(Minghui.org) במשך השנה-שנתיים האחרונות מצאתי את עצמי במצב טיפוח מוזר. אני מרגיש רצון עז ליידע אחרים על הרדיפה נגד הפאלון דאפא שמנהלת המפלגה הקומוניסטית הסינית, ולעזור להציל את אלו שהושפעו ממנה, אבל גיליתי שחסרה לי חמלה. אין לי אותה תחושת דחיפות שהייתה לי פעם, ולעתים קרובות אני נאבק במחשבות לא טובות כלפי מכרים, קרובים או זרים.
אני תוהה אם אני עדיין ראוי להיקרא מטפח. האם זה קרה כי נרדפתי יותר מדי זמן? במשך הרדיפה נחשפתי לרוע, אולצתי להילחם, והתמודדתי עם הרבה דברים מכוערים, שנראה שכולם ניסו להרוס אותי.
במשך התקופה הזו למדתי את הפא אך נאבקתי לקלוט את משמעותו. שיננתי את הפא פעמים רבות, אך עדיין לא קיבלתי שום הבנה. אחרי שתרגלתי את התרגילים, הרגשתי עייף במקום להרגיש אנרגטי וקליל. מדי פעם ניסיתי להסביר את האמת על הרדיפה, אך לא משנה מה עשיתי, מחשבות שליליות המשיכו להציף אותי. אפילו ארשת פניי הייתה מרירה; הייתי אומלל מעבר לכל תיאור!
רק כשקראתי פעמים רבות את המאמר של המאסטר "קריאת התעוררות" ושיננתי אותו, קלטתי באמת את משמעותו. הרגשתי כאילו שרשרת המחשבות השליליות שלי נשברה; מחשבות חיוביות עלו, והביטחון העצמי שלי חזר. כשחשבתי על המצב שלי במשך השנתיים האחרונות, הבנתי שכיוון שעמדתי מול רדיפה, התוצאה הבולטת ביותר הייתה הנטייה שלי לחשוב שלילי.
מילדות ההרגשה הזו השתרשה עמוק באישיותי. היא יצרה שדה שלילי סביבי – ריחוק, שתיקה ותרעומת. אבל מהיום שקבלתי את הפא השליליות סולקה. את מקומה תפש שדה שליו, רגוע ושמח. באותו זמן לבי התמלא במחשבות טובות וטהורות, ומצאתי את עצמי מחייך לכולם. כפי שהמאסטר הזכיר לנו:
"זו הסיבה שאומרים שלטפח כל הזמן כאילו רק התחלת לטפח, זה לבטח יביא להשגת הדרגה האולטימטיבית שלך". ("לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי")
ואז בא לי רעיון בהיר מאוד: עליי לדרוש מעצמי ללכת אחר סטנדרט השין-שינג של הדאפא ולא לסמוך על היגיון של אדם רגיל. זה הסטנדרט שצריך להדריך כל מחשבה, מילה ומעשה. כמטפחים עלינו לשאוף לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר ויותר.
בחנתי את מקור מחשבותיי השליליות והבנתי שהן נבעו בעיקר מגישתי כלפי אלה הרודפים אותי וכלפי קרוביי.
במשך הרדיפה החמורה שפגשתי בכלא, הצלחתי להישאר טוב לב יחסית ולא לטפח שנאה. עם זאת, לאחר שנים, כשהעבר המשיך לעלות כאשר הרשויות הטרידו אותי שוב ושוב, טינות ישנות עלו שוב והשפיעו על כל היבט בטיפוח שלי.
התקשיתי למצוא שלווה במשך המדיטציה; לא הצלחתי להירגע כששיננתי את הפא, ואפילו בעת אינטראקציה עם אחרים מחשבתי הוצפה במראות מהאירועים בעבר. שוב ושוב ראיתי תמונות ושמעתי את הדברים שנאמרו ברגעים אינטנסיביים על ידי אלו שרדפו אותי; זה הרגיש כמו להתמודד מול חרבות וסכינים מתנופפים. ייתכן שזו הסיבה שאני מרגיש כל כך מותש לאחר תרגול התרגילים.
לכן אני דורש מעצמי שכאשר המחשבות השליליות האלה עולות, לדחות אותן מיד: "אני חייב להישאר רגוע ולחשוב חיובי. לא משנה כמה רעים האנשים האלו, הם כאן למען הדאפא. הם חיים שהמאסטר רוצה להציל. אינני יכול לתת למחשבות שליליות להשתלט ולגרום לי להרחיק את האנשים האלו ולגרום להם לאבד את ההזדמנות שלהם להצלה".
ויש את קרובי המשפחה שלי – מכל הבחינות הם הרבה יותר טובים מאלו שמשתתפים ברדיפה. אבל אני ממשיך לנטור להם טינה. מחשבות כמו: ההחסרות שלהם אינן בסדר, בייחוד כשהם מסרבים להקשיב לי ואפילו עוזרים לאלו הרודפים אותי על ידי ניסיון להערים עליי שאחשוף מידע ואז בוגדים בי – זה מה שאני יכול הכי פחות לשאת. קרובי משפחה כאלה עדיף שלא יוכרו כמשפחה! והמחשבות ממשיכות כך.
בכל פעם שמחשבות שליליות כאלה עולות, אני כופה על עצמי לדכא אותן: קרוביי הם הטובים ביותר. עליי להתייחס אליהם בחמלה. הם באו לעזור לי ובאמת עשו כך. כשהייתי בקושי הגדול ביותר, בני משפחתי וקרוביי היו אלו שעזרו. הם אינם מתרגלי פאלון גונג; אינני יכול לצפות מהם יותר מדי. מה עשיתי אני כדי לעזור להם? למה אני מתלונן?
אם הם לא מקשיבים לי, זה רק אומר שלא הסברתי את האמת בצורה ברורה מספיק. איך אני יכול להאשים אותם? הם הקרובים שלי שחלקו את הקשיים שלי. אינני יכול להשאיר מאחוריי שום חרטה! לולא המחשבות השליליות האלה, חלק מקרוביי אולי היו מתחילים לתרגל בדאפא.
תוך כדי שאני כותב את זה, עיניי מתמלאות בדמעות כשאני חושב על בני משפחתי. הרדיפה הלא הוגנת הזאת לא הסתיימה, וההשפעה הרעילה של "תרבות המפלגה [הקומוניסטית הסינית]" נמשכת. אני מוצא את עצמי סוחב עדיין בתוכי את "תרבות המפלגה" הזאת, ויש לי עדיין מנטליות של מאבק ותרעומת. אני מתחרט באמת על איך שהתייחסתי למשפחתי שלי ועל הנזק שגרמתי.
אם כמטפח אני נאבק להשתחרר מ"תרבות המפלגה", אז כמה קשה זה לעובדי מדינה בסוכנויות הממשלתיות המבלים את כל היום שקועים ב“תרבות המפלגה” להשתחרר ממנה. אף שאנשים אלה עשויים להיראות וזוהרים על פני השטח, אך למעשה הם מעוררי רחמים ואומללים.
אז על מה יש להתלונן? על מה יש לנטור טינה? האם אני, מטפח, יכול להתנהג כמוהם? לבסוף המחשבות השליליות האלה התפוגגו בהדרגה ונעשו עמומות. אגרום להן להיעלם ללא עקבות, ואשאיר רק חמלה והצלה במחשבתי.
יום אחד, כשקראתי מאמר של מתרגל עמית, הרהרתי על עצמי והבנתי שעל אף שתרגלתי שנים רבות יש לי עדיין צ'י בתוכי, השלב הבסיסי בטיפוח, אם כי בצורה עדינה, ולא המצב של גונג או צורה אמיתית של אנרגיה. הייתי חסר סבלנות ומהיר לדבר, וכשמזגי התלקח, נסחפתי בקלות אחר הצ'י שלי. אז עכשיו בכל דבר שאני אומר או עושה, אני מנסה במודע להאט את דיבורי, לרכך את טון קולי, ולא לתת לצ'י שלי להשתלט עליי.
יום אחד גיליתי שהטלפון שלי שוב במעקב. ניסיתי להתעמת עם הרודפים בעקיפין כפי שאני עושה בדרך כלל, אך הערימו עליי. הרגשתי גל של כעס עולה בתוכי, לבי פעם בחוזקה עם כל פעימה, ומחשבות שליליות החלו לצוף. התיישבתי, מתכונן לעימות. באותו רגע לפתע חשבתי להאט את הדיבור שלי, והבנתי שהצ'י שוב מנצל אותי.
המאסטר אמר:
"ייתכן שהצ'י שלו יטפל בך! אין השפעה מרסנת בין צ'י לצ'י". ("ג’ואן פאלון" הרצאה שביעית)
מייד רווח לי ולא יכולתי שלא לצחוק על עצמי. הפסקתי לתקוף, והאדם שחשבתי שהסתכל עליי כדי לאיים עליי, נעלם בן רגע. הטלפון שלי חזר מיד למצב רגיל.
באמת, הכול זו רק אשליה! לאחרי מכן הרגשתי רענן ורגוע. באותו יום התנהגתי אחרת מהרגיל. המחשבה המודעת שלי שלטה, ולא הלכתי שולל אחר המחשבות השליליות שלי.
ב"קריאת התעוררות" המאסטר מציין שתלמידי דאפא צריכים להחזיק בליבם את החמלה והאהבה של מטפחים בהתנהלותם היומיומית. כמתרגל ותיק, אני נמצא בין אלו שהמאסטר דורש מהם למלא אחר הסטנדרטים האלו מיידית.
אני מבין שזה מהותי. אני גם מודע לכך שכרגע אינני עומד בדרישות של המאסטר, אבל אני נחוש להגיע לרמה שאני אמור להשיג. מטרתי האולטימטיבית היא לטפח לישות חסרת אנוכיות שחיה רק למען אחרים. בנתיב שנותר בתיקון הפא, לא אאכזב את טוב לבו של המאסטר, ולא אאכזב את הישויות החיות או את עצמי. אשאף ללכת אחר הסטנדרטים של הפא ואלך היטב וכיאות את החלק האחרון במסע שלי.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
קטגוריה: תובנות בטיפוח
