(Minghui.org) התחלתי ללמוד ולתרגל פאלון דאפא (פאלון גונג) לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה. מיד לאחר מכן המפלגה הקומוניסטית הסינית רדפה את שיטת התרגול. באותה עת קראתי רק פעמיים את הספרים ופשוט הרגשתי שהפא של מאסטר לי ישר, אך למעשה לא הבנתי את המשמעות האמיתית של הטיפוח.
התנהלתי על פי כל מה שמתרגלים ותיקים אמרו. כששמעתי שעלינו ללכת לבייג'ינג, הלכתי, אבל לא היה לי מושג לגבי הסיבה. כשמתרגלת מבוגרת הציעה שלעבוד כבייבי סיטר בבייג'ינג יכול להועיל לטיפוח שלי, שקלתי לפרוש מעבודת השירות הציבורי שלי. עם הנטייה ללכת לקיצוניות, ועם תחושה חזקה של "עצמי" התוצאה הייתה בלתי נמנעת: הפסדתי את עבודתי, ומשפחתי פיקחה עליי מקרוב ומנעה ממני לתרגל.
אבל עמוק בלבי לא רציתי לוותר על הטיפוח. השתוקקתי לסביבה בה אוכל ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים ללא פחד. כדי להימנע מהטרדה של הרשויות המקומיות עזבתי את הבית ומצבי הכלכלי נכנס לכאוס. מחשבתי הייתה סוערת בזמן ההוא, אבל מחשבה אחת נשארה יציבה בלבי: המאסטר ישר, הדאפא הוא טוב. לא משנה לאיזה מצב הגעתי בסופו של דבר, זה חייב להיות בגלל הבעיות שלי. אבל מה בדיוק היו הבעיות האלה? באמת לא ידעתי.
משננת את הפא
החלטתי לשנן את הפא, כי לא הצלחתי להתמקד בלימוד. ככל ששיננתי יותר אהבתי יותר לעשות זאת, כי זה עזר לי להבין הרבה מהכתבים. הרבה פעמים נאנחתי בתוכי: "אז זה מה שזה אומר!" לבסוף הבנתי מדוע דברים היו מוטעים כל כך קודם: פעולותיי היו פרועות, ולא היו מבוססות על הפא של המאסטר, אלא על החוויות האנושיות שלי, על הרגשות, האינטואיציה, ואפילו על עצות ממתרגלים ותיקים.
באותה תקופה סביבת העבודה שלי הייתה רגועה מאוד. חוץ מלענות לכמה שיחות כל שבוע, כמעט לא היו לי משימות אחרות. כשעמיתיי קראו רומנים און ליין, אני שיננתי את הפא מהרגע שהגעתי לעבודה עד שיצאתי, ולא הרגשתי עייפות אף פעם. שקעתי לחלוטין בשינון, קבלתי הבנה עמוקה ממאמרים של המאסטר, ותיקנתי את המחשבות וההתנהגויות הלא הולמות שלי, וזה הניח בסיס מוצק לנתיב הטיפוח העתידי שלי.
לאחר שנתיים, שיננתי כמעט את כל הרצאות המאסטר שניתנו בערים שונות. אך לא התחלתי לשנן את הספר "ג'ואן פאלון" עד כמה שנים מאוחר יותר, כי הרגשתי שזה יהיה קשה מדי. באמת אהבתי לשנן את הפא. כל פעם שאחזתי בספר, הרגשתי דחף שלא ניתן לעמוד בפניו להתחיל לשנן – במיוחד את החלקים שלא שיננתי עדיין. בזמן ההוא הייתי נחושה מאוד, לא הייתי מוכנה לבזבז אפילו דקה, כמו סטודנטית המתכוננת לבחינה הכניסה למכללה. האמנתי שכל מה שהמאסטר לימד היה חשוב ועמוק, ושכל מילה צריכה להשאיר חותם בלבי. רק באמצעות השינון והזכירה זה יכול להנחות את הטיפוח שלי. לכל הפחות הרגשתי שעליי לשנן פעם אחת כדי שזה ישאיר חותם עמוק אצלי.
שיננתי את הפא פסקה אחר פיסקה. לאחר שסיימתי פיסקה, המשכתי בלי לחזור על הקודמות. שיננתי שוב ושוב את "ג'ואן פאלון", אבל שיננתי את הכתבים האחרים רק פעם אחת. על אף זאת, כשנתקלתי בבעיות, הקטעים הקשורים להן עלו במחשבתי לעתים קרובות. זה היה באמת יוצא מן הכלל!
יום אחד ביקרתי עם הוריי בגן החיות. ראינו אריות סגורים בתוך כלוב זכוכית גדול. אריות של גן חיות בדרך כלל שרועים וישנים בגלל המרחב המוגבל. אבל אריה אחד קם לפתע ופנה כלפינו במרץ מדהים. רעמתו הזדקרה, עיניו התרחבו, והוא בהה בנו בריכוז. ואז הוא פתח את לסתותיו העצומות ושחרר שאגה מרעידת אדמה שגרמה לזכוכית לרטוט. המראה מעורר ההשראה הדהים את האנשים בקרבת המקום. לאחר דקה של שקט, אנשים פרצו בצרחות נרגשות ובמחיאות כפיים. הרגשתי שהמאסטר סידר את הסצנה הזו בשבילי כדי להראות לי מה המשמעות של להתקדם באומץ ובאנרגיה של אריה – בלתי ניתנת לעצירה.
יחד עם לימוד הפא בנחישות, גם הגשתי מאמרים למינג-הווי, וזה הועיל מאוד לטיפוח שלי.
מגישה מאמרים למינג-הווי
כאמור, עזבתי את ביתי כדי להימנע מרדיפה. לתקופת מה התמודדתי עם קשיים רבים. נעשיתי חסרת בטחון ואיבדתי אמון בעצמי. כיוון שהרדיפה החלה זמן קצר אחרי שקיבלתי את הפא, השתתפתי רק לעתים נדירות בלימוד קבוצתי, ולעתים נדירות שיתפתי התנסויות עם מתרגלים אחרים. תמיד הטלתי ספק אם הבנתי נכונה או לא. כך, כשאני חיה בטיפוח מבודד חשבתי: "למה שלא אכתוב את מחשבותיי ואגיש זאת לאתר מינג-הווי? כך אשתף באופן לא ישיר".
תוך כדי שינון הפא קבלתי הבנה עמוקה יותר של מה שהמאסטר מלמד. כתבתי כמה מאמרים והגשתי אותם למינג-הווי. להפתעתי, רבים מהם פורסמו לאחר שעברו עריכה. זה חיזק את אמונתי ונתן לי תקווה להמשיך ללכת בנתיבי במשך אותם ימים קשים.
באותה תקופה תהיתי לעתים קרובות אם באמת אצליח להתגבר על המצוקות שלי ואחזור לסביבת טיפוח נורמלית. כל מאמר שהתפרסם נתן לי עידוד עצום. הכתיבה הייתה תהליך של הבהרת מחשבותיי והעמקת הבנתי את הפא. לאחר שהמאמרים שלי פורסמו, השוויתי את המקור עם הגירסה הערוכה, הרהרתי בשינויים שנעשו וזיהיתי את החסרותיי. תהליך זה לכשעצמו היה צורה של טיפוח וצמיחה.
התהליך הזה היה דומה להחלפת התנסויות טיפוח עם מתרגלים – השתפרתי דרכו. בהדרגה השלתי החסרות רבות שמקורן בחשיבה רגשית, וזה עזר לי להתגבר על קשיים זה אחר זה. קיבלתי יותר ביטחון ובסופו של דבר עברתי את המצוקות שלי.
יש מתרגלים המאמינים שכתיבת מאמרי התנסות מועילה בעיקר לקוראים. אך אני מוצאת שכתיבת התנסויות מועילה לי עצמי מאוד. ללא אתר מינג-הווי היה לי קשה מאוד להתרומם שוב. בחרתי להגיש בעיקר למינג-הווי כי בטחתי בתהליך הבדיקה הקפדני שלו. אם מאמר עם נקודות מבט שגויות יתפרסם כלאחר יד, זה עלול להפריע לטיפוח של מתרגלים אחרים.
בהדרגה נפגשתי עם מתרגלים אחרים. מדי פעם שמעתי שהם ציינו כמה מאמר מסוים נכתב היטב, ומדובר היה במאמר שלי! אך לא סיפרתי לאף אחד. לאחר שעברתי על תיקוני העורך וזיהיתי את החסרותיי, המשכתי הלאה כאילו זה לא קשור אליי. האמנתי שתיעוד הישגים זו החזקה מסוכנת.
היום אני מאמינה שכתיבת מאמרי התנסות זו בעצם צורה של תמיכה הדדית בין מתרגלים, בדיוק כמו שהבהרת האמת היא צורה של הצלה הדדית בינינו ובין האנשים שאנחנו מדברים איתם. זה הוא נתיב שעלינו ללכת בו כדי להשתפר יחד.
כתבתי מאמר ארוך על קארמת מחלה. הרגשתי שאני שולחת חרב חדה הישר ללב הכוחות הישנים. כשראיתי שהמאמר פורסם, חלמתי באותו לילה חלום. חלמתי שהמאסטר חייך כשהוא תיקן את מחברת הכתיבה שלי המכילה עשרות מאמרים הכתובים בקפידה, כולם בכתב יד מסודר. המאסטר תיקן אותם אחד אחד, ולאחר שסיים, הוא סימן ציון גבוה בדיו אדומה, וזה חיזק אותי מאוד.
בפעם אחרת, מתרגלים מקומיים שמעו שלא במתכוון שאחד מהמאמרים הארוכים שלי פורסם במינג-הווי, וחלק מהם הביעו הערכה גדולה. מול שבחים כאלה פיתחתי רגשות של שמחה ותשוקה לתהילה. ידעתי שזה מוטעה והתחלתי לשלוח מחשבות נכונות להשמיד את ההחזקות האלה. מאוחר יותר הבנתי שההחזקות שלי משכו אליהן את המחמאות. הרוע רואה את מינג-הווי כקוץ הנעוץ בגרונו. כמי שחיה בסין אני שומרת על פרופיל נמוך מאוד, שומרת על דיבורי, נותנת עדיפות לבטיחות, ונמנעת מכל דבר שעלול להזמין צרות. אפילו מתרגלים מחוץ לסין כבר דיסקרטיים מאוד – אז כמה זהירה עליי להיות כאן בסין?
המאסטר ציין שאתר מינג-הווי חשוב מאוד. המאמרים שבו משרתים שתי מטרות: דיווח על הרדיפה, ופלטפורמה למתרגלים לשתף את תובנותיהם והתנסויותיהם. כדי לנהל את מינג-הווי ביעילות התוכן הוא מהותי. בהגשת מאמרי שיתוף התנסויות אנחנו עוזרים לשפר את האתר. ומצד שני, כשמינג-הווי מנוהל היטב, קריאת המאמרים שלו גם עוזרת לרומם את הטיפוח שלנו.
שמתי לב שמינג-הווי הפך לקפדן יותר ויותר בסקירת המאמרים. לדוגמה, פעם ראיתי כמה מקרים מקומיים של הבנות שסטו מהפא והרגשתי שהן מסוכנות מאוד. ביליתי שלושה ימים בכתיבת מאמר מפורט לגבי זה. הייתי די מרוצה ממנו. הוא היה יסודי, ברור, מלא בדוגמאות מהחיים האמיתיים, וכיסה ביטויים רבים של הבעיה. אך מינג-הווי החליט לא לפרסמו. תהיתי מדוע. הדעות שלי היו נכונות, ומה שבחנתי היה אמיתי. מדוע הוא לא פורסם? אחר כך, מתרגל עמית אמר שהטון שלי היה אגרסיבי. הבנתי שזה נכון. המאמר שלי למעשה תקף מתרגלים עמיתים מבלי לציין את שמם. זה לא היה שונה מלהילחם ברוע עם רוע.
כתבתי אותו שוב בטון מתון יותר, אך הוא גם לא פורסם. הבנתי שוב: מה היה מוטעה הפעם? ואז הבנתי שהמוטיבציה שלי לא הייתה טהורה. מתרגל אחד שציינתי במאמר היה מעורב בפעילויות מסוכנות שהפריעו לפא והאשים אותי באי הבנה של הכתבים. אמרתי לעצמי: "עליי לכתוב מאמר להראות לך כמה אתה טועה". המאמר היה מלא בהתרסה, תחרותיות ורצון להכרה. כל דבר הנכתב מרגש אנושי חזק שכזה לעולם לא יכול להיות טהור.
כתבתי גירסה שלישית באותו נושא. הפעם לבי היה רגוע, ללא זדון או האשמה, והצגתי פשוט שתי דוגמאות. הגירסה הזו פורסמה. הרגשתי שזה היה תהליך טיפוח מצוין.
אני כמעט לא מזכירה את הכתיבה שלי למתרגלים אחרים. מאמצינו לאמת את הפא לא נועדו למען הצגתם. אך לפעמים ההחזקות של שמחה והתפארות עולות בלבי. אבל אז מאסטר לי גורם לי להתעורר לכך שכתיבת מאמרים זה הכלי שהוא תיכנן עבורי, לא משהו המבוסס על "יכולת". זו חוכמתו של המאסטר שהיא עוצמתית, לא שלי.
המאסטר כבר מזמן הבהיר שלתיקון הפא יש תהליך. בהדרגה הבנתי שאם אנחנו לא מוקירים את הרגע הנוכחי, יום אחד נתחרט על כך.
לדוגמה, לפני שנים, ניתן היה לעשות ישירות את שיחות הטלפון להבהרת האמת, וקל היה להשיג כרטיסי סים. מי יכול היה לדמיין שכרטיסי סים ידרשו היום רישום שם אמיתי?! נוסף על כך יש פיקוח טלפוני וטביעת קול תואמת, כך שהפרויקט של הבהרת האמת בטלפון כמעט נפסק. כשאני מסתכלת על ערמת מספרי הטלפון שעדיין יש לי אני חשה חרטה עמוקה: למה לא ניצלתי את ההזדמנות ולא עשיתי יותר שיחות כשעדיין היה אפשר?
דוגמה נוספת היא שטרות. לפני כמה שנים אנשים השתמשו בעיקר במזומן. הדפסנו את האמת על הפאלון דאפא על שטרות כסף וחילקנו אותם באופן נרחב. היום, רוב האנשים בסין מסתמכים על אמצעי תשלום אלקטרוניים כמו WeChat Pay ו-Alipay. כתוצאה מכך, פחות אנשים יכולים לדעת את האמת דרך שטרות כסף. אני מתחרטת שלא עשיתי יותר כשהמזומן עדיין היה בשימוש נרחב.
ההפצה של חומרי הבהרת אמת הייתה דומה. לפני כמה שנים נהגתי לראות אותם בכל מקום – על עמודי חשמל, ידיות הדלתות ועל חלונות המכוניות. הם מילאו את הרחובות והסמטאות. היום, עם המעקב הגובר, מתרגלים חייבים להיות הרבה יותר זהירים למען ביטחונם. זה ממחיש נקודה: לתיקון הפא יש התקדמות משלו.
היום קראתי מאמר במינג-הווי על מתרגל ששיתף חלום בו "שבועון מינג-הווי" יפסיק לפרסם מתי שהוא. בין אם החלום היה אמיתי או סמלי, הרגשתי תחושת דחיפות וחרטה בלתי ניתנות לביטוי. אמרתי לעצמי שכל עוד השבועון עדיין קיים, עליי לכתוב יותר מאמרים עבורו.
אני חשה כבוד גדול להיות תלמידת פאלון דאפא. לכל אורך הטיפוח שלי, אף שנתקלתי בקשיים רבים עקב הקארמה וההחזקות שלי שהאטו את ההתעוררות שלי, לא התחרטתי אפילו פעם אחת על בחירתי. בהמשך הנתיב אלמד היטב את הפא, אתקן את עצמי, אציל יותר ישויות חיות, ואחיה בהתאם לכבוד להיות תלמידת דאפא בחיים האלו.
אלו הבנותיי האישיות. אנא הצביעו בטוב לב על כל דבר שאינו בהתאם לפא.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
