[ועידת הפא הסקנדינבית] תובנותיי לגבי סילוק החזקות

(Minghuui.org) ברכות, מאסטר ומתרגלים עמיתים ויקרים.

שמי סופיה והתחלתי לתרגל פאלון דאפאפאלון גונג דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . ב-2001. אני רוצה לשתף את הבנתי והתנסויותיי בנושא סילוק החזקות.

המאסטר אמר:

"אספר לך על עיקרון אמיתי אחד: כל תהליך הטיפוח-תרגול של אדם הוא התהליך התמידי של ויתור על ההחזקות האנושיות". ("ג’ואן פאלון"  הרצאה ראשונה)

במשך זמן רב לא ידעתי באמת איך לסלק את ההחזקות שלי. הצלחתי להסתכל פנימה עד גבול מסוים, אך ברגע שזיהיתי החזקה או בעיה לא ידעתי איך לסלק אותה. לא הרגשתי בטוחה, וכיוון שההחזקות לא סולקו הן המשיכו להפריע לי, אז התקדמתי באיטיות בטיפוח שלי. הצלחתי לדכא את ההחזקות שלי על ידי שליטה בעצמי כלפי חוץ וניסיתי להיות אדם טוב.

אחר כך הבנתי שלא היו לי מספיק מחשבות נכונות, רציתי לטפח, אבל גם רציתי לפתור את הבעיות. צורת חשיבה זו הוחלפה בהדרגה על ידי מצב מחשבה טהור יותר ושאיפה חזקה לטפח ולרומם את רמתי כשנתקלתי באתגרים.

הבנתי שאי אפשר לסלק החזקות על ידי חשיבה הגיונית או ניסיון לשכנע את עצמי להיות יותר חומלת, סובלנית וכו'. זה משפיע רק בצורה מועטה ורק על פני השטח.

המאסטר אמר:

"אומר לכם, במשך שנים אני אומר כל הזמן שהיכולות של תלמידי הדאפא הן עצומות, אבל אנשים רבים לא מאמינים לזה משום שלא הרשו לראות את היכולות האלו. בהשפעת המחשבות הנכונות, כל דבר שמסביבך, כמו גם אתה עצמך, יעבור שינויים. אבל אתם אף פעם לא חשבתם לנסות את זה". ( "יום השנה ה-20 להוראת הפא" 13 במאי 2012 – ניו יורק)

בנקודה מסוימת בטיפוח שלי ניסיתי פשוט לסלק החזקה וגיליתי שלמעשה זה הצליח. המשכתי לעשות כך והטיפוח שלי השתפר.

לרוב התהליך מתחיל כשאני מבחינה שיש לי בעיה כי גופי מפתח תופעות שליליות: לבי מתוח ודופק מהר יותר. איני מצליחה לנשום כיאות, וזה מרגיש כאילו משהו חוסם בעדי. אני מתחילה להסתכל פנימה ושואלת את עצמי שאלות כדי להבין מה הבעיה. בהדרגה אני רואה את ההחזקה ומזהה את הבעיה. יכולה להיות לה צורה, ולפעמים היא נראית כמוני. זו לא אני, אלא גוף המורכב מהחומר השלילי. כשאני יכולה לראות אותו אני יכולה לצאת ממנו. לדוגמה. אני מדמיינת שאני תופשת אותו בידי ואני חושבת להשמיד אותו. לפעמים הוא הופך לעשן ונעלם או מתפוצץ. מיד אני מרגישה שרווח לי. לבי שוב נרגע ונשימתי קלה יותר. יש החזקות שמושמדות שכבה אחת בכל פעם.

כדי לזהות החזקה ולראותה בבירור, לרוב עליי להסתכל עמוק פנימה ולשאול את עצמי שאלות רבות עד שיש לי תשובה, והיא בדרך כלל שאני מפחדת ממוות או מפחדת להיות מופרדת מהאלוהי. כשאני מגיעה לנקודה זו, ההחזקה מומסת ומחשבתי ולבי נרגעים. אני מרגישה מקושרת לאלוהי, והדברים נעשים בהירים וברורים.

לפעמים ההחזקה עלולה למחות כשאני מנסה לסלק אותה, במיוחד אם המחשבות הנכונות שלי אינן מספקות. ההחזקה עלולה לנסות לרמות אותי לחשוב שלא אצליח לחיות בלעדיה, שאינני יודעת מי אני בלעדיה, שזה לגמרי טבעי להיות כך, או אפילו שלא הגיוני לחשוב אחרת, או שהיא ממציאה טיעונים אחרים כדי לגרום לי להרגיש חסרת בטחון. למדתי לא ליפול לתוך הטריקים האלו, אך גם הבחנתי שעליי להיות במצב יציב ונכון כדי להצליח לעשות את זה.

המאסטר אמר:

"כאשר אדם מרגיש פגוע, או כאשר הוא נתקל באסון, אז באמת קשה לו עדיין לבחון את עצמו ולראות אם הוא עשה משהו מוטעה. אם אדם יכול לעשות את זה, אז הייתי אומר שבנתיב הזה, בנתיב הזה של טיפוח, ובמשך כל נצח קיומו, שום דבר לא יוכל לעצור אותו". ("הוראת הפא בוועידה בסינגפור" 22-23 באוגוסט 1998)

מאז שקראתי את הקטע הזה לראשונה לפני שנים רבות הוא השאיר בי רושם עמוק. באמת חוויתי שהסתכלות פנימה זהו כלי קסם ושום דבר לא יכול לעצור מתרגל שיש לו מחשבות נכונות. היום יש לי יותר בטחון בתהליך סילוק החזקות ואני מרגישה שאני יכולה לעשות זאת כל עוד החלטתי לעשות זאת. לפעמים זה לא קשה כמו שזה נראה במבט ראשון. אם רק פועלת כפי שהמאסטר אמר, מבלי לערב שום חשיבה אנושית, דברים לרוב עוברים חלק.

אתן כמה דוגמאות.

אני עובדת במשרה מלאה ב"אפוק טיימס" השוודי, ואני עושה העמדה (layout). לאחד מהמוספים יש רק תורם אחד שאינו מתרגל. המוסף הזה החל זמן קצר אחרי תחילת עבודתי בעיתון. בדרך כלל אנחנו עובדים עם תבניות כדי שהעיצוב יהיה מהיר יותר, אבל התורם הזה לא הצליח להסתגל לשיטת העבודה שלנו, והעיצוב במוסף הזה נדרש להיות מעוצב אישית. עבורי, ללא שום ניסיון אמיתי או הכשרה בעיצוב, זה היה מאתגר. זה היה מלחיץ כשאין שום מושג איך ייראה העיצוב השבוע, ובנוסף לכך, התורם התקשה להגיש את התוכן בזמן למועד האחרון להגשה. וכך היה לי פחות זמן לעשות את העיצוב. לפעמים הייתי צריכה לעבוד בסופי שבוע, שזה היה הזמן בו בדרך כלל ביליתי עם המשפחה שלי.

זה תסכל והרגיז אותי שבאופן עקיף האדם הזה החליט איך חיי יהיו בנויים. אחרי שבועות של תסכול בלי אף השתפרות במצב, החלטתי להסתכל פנימה ברצינות.

יכולתי לראות שההחזקה היא בצורה של אדם שנראה כמוני, אבל יש בה מחשבות של אנוכיות ותרעומת. הישות הייתה לא מרוצה, והתרגזה שמישהו אחר מנהל את חייה ומאלץ אותה לעבוד בסופי שבוע, שזה הזמן שעליה להיות עם משפחתה. יכולתי לראות את האנוכיות והמחשבות האנושיות והחלטתי לסלקן. ברגע שהייתה לי המחשבה לסלק את הדמות הזאת, לבי ומחשבתי נרגעו. הבנתי שלא משנה אם אני צודקת או טועה, או מהי התוצאה, העדיפות שלי צריכה להיות לסלק את ההחזקה ולהעלות את השין-שינג שלי. לפעמים רומיתי להסתפק ברעיון שאני צודקת, וכך החמצתי את ההזדמנות לטפח את עצמי.

בפעם אחרת היה לי קונפליקט עם מתרגל בעבודה וכעסתי. זה היה הזמן לשלוח מחשבות נכונות, ולאחר מכן הסתכלתי פנימה. הנחתי את ה"עצמי" בצד ודברתי עם לבי:

קצת עיצבתי את השיחה עם הלב (פה למטה) אחרת מהמקור, ורד

"מה קורה פה? מה הבעיה?" התשובה הייתה שלבי הוטרד מהמתרגל בגלל "הדבר הזה והדבר ההוא". נתתי ללבי לומר את דעתו והקשבתי.

שאלתי: "אוקיי, יש עוד משהו?" לבי ענה: "כן, אני מרגיש כאילו לא מכבדים אותי, לא מקשיבים לי, ולא לוקחים אותי ברצינות". הבנתי.

רגע השיקוף הקצר הזה הספיק כדי שלבי ישקוט ונשימתי תזרום, ונראה שהקונפליקט נעלם. בפעם הבאה שחשבתי על המתרגל הזה הייתי רגועה והתרעומת נעלמה.

בעבודתי לפעמים אני צריכה להחליף תמונות שהכתבים הגישו בגלל איכות ירודה. כתב אחד הגיש תמונה למאמר ביקורת לספר על מלאכים. האיכות הייתה נמוכה מדי. זה היה תיאור של אמן מודרני שתיאר שלושה מלאכים בצורה של ילדים. חשבתי שהתמונה "קיטשית" ושלמלאכים-ילדים אין שום איכות מלאכית, הם פשוט נראו כמו ילדים רגילים. הספר היה על איך מלאכים שומרים על האנשים. חשבתי: "איך שלושת הילדים האלו המרוכזים בעצמם יוכלו אי פעם לשמור על אנשים?" המחשבות השליליות שלי על התמונה ועל הכתב המריאו: " פעמים רבות הכתב הזה שם תמונות שנותנות תחושה מוזרה", "'המלאכים' האלו לא נראים שמימיים כלל", וכן הלאה. כעסתי והחלטתי להחליף את התמונה. הסתכלתי על תמונה של ציור תקרה יפה מארמון ורסאי שמחוץ לפריז עם מה שחשבתי שהוא מוטיב ה“מתאים” לתואר מלאכים. חשבתי שזה ייצר דף יפה בעיתון.

אבל קצת לאחר שהעיתון פורסם קיבלתי אימייל מהכתב ששאל מי מחליט לגבי החלפת תמונות כמו במאמר על המלאכים. עניתי שזה יכול להיות עורך התרבות, העורך הראשי, או המעצב, שזאת אני, שעושה את ההחלטה, ובמקרה הזה, זו אני שהחלפתי את התמונה.

לאחר ששלחתי את האימייל, מייד הרגשתי שאני צריכה לכוונן את עצמי. שִחזרתי את הרגע בו החלפתי את התמונה. נזכרתי במחשבות השליליות שלי, ולדמות שראיתי שם יושבת מול המחשב היו אלמנטים שחורים בעלי תווים מחודדים ופנים אפורות! אמרתי לדמות: "הו, אז כך את נראית".

מיד הבנתי שזו הייתה התגלמות של המחשבות השליליות שיצאו ממני כשעבדתי על התמונה הזאת. ברגע שהחלטתי ברוגע ובנחישות להשמיד את הדמות הזאת, ראיתי דמות מתוקה ביותר ויפהפייה יושבת שם מול המחשב. היא הייתה בהירה, כמעט שקופה, והבעת פניה הייתה ידידותית ומלאת רצון טוב. לבי נרגע, ואהבה וחמלה זרמו דרך גופי. הודיתי למאסטר ששלח אליי את הכַּתָּב הזה כדי לעזור לי לראות את עצמי ולעבור דרך התהליך הזה.

ושוב, ראיתי שלא משנה מי צודק או טועה על פני השטח, החשוב ביותר זה הטיפוח בפועל ושנשמיד את כל האלמנטים השליליים. אולי אני עדיין חושבת שהיה צריך להחליף את התמונה הזאת, אבל המחשבות השליליות שלי לגביה נוטרלו וכבר אינן מכילות את האלמנטים השליליים שהיו בהן כשהחלפתי את התמונה.

הבנתי שבתהליך הטיפוח לפעמים מתמודדים עם מצבים שנראים לא הגיוניים. לפי סטנדרטים אנושיים לא התייחסו אליך בהגינות או שללא ספק גרמו לך עוול. אבל אין עלינו להילכד בחשיבה שטחית על מה נכון או מוטעה, אלא לראות אילו החזקות או מחשבות עולות בפנים ולהשמידן. במילים אחרות, הטיפוח אינו להיות אנושי. טיפוח הוא נתיב לאלוהִיוּת. לפעמים דברים שמישהו נתקל בהם אינם תמיד הגיוניים או עולים בקנה אחד עם רעיונות של אנשים רגילים.

נהגתי לחשוש ולהיות עצבנית לגבי ההחזקות שלי כי לא ידעתי איך לסלקן. איני מסתכלת יותר על התהליך הזה עם כל כך הרבה רגש. עכשיו זה מרגיש פשוט. אני מטפחת בתוך הגוף הזה, ואני נתקלת במצבים שונים בהם ההחזקות שלי הופכות גלויות, אז אני מזהה אותן ומסלקת אותן. ואז אני ממשיכה הלאה. המטרה היא לשפר את השין-שינג שלי כך שאוכל לסייע למאסטר להציל את כל הישויות החיות.

המאסטר לימד אותנו:

"אתה למעשה עושה את רצון הרוע כשאתה מרשה למניע אנושי כלשהו או למחשבה אנוכית כלשהי לחדור למחשבתך כשאתה עושה דברים בזמנים קריטיים". ("זמנים קריטיים חושפים את לב האדם" 2 בפברואר 2025)

אני יודעת שהייתי אנוכית גם כשעשיתי דברים הקשורים לפאלון דאפא. הייתי צריכה לסלק את המנטליות הזאת, אבל לא שמתי זאת בעדיפות עליונה. במקום זה התמקדתי ב"לעשות את העבודה". אך כשאני קוראת את דברי המאסטר, הבנתי שלחלוטין אינני יכולה להיות אנוכית בעבודתי הקשורה לדאפא. אז נעשיתי קשובה מאוד למחשבותיי ולאיך התנהגתי כשעשיתי דברים הקשורים לפאלון דאפא.

לדוגמה, התחלתי לעבוד בהפקת ההופעות "שן יון" בשטוקהולם. כרגיל, צצו אתגרים ודברים שלא קל היה לפתור. הייתי לחוצה. ואז הסתכלתי פנימה לראות למה אני בלחץ. זה היה כי פחדתי להיכשל באחריותי. פחדתי לעשות טעויות במה שהייתי אחראית עליו, ולגרום בעיות למופע, לקהל, או ל"שן יון". מדוע פחדתי מזה? פחדתי שאפגע, או שאתבייש אם אגרום בעיות או שלא אצליח לפתור אותן. זה היה אנוכי וזו הייתה החזקה להגן על עצמי. הבנתי שזה היה בדיוק מה שעליי לסלק, אז התמקדתי בלהשמיד את הפחד הזה ואת האלמנטים האנושיים. זה הלך טוב, אף שהיה עליי לעשות זאת בשלבים.

הדרך בה נהגתי לעשות דברים הייתה אנוכית וגרמה לי להרגיש שאני שולטת במצב. לאחר שהתנהלתי בדרך זו במשך זמן רב, לא ידעתי איך לעשות דברים בשום דרך אחרת, ופחדתי לוותר על האנוכיות ועל ההרגשה שאני בשליטה. בתחילה, זה הרגיש כמו שעשיתי דברים בעיניים עצומות. אך בתהליך ההדרגתי של וויתור על האנוכיות, נפתחתי לכוח גדול יותר בו אני רק חלק קטן, חתיכה מהפאזל, העושה את חלקי בתוך תמונה גדולה יותר. כבר לא הגבלתי את הכוח הגדול באנוכיותי, אלא אפשרתי שהוא יפעל בחופשיות ופעלתי בהרמוניה יחד אתו. הרגשתי שאני מתרגלת פאלון דאפא אמיתית, ויכולתי להרגיש את כוחו של הדאפא זורם דרכי. הייתי קלילה, שמחה, חמימה, ורגועה בו זמנית.

ההבדל ברור מאוד כשאני עוברת מלהיות בתוך הפא עם מחשבות נכונות למצב של נפילה לחשיבה אנושית. כשאני במצב נכון מאוד, מחשבה קטנה עלולה לצוץ לגבי משהו פרקטי שצריך לפתור. כשאני רוצה להסתכל על הפרטים של המצב, המחשבות האנושיות מתחילות לפעול וכל מיני דברים נכנסים פנימה, כמו דאגה, תסכול, בלבול, וכן הלאה. זה אומר שזה נגע בכמה החזקות וזה גורם לי להיות בתחום האנושי.

המאסטר אמר:

"אינכם יכולים לעשות דברים של דאפא בלי ללמוד את הפא, אחרת אלו היו אנשים רגילים שעושים דברים של הדאפא. צריך להיות כך שתלמידי דאפא יעשו דברים של דאפא – זו דרישה כלפיכם". ("מדריך להפלגה" "הרצאת פא בוועידת הפא הבין-לאומית בוושינגטון די.סי" 21 ביולי, 2001)

קראתי את זה כל כך הרבה פעמים והבנתי זאת במידה מסוימת. אך עכשיו אני מבינה שזה לא מספיק שלמדתי את הפא לפני זמן מה והייתי במצב נכון אתמול, אלא עכשיו מחשבותיי קצת פחות נכונות ואני בכל זאת עובדת על זה. זה לא מספיק. עליי להיות באמת במצב נכון. עליי להיות בתוך הפא בכל פעם שאני עושה כל דבר הקשור לדאפא.

הביטוי "המסע הוא היעד" שגור בין אנשים רגילים. אך כשאני מביטה לאחור על נתיב הטיפוח שלי, יש לי הבנה עמוקה יותר לגבי משמעות הביטוי הזה. זה לא קשה להיות בהיר לגבי משהו. הקושי נמצא בלהיות עדיין מסוגל להתקדם בתוך האשליה למרות הרמה המוגבלת שנמצאים בה. אני אסירת תודה מאוד על ההזדמנות להיות מתרגלת פאלון דאפא בתיקון הפא, ואעשה את מיטבי להיות ראויה לתואר זה.

תודה לך, מאסטר נכבד. תודה לכם, מתרגלים עמיתים.

(התנסות שהוקראה בוועידת הפא הסקנדינבית 2025)