כל עוד את בסדר, אני בסדר". מאותו רגע הבנתי שתלמידי דאפא נושאים באחריות עצומה. באמצעות הדרכתו החומלת של המאסטר, בהדרגה מצאתי את הכוח להתקדם.
יוצאת לדרך על הנתיב לאימות הפא
לאחר שאמי הלכה לעולמה החלטתי ללכת להונג קונג לבדי להבהיר את האמת. מונעת על ידי האנרגיה הרעננה של טיפוח נחוש, לקחתי עליי כל משימה אפשרית.
לפעמים סבלתי שעות תחת השמש הקופחת; פעמים אחרות התמדתי בגשם זלעפות וברוחות עזות ולרוב נרטבתי עד העצם. פעם כשסופת טייפון עוצמתית פגעה, חשבתי לקחת יום חופש. שלא כצפוי, ועל אף הגשם הכבד, הגיעו באותו יום אנשים במיוחד כדי לקחת את עיתון "האפוק טיימס" שהם סיפרו שאינם יכולים לעבור יום אחד מבלי לקרוא אותו, אבל הם חזרו בידיים ריקות.
ידענו שזו תזכורת מהמאסטר. מבקר קבוע אחד שכל יום בא לקחת עיתון עמד לצאת מהמדינה. הוא ביקש מאיתנו לשמור לו במיוחד עיתון כל יום. כשחזר, הדבר הראשון שעשה היה למהר לקבל את העיתונים שלו. החוויה הזאת הדגישה את האינטנסיביות של האנשים הכמהים לאמת.
במשך השנה הזו בהונג קונג פגשתי עשרות אלפי סינים יקרים מסין, וקבלתי הבנה עמוקה לגבי האמת על פאלון דאפא ועל הרדיפה. זה הניח לי בסיס איתן.
מתמסרת לעבודה במדיה
לאחר שחוויתי את החיים בהונג קונג, הבנתי שבאתי לכאן למען כל הישויות החיות. לאושרי האישי ולסיכויי העתיד שלי כבר אין משמעות.
המאסטר אמר לנו:
"רק דמיינו שכל אלה המעורבים לא היו צריכים ללכת לעבוד בפירמות רגילות כדי לגמור את החודש מאחר שהעיתון שלכם היה יכול לפרנס אותם, והם היו יכולים לנתב את כל האנרגיה שלהם לכאן. אם העיתון הזה יוכל להצליח להפוך למקום עבודה רגיל בחברה רגילה, עם אנשים המקבלים משכורות מקובלות, האם לא תוכלו אז הן לעשות מה שתלמידי דאפא אמורים לעשות והן להבטיח את הביטחון הכלכלי בחייכם? האם זה לא יהיה נה?" לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס" 2009)
החלטתי לעבוד במשרה מלאה ב"אפוק טיימס". במבט לאחור, מעולם לא דמיינתי ש-18 שנה יעברו כהרף עין.
ניסיון מרושע לחסום אותי
בשנותיי הראשונות עבדתי במחוזות אחרים וערים אחרות. המשאבים היו מינימליים והכנסתי הייתה דלה ביותר. אבל לאחר שנים של טיפוח מתיש ומלא קשיים, סוף סוף הכול התחיל להשתפר, קיבלתי בקשה בלתי צפויה לתמוך במטה של טיי-פה.
לבי נקרע – לא רציתי לוותר על היציבות שסוף סוף השגתי. אך הטיפוח דורש התקדמות מתמדת, וכשהדאפא זקוק לי, עליי להיענות לקריאה ללא היסוס. אז הסכמתי.
באופן בלתי צפוי, בלילה לפני עזיבתי הוקפא חשבון הבנק שלי ועתודות המזומנים שלי התרוקנו, וזה הוסיף קושי נוסף למצבי הכלכלי המתוח ממילא.
מחשבתי הייתה נחושה – הבחירה לנסוע צפונה הייתה סופית. באותו לילה חיפשתי בכל מגירה ואספתי כל מטבע שנשאר, עד שהיו לי יותר מארבע מאות דולר טייוואני, שהספיק בדוחק לאוטובוס הלילה הזול ביותר. כשאני שבורה היבטתי דרך החלון על הנוף העובר והרהרתי בעתיד העצום והלא ידוע הצפוי לי. לא יכולתי אלא לבכות, הרגשתי חולשה.
אבל אז נזכרתי בשליחות שלי, ובעיניים המלאות תקווה של האנשים התלויים בי. כשאני נחושה, התנעתי את עצמי קדימה עם אומץ מחודש. המשבר שכך בסופו של דבר, ואני הבנתי שהוא היה באמת מבחן. אם הייתי עוצרת ומתמקדת בעניינים האישיים שלי, הכול היה עלול לקבל כיוון אחר.
החוויות המוחשיות האלה גרמו לי להבין אף יותר לעומק את העוצמה מצילת החיים של מדיה החושפת את האמת – וזו בדיוק הסיבה מדוע הרוע מפחד ממנה כל כך ומשתמש בכל אמצעי לחסום אותה.
כשמחשבות נכונות צצות כוחו של הדאפא מתגלה
הפריחה נעלמה
כשהבהרתי את האמת בהונג קונג, הופיעה אצלי לפתע פריחה. בהתחלה שמחתי מאוד וחשבתי שהמאסטר דואג לי ושאני מסלקת קארמה!
אך לאחר כמה ימים הפריחה התפשטה לזרועות ולצוואר ואיימה להגיע לפנים. מיד נעשיתי ערנית: "זה לא יכול להימשך. אם היא תתפשט עוד, אנשים יחשבו שיש לי מחלת עור ולא יעזו לקחת את העלונים שלי".
הבסיס שלי היה להציל אחרים ולא התקדמות אישית, אז ביקשתי מהמאסטר: "בבקשה עזור לי. אם טיהור הגוף הזה מפריע להצלת ישויות חיות, בבקשה עצור את זה". למחרת הפריחה החלה להיעלם, ולאחר יומיים או שלושה היא נעלמה לחלוטין. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בכוח של המחשבות הנכונות.
הסרטן של אבי נפתר
אבי התקשר יום אחד וסיפר לי שאבחנו אצלו סרטן ושהוא מתמודד מול סיבוכים רבים וחמורים. אחי ואני מיד הבנו שאחד מאיתנו ייאלץ לעבוד כדי לכסות את ההוצאות הרפואיות והשני ייאלץ להתפטר מעבודתו כדי לטפל בו. הוצפתי בעצב וייאוש.
ככל שחשבתי על זה יותר כך הרגשתי יותר לא בנוח. אז תקשרתי עם הצד היודע של אבי: "אני תלמידה של מאסטר לי הונג ג'י, נשלחתי לפה להציל חיים. אם התלונות מהעבר בינינו הובילו למחלתך בתקופה הזאת ומשבשות את משימתי, אז בוא נשלול שנינו את הגורל הזה. שהדברים מהעבר יישארו בעבר – נתת לי חיים, ובתמורה תקבל ברכות גדולות”.
לאחר זאת, התייחסתי לכל יום שהיה לי להציל חיים באמצעות ה"אפוק טיימס" כאילו הוא היום האחרון. נשאתי את הלחץ הכבד והלא מוכר הזה. שלושה חודשים לאחר מכן אבי התקשר. כשעניתי לו הרגשתי עקצוץ בקרקפת, בפחד מהגרוע מכל. לרווחתי העצומה הוא אמר שהוא בסדר. התברר שהיה בלבול. האחות טעתה ברישומים הרפואיים. למעשה, הוא נסע לטיול עם כפריים עמיתים לנייהו שבטייפה. החדשות היו כמו נס. בלבי ידעתי שהמאסטר הוא שעזר לי להתגבר על המבחן הקשה הזה.
כוחו של הדאפא הוצג שוב
שנה אחת אבי אושפז לאחר תאונת דרכים בה כל צלעותיו נשברו. הרופאים אמרו שהוא יהיה במיטה לחודשיים שלושה. לאחר כמה ימים בהם טיפלתי בו בבית החולים הבנתי שאיני יכולה להישאר שם לנצח. עליי להיות בחוץ ולהציל אנשים – בית החולים אינו המקום לו אני שייכת. אז החלטתי ללוות כסף כדי לשלוח אותו למרכז טיפולי, במחשבה שכסף אפשר להרוויח שוב, אבל חיים אינם יכולים לחכות.
עשרה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון בה נאמר לי שאבי, פשוט מתוך שעמום, חמק מהמרכז הטיפולי וחזר הביתה לבדו. רווח לי, וחשבתי שאם הוא היה מסוגל לזוז זה אומר שהוא מתאושש. ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. הדאפא שוב הראה את כוחו הפלאי והפך את המשבר על פיו.
שלושה חודשים של נייחות הופחתו לעשרה ימים בלבד! חסכנו בעלויות סיעוד, ומאוחר יותר האיש האחראי לתאונה אפילו הציע סכום כסף כמחווה של אהדה. הסכום היה בדיוק הסכום שלוויתי כדי לשלם למרכז הטיפולי של אבי. משבר נוסף נוהל, עם חשש, אך ללא שום נזק ממשי.
הדאפא חיזק את המחשבות הנכונות שלי
בשנה שעברה התקשרו אליי מבית החולים והודיעו לי שאבי אושפז עקב כוויות וזקוק לניתוח, ונדרשת חתימה של בן משפחה. עיכוב החתימה יכול להגדיל את הסיכון לזיהום.
באותו יום הייתי עמוסה בעבודה. ברגע קריטי זה הייתה לי דילמה. אם לא אטפל בעניין שבעבודה, זה ייצור פער בעיתון שעלול להשפיע על הצלת אנשים, אך גם אי אפשר לדחות את הניתוח. לא יכולתי לטפל בשני הדברים יחד, אז בחרתי לטפל קודם בעבודה ואז מיהרתי מיד לבית החולים.
תוך כדי הזמן האוזל עצרתי מונית. כל הרמזורים היו ירוקים, והספקתי להגיע ברגע האחרון לרכבת המהירה בדיוק כשעמדה לצאת. כשהגעתי לתחנה הבאה, רצתי לרציף לתפוס רכבת מקשרת. רכבת אחת עמדה לצאת, אבל הייתי רחוקה ממנה כמה צעדים. הבטתי בחוסר אונים כשאני רצה בייאוש, וצרחתי במחשבתי: "חכי לי!"
לתדהמתי, הרכבת החלה לזוז אחורה באיטיות. ברגע שרגליי נגעו ברציף, היא נעצרה, קפצתי לתוכה בדיוק כשהחלה לנוע שוב. עד היום איני תופסת איך רכבת יכולה לשנות כיוון כל כך בפתאומיות. רצתי לחדר הניתוח והגעתי בדיוק ב-12:00. באותו רגע, אחות הופיעה וביקשה ממני לחתום על טופס ההסכמה. ושוב, הרגשתי את כוחו של הדאפא.
בצמתים קריטיים במשך כמה מבחנים, שמתי בעקביות את הצלת האחרים מעל הכול, שומרת על הבסיס שלי שלא יזוז. כתלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא, הנתיב שלי שונה במהות מהטיפוח האישי שבעבר. נתיב הדאפא מוקדש כולו להצלת אחרים, כאשר הקודם התמקד בטיפוח אישי.
המאסטר אמר לנו:
"עבור מה אותן ישויות מוארות גדולות חיות? הן חיות לגמרי למען אחרים". ("הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון" 1994)
גיליתי שכשלבי מלא אך ורק בחמלה כלפי כל הישויות ובתחושת אחריות, אני מרגישה את כוחו של הדאפא המחזק את המחשבות הנכונות שלי, כאילו כל האלוהויות בשמים מסייעות לי. תהליך זה של להיטמע בדאפא מביא תחושה שהכול תוכנן; מושגים ישנים מפורקים, והרוע מתפורר. המצב הזה שונה לחלוטין מגישתי הקודמת, כשמחשבות אנוכיות הובילו אותי להשתמש בדאפא כדי לפתור את הבעיות שלי.
כשמתרגלי דאפא נעשים לגוף אחד, הרוע מפחד
לעתים קרובות הרגשתי שהרוע מבועת מתלמידי דאפא המחויבים לחלוטין למדיה. אם כולם מקדישים את עצמם לחלוטין לעבודה הזאת, מבלים כל יום במסגרת קבוצתית, מאמתים את הפא, ודנים איך להציל אנשים בצורה טובה יותר – דמיינו כמה עוצמתי זה יכול להיות בהרתעת הרוע.
לכן הפרעה כזו היא מתמדת; כוחות שליליים מנצלים את הקונפליקטים הפנימיים שלנו כדי להחריף אי הבנות ופילוג, לפעמים גורמים לייאוש, דכדוך, או אפילו גורמים לחלק להתמרמר ולעזוב.
לא משנה באיזה פרויקט או סביבה אנו נמצאים, כל הקונפליקטים שנתקלים בהם מיועדים כדי לטפח ולרומם אותנו. פעמים רבות האתגרים האלו שזורים בתכנונים של הכוחות הישנים, המנצלים את הקארמה שלנו מהחיים הקודמים כדי ליצור מחלוקת – שכולם מהווים מבחנים אכזריים והרסניים ביותר.
להשתמש בפא כמדריך, לוותר על החזקות
ניהול כלי תקשורת הוא מאמץ מאתגר ביותר. הוא דורש משאבים אנושיים, חומריים וכספיים משמעותיים. בעבר, אנשים הציעו לי לתכנן את עתידי כך שקודם אשיג עבודה ואחסוך כסף כדי להבטיח את מחייתי, ורק אז להיות מעורבת במדיה. או שהציעו שאחכה עד שמיזם התקשורת יהיה מבוסס יותר. אבל באותו רגע חשבתי: "אצלול פנימה ואהפוך בעצמי לכוח ששם את כלי התקשורת הזה על המסלול".
המדיה התגברה על קשיים רבים כדי להגיע לאן שהיא היום, כאשר השפעתה גדלה בהתמדה והמשכורות עולות בהדרגה. הסביבה המתפתחת ללא הרף הזו משכה אליה יותר ויותר אנשי מקצוע להצטרף. במהלך השנים היו רגעים של מרירות ודמעות, אך מעולם לא הצטערתי על מעורבותי.
אני מבינה שהטיפוח שלי דורש את הסביבה הזאת כדי להתגבר על ההחזקות שלי, וזו בדיוק הסביבה הזאת שמאפשרת לי לחפש ולהציל ללא הרף ישויות ארציות.
בין אין-ספור הקשיים והבעיות גם אני חשתי אבודה וחסרת כיוון, נעשיתי רדומה ואיבדתי את השאיפות המקוריות שלי. התלוננתי מרות מתוך תרעומת, אפילו רציתי לברוח ולוותר עקב החזקות עקשניות. אך כל מפגש מייסר העניק לי הזדמנות לבחון את עצמי מבפנים ולחשוף את ההחזקות הבסיסיות שלי.
מטפח חייב ללמוד להסתכל על דברים מכל נקודות המבט. לאחר שאיבדתי את אמי ולא היה לי אף אחד לבטוח בו, פניתי לדאפא שהעמיק את ההתמקדות שלי בטיפוח. שנות נדודיי דווקא הקלו על ההתפשרות שלי עם ה"אפוק טיימס", שבו אני יכולה היום להשקיע את עצמי בלב שלם וללא הסחות דעת.
האמצעים הכלכליים המוגבלים שלי עלו בקנה אחד עם ימיה הראשונים והמאתגרים של תעשיית התקשורת, ומנעו ממני ללכת לאיבוד בהסחות הדעת של צעירים. היעדר רקע מקצועי למעשה שחרר אותי מדעות קדומות ומגבלות, ואיפשר לי לחקור אפשרויות מגוונות.
כמי שבעבר הייתה קשורה לנוחות וחוסר משמעת, המבנה והציפיות של ההנהלה עזרו לי לעמוד בקצב ההתקדמות. השתתפות קבועה בלימוד פא קבוצתי, שליחת מחשבות נכונות, והבהרת האמת לא אפשרו שאישאר מאחור. הגעתי לתפקידי הנוכחי הודות להדרכה החומלת של המאסטר.
תהליך בניית ה"אפוק טיימס" טיפין טיפין דומה לאיך שהגשמתי ושיפרתי את עצמי. כשאני מבינה זאת, אני חשה הכרת תודה ללא גבול כלפי המאסטר. זו באמת הזדמנות יקרת ערך — הזמן כל כך יקר ערך עכשיו, והצלת אנשים היא דחופה. עלינו לנצל במהירות את יכולתה של המדיה להפיץ את האמת בקנה מידה גדול.
המאסטר הזכיר לנו:
"זהו עיתון רב השפעה כל כך, כל תלמיד דאפא הוא כל כך בעל יכולת ואתם הקדשתם את עצמכם עם כל הלב למאמץ הזה. הבעיות האלה תיפתרנה אם נתח השוק שלכם יגדל מספיק. הפנו את לבבותיכם לכיוון הזה ובאמת נהלו את העיתון היטב. אתם צריכים כולכם לחשוב כך ולפעול בהתאם. אם יש רק אחוז קטן של אנשים החושבים כך, זה לא יעבוד. אתם צריכים לעבוד ביחד כולכם". ("לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס" 2009)
הבה ננצל את הזמן שהוענק לנו על ידי המאסטר שלנו כדי להציל עוד אנשים, ולחיות בהתאם להצלתו הרחומה. אלו הן תובנות הטיפוח שלי לאורך השנים. אם חלק כלשהו סוטה מהפא, אני מבקשת בענווה מעמיתיי המתרגלים לציין זאת באדיבות.
תודה לך, מאסטר. תודה לכם, מתרגלים עמיתים.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
