[ועידת הפא בסן פרנסיסקו] ההבנה שלי לגבי סובלנות

(Minghui.org) ברכות, מאסטר נכבד, ברכות, מתרגלים עמיתים.

היום ברצוני לשתף את הבנתי לגבי טיפוח סובלנות.

תמיד החשבתי את עצמי כאדם אחראי, אך כשנתקלתי באנשים או במצבים לא הגיוניים התווכחתי וחיפשתי צדק. אם לא הבינו אותי כראוי או התייחסו אליי באופן לא הוגן, הייתה לי תרעומת ואף כעסתי. או שניסיתי להסביר, או שהרחקתי את עצמי מאנשים לא הגיוניים. ניסיתי להימנע מלסבול כי רציתי נוחות.

המאסטרמאסטרמאסטר לי הונג-ג'י, מייסד הפאלון דאפא אמר:

"מדוע נתקלים בבעיות כאלה? הן נובעות מהקארמה שלך שאתה חייב. כבר סילקנו עבורך מנות רבות לאין-ספור. נשאר רק המעט שמחולק לרמות שונות כקשיים המתוכננים לשייף את הלב האנושי ולסלק כל מיני החזקות כדי לשפר את השין-שינג שלך. אלה הם הקשיים שלך עצמך שאנחנו משתמשים בהם כדי לשפר את השין-שינג שלך, ואנחנו מאפשרים לך להתגבר על כולם". ("ג’ואן פאלון"  הרצאה רביעית "הפיכה של הקארמה")

המאסטר הסביר זאת בבירור בפאפאחוק, עיקרון, אבל כשנתקלתי בבעיות או אם הייתי עצוב עדיין חשבתי: "איך יכולה להיות לי כל כך הרבה קארמה? ברור שזאת אשמתו של האדם השני".

בהדרגה הבנתי את עקרונות הפא ולמדתי להסתכל פנימה. הבנתי שמה שחשבתי שהוא הגיוני היה למעשה היגיון אנושי. החוקים של היקום הם הוגנים ולכל דבר יש סיבה ותוצאה. איך יכולנו שלא ליצור קארמה תקופת חיים אחר תקופת חיים? צריך לשלם את הקארמה, אז למה אני מרגיש שזה לא הוגן? כל הקשיים שנתקלתי בהם הם דברים שעליי לשאת, לפתור, ולהתגבר עליהם. גם הבנתי שאלו סידורים שהמאסטר עשה עבורי כדי שאשתפר בתחומים מסוימים.

עם ההבנה הזאת עכשיו אני מתמודד עם קשיים באופן רגוע יותר. אינני נמנע מהם יותר ואינני חש כאב. אני מסתכל פנימה ורואה איזה החזקות עליי לסלק. אני גם מודה למאסטר על הגנתו והדרכתו. בעבר נהגתי להתעלם מהגישה של "לקבל את מה שקורה לי" כי הרגשתי שזה להיות חסר אונים ופחדן. אבל היום התהליך הפך כיוון להתמודדות עם דברים ברוגע ומתוך הבנה מהפא, לשאת אותם באופן פעיל, ולהשיג שיפור רוחני.

סובלנות פירושה לקבל משהו שונה

היקום משגשג ומלא בחיים ובדברים מגוונים. הרמות והתחומים הם אין-סופיים. אל מול היקום העצום, העצמי הזעיר שלנו צריך להעריץ את יצירת המופת הזו בלב צנוע. אם אנחנו מקבלים רק אנשים או רעיונות שאנחנו מסכימים איתם, או אם יש לנו אגו חזק, נהיה כמו צפרדע היושבת בתחתית הבאר. העולם שלנו יהפוך לזעיר ומשעמם, והחוכמה שלנו תהיה מוגבלת מאוד.

אחרי ארוחה במסעדה סינית עם עמיתים לעבודה כל אחד קיבל עוגיית מזל. בשלי היה כתוב: "שים את היקום בתוך לבך, והוא יהיה כולו שלך". הרגשתי שזה המאסטר המאיר את עיניי לקבל הכול.

הבנתי שסובלנות אמיתית מגיעה רק כשאנחנו מסתכלים על השונֶה מתוך הוקרה. רק אז אנחנו יכולים באמת להבין אחרים, לחשוב מנקודת מבטם, להרחיב את המחשבה שלנו, ולראות עולם רחב יותר – כזה המלא בעוד פתרונות וחוכמה כדי להתמודד עם האתגרים שלפנינו. לא משנה כמה אינטליגנטים וכישרוניים אנחנו מאמינים שאנחנו, כישויות בתוך עולם האנושי, אנחנו כבולים באופן בלתי נמנע למגבלות. רק על ידי הכרה במגבלות האלה ועל ידי ויתור על תחושת "עצמי" חזקה, נצליח להתחיל לראות את הטוב באחרים, לקלוט את המרחב העצום של היקום, ולעשות התקדמות אמיתית בצמיחה של עצמנו.

היום כשאני נתקל בדעות או בהתנהגויות שונות, כבר אינני פשוט קופץ למסקנות כמו: "איך הוא יכול לעשות את זה?", "מדוע הוא לא משתמש במוח שלו?", "הוא משאיר אותי ללא מילים". "הוא כל כך שתלטן". במקום, אני עוצר לרגע ושואל את עצמי: "מהי הסיבה להתנהגותו? האם יש משהו שאינני מודע לו? האם אני טועה? האם לא הסברתי את עצמי בצורה ברורה? אולי הוא באמת מתקשה? אולי הגישה שלו טובה יותר?"

כשהבחנתי שמתרגלת לא ארגנה משהו בצורה טובה הצבעתי לה על כך ברוגע. היא הרימה את קולה ודיברה אליי בסרקסטיות. שאלתי אותה: "למה את מגיבה כך? אני רק נותן לך הצעה המבוססת על מה שראיתי. אם את מאמצת אותה או לא, זה תלוי בך". היא שתקה.

היא הגיבה באופן בו התנהגתי קודם. כשנתקלתי במשהו השונה ממה שחשבתי שהוא אמור להיות, דחיתי אותו וקפצתי למסקנות. תמיד חשבתי שאני צודק. עכשיו אני מזכיר לעצמי: "אל תקפוץ למסקנות. תקשיב לדעות השונות, כי לעולמות שמימיים שונים יש דרכי פעולה שונות". בסימנייה הסינית המסורתית שמשמעותה "קדוש" ( 聖 ) יש אוזן בצד שמאל ופה מימין. אני מבין את זה כתזכורת עבורנו להקשיב יותר ולדבר פחות, ולהקשיב קודם ורק אז לדבר.

לשאת פירושו להיות סובלני

לכולנו יש החזקות רבות ומושגים רבים, וגם יכולות מוגבלות, וכולנו עושים טעויות מפעם לפעם. כולנו גם שואפים למושלמות. אבל איך יכולה חברה אנושית הנמצאת ברמה הנמוכה ביותר של היקום להיות מושלמת? איך זה יכול להיות ללא טעויות? אז איך להתמודד עם זה?

אחת מפונקציות המחשב החביבות עליי היא "ביטול". אם אני עושה שגיאה אני יכול פשוט לעשות "ביטול" והיא נעלמת. חשבתי לעצמי: לו רק יכולנו פשוט לעשות "ביטול" על הטעויות שעשינו... כשאנחנו טועים כולנו מקווים שייסלח לנו. נתיב הטיפוח שלנו קשה מטבעו, אז למה שלא נסלח לאחרים?

המאסטר אמר ("ג’ואן פאלון"  הרצאה רביעית):

"הנהג באמת נהג במכונית מהר מדי, אבל איך הוא יכול היה לפגוע במישהו בכוונה? האם הוא לא עשה את זה ללא כוונה?"

עלינו לזכור שהנהג שפגע במישהו לא עשה זאת בכוונה. אבל האם אנחנו אכן מבינים שכשאחרים עושים טעות הפוגעת בנו, או כשהם כועסים עלינו, הם לא עושים זאת בכוונה? למעשה, לעתים קרובות האדם שכועס הוא מי שסובל הכי הרבה. אני נהגתי לאבד את מזגי, אז אני מבין את זה היטב.

אני זוכר מאמר באתר מינג-הווי על מתרגל (ב') שנשלח לשבע שנות מאסר בכלא כי מתרגל אחר (א') לא עמד בעינויים וחשף אותו. אשתו התגרשה ממנו בזמן שהיה בכלא, ולקחה את הילד שלהם. לאחר ששוחרר חייו היו קשים. לאחר שהוא סוף סוף הסתדר, המתרגל שהסגיר אותו ביקש ממנו עזרה משום שהיה במצוקה.

אף על פי שב' ידע שא' הסגיר אותו לרשויות משום שלא הצליח לשאת את העינויים, הוא ויתר על התרעומת שלו ועזר לו. התרגשתי מאוד מהסיפור הזה; רק לישויות מוארות יש סובלנות שכזאת.

נהגתי לחשוב שאני טוב למדי כי תמיד הצלחתי לראות את מהות הבעיה ולדבר ישירות ובמדויק בלי להיות צבוע. אבל היום כשאני חושב על זה, לא הייתי סובלני או מבין. הייתי מסוגל רק לראות בבהירות טעויות של אנשים אחרים.

יש אמירה כזאת: “במקום שבו בורות היא אושר, זאת איוולת להיות חכם”. הגעתי להבנה עמוקה יותר של הפתגם הזה. טבעי שאנשים יעשו טעויות, בדיוק כפי שטבעי שנהרות יזרמו לים. בדרך כלל אנחנו מצליחים להתעלם מטעויות של אנשים רגילים, אבל לא "עושים הנחות" למתרגלים. המאסטר דואג לכל מתרגל, ואני מאמין שכל מתרגל בסופו של דבר יתגבר על הקשיים שהוא נועד להתמודד איתם. אין צורך שאני אתעסק בהם.

מתרגל אחד חשב שהוא הכי מוכשר, ונהג להתגרות בי. הוא גם אמר לי ביהירות: “אתה רוצה שאכבד אותך? אתה צריך להרוויח את זה!". לקח לי יותר משנה לשחרר את התרעומת שלי כלפיו. ראיתי אותו לאחרונה. הוא לא השתנה, אבל אני הייתי רגוע מאוד. רציתי להזכיר לו, אבל חשבתי שמכיוון שהוא עדיין נראה יהיר אולי הוא לא יקשיב, אז ויתרתי.

תודה לך, מאסטר. תודה לכם, מתרגלים עמיתים.

(התנסות שהוצגה בוועידת הפא של סן פרנסיסקו 2025)