(Minghui.org) לאורך ההיסטוריה, ההימלאיה היה אזור שהרבה מטפחים שכנו בו. האנשים שם חיים בפשטות ובצניעות, וכולם רוקדים ושרים. הם גם נותנים כבוד רב לפא הבודהא. לפני כמעט כמילניום, היה מטפח באזור זה בשם מִילֵה-רִיפָּה. כשהמוני בודהות ובודהיסטוות עברו תקופות חיים רבות ופורענויות רבות לפני שטיפחו עד הגשמת "סטטוס הפרי" שלהם, מִילֵה-רִיפּה השיג מוסריות אדירה בכמות דומה תוך תקופת חיים אחת בלבד. מאוחר יותר הוא נודע כמייסד הפלג הלבן של הבודהיזם הטיבטי.

חלק ראשון חלק שני   חלק שלישי   חלק רביעי   חלק חמישי   חלק שישי   חלק שביעי   חלק שמיני   חלק תשיעי   חלק עשירי   חלק אחד-עשר

הנכבד נראה חולה. השמים התמלאו באותות מבשרי טובות: קשתות ופרחים שנפלו מטה כמו גשם, בדיוק כפי שהיה בזמן הוראת הדהרמה. כך כולם ידעו שהנכבד באמת ילך לעולם אחר. תלמידים כמו ריפה שיווה-או, נגנדזונג ריפה וסֶבָּן ריפה, שאלו את הנכבד: "מאסטר, לאיזו ארץ טהורה תלך לאחר הנירוואנה? לאן עלינו התלמידים להתפלל?"

הנכבד אמר: "לא משנה לאן תתפללו, הכול אותו הדבר. כל עוד יש לכם אמונה ותתפללו בכנות, אני בהחלט אהיה מולכם. בהחלט אעניק כל דבר שתתפללו אליו".

"הפעם אלך לפגוש את בודהא אָקְשוּבּהיָה בארץ הטהורה המזרחית של אבהירטי. הזכרתי קודם שיש לי עוד מה לומר לכם; כלומר, צוואתי והצהרתי. אחרי שאני, מִילֵה-רִיפּה, אמות, חוץ מכמה מאמרים יום-יומיים לא יישארו שום נכסים. אתם יכולים לתת את בגדי הכותנה והמקל שלי לרֶצ'וּנְגְפָּה. הוא יחזור במהרה. בבקשה הגידו לו ששני הפריטים האלו קשורים להתהוות המותנית בתרגול שלנו. לפני שרֶצ'וּנְגְפָּה יגיע, בשום אופן אסור לכם להזיז את גופי.

"עם ראייה חדה והבחנה טובה להפצת דהרמה, כובעו ומקל "עץ ליבת השרף" של מאסטר מאיטריפה יכולים לעבור לאופּה טונפּה. שיווה-או, בבקשה קח את קערת העץ הזו. נגנדזונג, אנא קח את הכיפה הזו. אבן החלמיש הולכת לסֶבָּן ריפה, וכף העצם תלך לדריגום ריפה. את שטיח הבד הזה ניתן לחתוך לחתיכות עבור תלמידים אחרים, חתיכה לכל אחד. לפריטים האלו אין כל ערך כספי. אני נותן לכם אותם בעיקר כדי להציג התהוות מותנית.

"הצוואה החשובה ביותר שלי והצהרתי, הזהב שאני, מִילֵה-רִיפּה, צברתי במשך שנים רבות כולם מאוחסנים תחת האח הזה. לאחר מותי, ייתכן שתלמידים בורים רבים יריבו על סידורי הלוויה שלי. זה הזמן שתוכלו לפתוח את הצוואה ולהסתכל. יש בה עוד הוראות לתרגול שלכם.

"יש אנשים שלומדים דהרמה ואין להם כל כך הרבה סגולות טובות. ברדיפה אחר תהילה וכבוד, הם עושים כמה טקסיים בודהיסטים כאן, או עושים כמה מעשים טובים עבור סגולות טובות שם. למעשה, כאשר הוא מגיש מנחה של מאה, הוא חושב על החזר של אלף. כאשר אנשים חילוניים אלו מקיימים טקסים בודהיסטים עם חמדנות כדי לצבור סגולות טובות, זה כמו לערבב רעל עם אוכל טעים ולאכול אותו. אז אין עליכם לשתות את רעל הרדיפה אחר תהילה בחיים אלו. עליכם לנטוש לחלוטין את הדברים האלו הנראים על פני השטח כדהרמה אך במציאות הם תופעות ארציות. יהיה טוב להישאר מסור ונחוש, ולתרגל דהרמת בודהא טהורה".

התלמידים שאלו: "אם זה יועיל לישויות חיות, האם אנחנו יכולים להציג תופעות ארציות קטנות?"

הנכבד אמר: "אם המניע של הצגת תופעות ארציות הוא חסר אנוכיות לחלוטין, זה מותר. אך זה באמת קשה מאוד. אם מישהו עושה דברים לתועלת אחרים מתוך חמדנותו, אז הוא אינו יכול לעזור אפילו לעצמו, שלא לדבר על להועיל לאחרים. זה כמו שאדם שאינו יודע לשחות הולך לשחות. לא רק שהוא לא יצליח לשחות, אלא שהוא גם יסבול מוות אלים בטביעה. אז יותר טוב לא לדבר על עשיית דברים לתועלת אחרים לפני שמבינים את המציאות של ריקנות. ללא טיפוח והבנה, להעניק תועלת לישויות חיות זה כמו עיוור המוליך עיוור. בסוף אדם ימצא עצמו נופל למעמקי האנוכיות. למעשה, החלל הריק הוא בלתי מוגבל, ומספר הישויות החיות הוא גם ללא ספור. לאחר שאדם משלים את התרגול, יש הרבה מאוד דרכים להציל ישויות. אפשר להציע הצלה לישויות בכל זמן ובכל מקום. לפני ההגעה לשלמות, עליכם להיות בעלי כוונות טהורות וחמלה גדולה, ולשאוף בנחישות להיות בודהא כדי להועיל לכל הישויות. בבקשה זנחו מחשבות על ביגוד, מזון, תהילה ורווח. בבקשה סבלו את המצוקות ושאו את הנטל בליבכם. זו הדרך שעליכם לתרגל. זה למען הצלת ישויות חיות. זה להשיג את הדרך, לתרגל, ולהשיג את התועלת האולטימטיבית למען עצמך ולמען אחרים".

מִילֵה-רִיפּה הנכבד המשיך: "עכשיו, אינני יכול להישאר כאן עוד זמן רב. בבקשה זכרו את דבריי והמשיכו במסורת שלי". במילים אלה הוא נכנס למדיטציה עמוקה, מה שנראה על פני השטח כמוות בגיל 84. זה היה עם עלות השחר של ה-14 בדצמבר בשנת 1135. הכוכבים כמעט נעלמו ושמש הבוקר החלה לזרוח. הגוף הפיזי של הנכבד השיג את טבע הדהרמה, שהוצג כנירוואנה.

באותו רגע, המראה הקדוש של התכנסות ישויות שמימיות ודקיניות היה אף כביר ומפואר יותר. קשת ענקית וזוהרת הופיעה בשמים, חיה כל כך כאילו ניתן לגעת בה ביד. כל הצבעים השתלבו בשמים, עם פרח לוטוס בעל שמונה עלי כותרת במרכזה של הקשת. מעל פרח הלוטוס הייתה מָנְדֶלָה יפהפייה במיוחד. גם הצייר הטוב ביותר בעולם לא יכול היה להפיק מראה ציורי שכזה. העננים בעלי חמשת הצבעים ברום הפסגה השתנו לדגלים, מחרוזות, מטריות, ושאר צורות בלתי מוגבלות. כל מיני פרחים בכל מיני צבעים נפלו מהשמים כמו גשם. עננים צבעוניים הסתובבו מסביב לפסגות ההרים בארבעה כיוונים. עננים הקיפו את מרכזה של צ'וּבָר כמו שמקיפים "סֶטוּפָּה" [i]. כל אחד יכול היה לשמוע מוסיקה שמימית נעימה ושבחי הַלֵל. הארץ בושמה בניחוח עז. אנשים בעולם גם יכלו לראות ישויות שמימיות ואלוהויות בכל המרחב הריק עושות מחוות מרשימות כמנחה. בני האדם לא הופתעו בראותם את הישויות השמימיות עירומות; אך הישויות השמימיות חששו להריח את צחנת גופי הבשר של בני האדם, ולעתים תכופות כיסו את פניהן כשעברו ליד מישהו. לפעמים, הישויות השמימיות ובני האדם דיברו ביניהם או בירכו אחד את השני. כולם ראו את המראות המיוחדים האלו.

נדבנים בניאנם שמעו על כניסתו של הנכבד לנירוואנה וכולם באו לצ'וּבָר. הם מנו בפני התלמידים הראשיים והנדבנים בצ'וּבָר סיבות רבות לבקשתם להעביר את גופתו של הנכבד לניאנם לקבורה. אך התלמידים הראשיים סירבו לבקשה. אז נדבנים מניאנם ביקשו לדחות את ההלוויה כדי לתת למאמינים בכל המקומות הזדמנות נוספת לראות את הנכבד. הנדבנים בצ'וּבָר הסכימו לכך. אנשים מניאנם חזרו לשם כדי לדון בזה וחזרו עם קבוצה של אנשים חזקים לנסות לקחת את גופת הנכבד בכוח. הם החלו להתווכח עם הנדבנים מצ'וּבָר, והכאוס כמעט והוביל לקרב. התלמידים הראשיים ראו זאת ואמרו: "כולנו מאמינים של הנכבד. בבקשה תפסיקו להתווכח. כיוון שהנכבד נכנס לנירוואנה בצ'וּבָר, זה לא יהיה הולם לקיים את הלוויה בניאנם. בבקשה פשוט חכו פה. לאחר ששריפת הגופה תסתיים, כמובן שיהיו לכם כמה שרידים ואפר למנחה". אבל האנשים מניאנם חשבו שיש להם עדיפות מספרית ותכננו לקחת בכוח את הגופה. לפתע הופיעה בשמים ישות שמימית ודיברה בקולו של הנכבד.

הנדבנים, המאמינים, והתלמידים התמלאו בשמחה ואושר בלתי רגילים, כאילו ראו את הנכבד שוב. הם פסקו מלהתווכח והתפללו בכנות. לבסוף, במהלך טרנספורמציה בלתי ניתנת לתיאור, אנשים בניאנם קבלו גוף נוסף של הנכבד בנוסף לזה שנשמר על ידי התלמידים הראשיים והנדבנים בצ'וּבָר. הם נשאו את הגוף והלכו לשרוף אותו בדודול פאק בהר המושלג לאפצ'י. פעם נוספת הופיעו קשת חמשת הצבעים, עננים צבעוניים, מוסיקה שמימית, ניחוח מבשם, ועוד תופעות מבשרות טובות, ממש כמו אלו שקרו בזמן הנירוואנה.

בצ'וּבָר,התלמידים הראשיים והנדבנים התפללו בכנות במשך שישה ימים ברצף. פניו של הנכבד לפתע זרחו, כמו של ילד בן שמונה. כמה תלמידים ראשיים דנו ביניהם: "רֶצ'וּנְגְפָּה בטח לא יבוא. אם נתעכב עוד, ייתכן שלא יישאר דבר, אפילו שום אפר למנחה. בואו נקיים את שריפת הגופה בקרוב". לאחר הדיון הם נכנסו לפי תור לראות את פני הנכבד פעם נוספת והזיזו את הגופה לקדמת המערה. הם הכינו לוח לשריפה, הניחו עליו את הגופה וציירו מנדלה. אף שאי אפשר היה להשוות את זה למנחה שמימית, זה היה מערך של המנחות הטובות ביותר בעולם האנושי. שריפת הגופה הייתה אמורה להתנהל עם עלות השחר לאחר כל התפילות והפולחנים. אך לא משנה כמה הם ניסו, הם לא הצליחו להבעיר אש. ואז, לפתע הופיעה קשת בשמים, יחד עם חמש דקיניות.

נגנדזונג אמר: "צוואתו של הנכבד וגם הדקיניות אמרו לנו לא להזיז את גופתו של הנכבד לפני שרֶצ'וּנְגְפָּה יגיע. אך רֶצ'וּנְגְפָּה לא הגיע, והגופה בטח תירקב בקרוב. מה עלינו לעשות?"

ריפה שיווה אוֹ אמר: "בהתבסס על הוראות הנכבד והדקיניות, וגם על הכישלון להבעיר אש לשריפת הגופה, רֶצ'וּנְגְפָּה ודאי יבוא בקרוב. בואו רק נתפלל בכנות". הם החזירו את הגופה לתוך המערה וכולם המשיכו להתפלל ברצינות.

באותה עת, רֶצ'וּנְגְפָּה עשה מדיטציה במקדש בלורודול. יום אחד אחרי חצות, בזמן התחושה של בהירות ושינה, הוא ראה סֶטוּפָּה מקריסטל מאירה סביב את החלל הריק. אינספור דקיניות ליוו את הסֶטוּפָּה לעולם אחר. על הארץ, אחֵי הוואג'רה והנדבנים שלו היו בכל מקום. שירה של ישויות חיות ודקיניות מילאה את השמים, עם מנחת עננים מעבר לכל דמיון מסביב. רֶצ'וּנְגְפָּה עשה קאו טאו לסֶטוּפָּה. לפתע פני הנכבד הופיעו בסֶטוּפָּה והוא אמר לרֶצ'וּנְגְפָּה: "בני, אף שלא הלכת לפי דבריי לחזור בזמן, אשמח מאוד אם אנחנו, אב ובן, נוכל להיפגש שוב. יתכן שאני ואתה לא נצליח לראות אחד את השני לעיתים קרובות בעתיד. בבקשה אל תאבד את ההזדמנות יקרת הערך הזו ובוא ננהל שיחה טובה". במילים אלה, הנכבד הניח את ידו על ראשו של רֶצ'וּנְגְפָּה וחייך אליו. בעצב ובשמחה, רֶצ'וּנְגְפָּה חווה אמונה חסרת תקדים ותחושה נהדרת.

בזמן שהקיץ, הוא נזכר שהנכבד ביקש ממנו לחזור בזמן מסוים והיה מבוהל מאוד: "האם הנכבד נכנס לנירוואנה?" מיד עלו בו צער בלתי נסבל ואמונה חזקה, והוא התפלל בכבוד: "מאסטר, אני מתחרט כל כך שלא באתי בזמן. אך אני הולך עכשיו!" בדיוק שחשב זאת, שתי עלמות צעירות הופיעו בשמיים ואמרו לו: "רֶצ'וּנְגְפָּה, הנכבד הולך עכשיו לארץ טהורה. אם אינך מהיר מספיק, ייתכן ולא תצליח לראותו בחיים אלו. בבקשה מהר!"

כשבראשו רק מחשבה על המאסטר שלו, רֶצ'וּנְגְפָּה היה להוט מאוד לחזור. הוא החל במסע מיד. ציפורים במקדש צייצו להודיע על בוא השחר.

רֶצ'וּנְגְפָּה התפלל בלבו ויישם את כוחו העל טבעי. בחצי מהבוקר הוא עף למרחק שסוס או חמור עוברים בחודשיים. כשהגיע לדרין, השמש זרחה וכבר היה אור יום. כשישב לנוח הוא הסתכל למעלה וראה עננים מבשרי טובות בכל מקום. במיוחד על פסגת ההר בו הנכבד נכנס לנירוואנה, היה אפיריון ענן ענקי ללא גבול שהקרין אור חזק. אינספור ישויות שמימיות ודקיניות עשו מנחה גדולה לחמשת החושים. כמה ישויות שמימיות התפללו, חלק נדרו נדרים, חלק עשו קאו טאו, וחלק שרו שירי הלל. בראותו זאת, עלו ברֶצ'וּנְגְפָּה רגשות מעורבים של עצב ושמחה. הוא שאל ישות שמימית בחשדנות: "מדוע אתן מקיימות את המנחה והסגידה האלה?"

הישות השמימית אמרה: "אתה חרש או עיוור? אינך מכיר את ההתכנסות המיוחדת הזו של שמים וארץ? מִילֵה שֶפָּה דוֹרְגֶ'ה הולך לארצות הטהורות של הדקיניות. ישויות שמימיות ובני אדם כולם סוגדים עם מנחות. אינך יודע את זה?"

רֶצ'וּנְגְפָּה שמע זאת והרגיש כאב חד עד מאוד, כאילו סכין ננעצה בליבו. הוא רץ לכיוון המערה שבה הנכבד נכנס לנירוואנה. כשהגיע למישור בצורת סֶטוּפָּה, כמו בחלום הוא ראה את הנכבד מחייך אליו ואומר: "האם זה בני רֶצ'וּנְגְפָּה שבא?"

רֶצ'וּנְגְפָּה שמח מאוד כשראה זאת וחשב שהנכבד עדיין חי. הוא עשה קאו טאו ובירך את המאסטר שלו. הוא גם שאל את הנכבד שאלות רבות וקיבל תשובות על כל אחת. בסוף הנכבד אמר לרֶצ'וּנְגְפָּה: "בני, עליי קודם לעזוב. אנא הצטרף אליי אחר כך ואני אקבל אותך. בבקשה אל תשכח את דבריי". כשהוא סיים לומר זאת, הנכבד נעלם מיד.

רֶצ'וּנְגְפָּה לא היה רגוע ובא לצ'וּבָר והגיע למערה, שם ראה את התלמידים והנדבנים מתפללים בעצב סביב גופת הנכבד. תלמידים חדשים רבים אף פעם לא ראו את רֶצ'וּנְגְפָּה לפני כן ועצרו בו מלהתקרב. בצער רב רֶצ'וּנְגְפָּה בכה ושר:

"המאסטר רב החסד שלי הוא כמו אב חומל,

עם חמלה ללא תנאי;

התוכל מאסטר לשמוע את בכיי,

בחמלה ללא תנאי?

התרחם עליי בשל כאבי,

אוי, אבי החומל והמאסטר שלי?"

כששירו של רֶצ'וּנְגְפָּה הדהד לתוך המערה, פניו של הנכבד קרנו לפתע כאילו היה חי. לפתע גופו החל לבעור מעצמו. בשומעם את שירו של רֶצ'וּנְגְפָּה, ריפה שיווה אוֹ, נגנדזונג ריפה ועוד תלמידים ראשיים וגם נדבנים יצאו החוצה לברכו לשלום. בגלל שהתלמידים החדשים לא הכירו אותו ולא נתנו לו להיכנס, רֶצ'וּנְגְפָּה התעצב מאוד ולא נכנס פנימה עד לאחר שבעה שירי מנחה. השירים שרֶצ'וּנְגְפָּה שר בלהט ובכנות ריגשו את הנכבד. אף שכבר נכנס לנירוואנה של בהירות וטבע הדהרמה, הוא התיישב בתוך הבהירות ואמר לתלמידים החדשים: "תלמידיי שהחלו לתרגל לאחרונה, בבקשה אל תעשו את זה. רֶצ'וּנְגְפָּה הוא כמו אריה, ומגיעה לו הוקרתכם". ואז הוא אמר לרֶצ'וּנְגְפָּה: "בני, אל תרגיש רע כל כך. אתה יכול לבוא לכאן לאביך".

בראותם את הנס הזה, כולם הופתעו והתפלאו. הם נעשו עליזים מאוד.

רֶצ'וּנְגְפָּה ניגש לגופה, חיבק את הנכבד ובכה בקול. מרוב עצב הוא התעלף ונפל על הקרקע. כשהתעורר, הוא ראה תלמידים ונדבנים מקיפים את המזבח. כמו יהלום טהור, גופו של הנכבד לא שכב אלא במקום זאת ישב ביציבות בתוך אש בצורת פרח לוטוס בעל שמונה עלי כותרת. כמו אבקנים של פרח, גופת הנכבד ישבה במרכזו של לוטוס האש בעל שמונת עלי הכותרת. ידו הימנית הייתה בתנוחה של הרצאה מעל ראש הלהבות, וידו השמאלית תמכה בלחיו בתנוחת שירה. בפני רֶצ'וּנְגְפָּה ושאר התלמידים, הנכבד אמר: "אנא הקשיבו לשיר האחרון ממני, אדם זקן". אז הוא שר על המזבח שיר בעל שישה יסודות:

"בני המקסים רֶצ'וּנְגְפָּה,

הקשב לצוואתי ולשירי האחרון;

להתגלגל בים האש של שלושת התחומים,

"חמשת המִצְרָפִים"[ii] וגוף מתעתע הם המפתח;

חמדנות לביגוד ו"עשיית סידורים",

הדברים הגשמיים לעולם לא יסתיימו.

לא עוד תופעות ארציות, רֶצ'וּנְגְפָּה!

בטרנספורמציה האשלייתית,

מחשבה לא חומרית היא המפתח;

אם המחשבה מובלת על ידי הגוף,

טבע הדהרמה והמצב האמיתי לעולם אינם ניתנים להשגה.

שמור על טוּב לב, רֶצ'וּנְגְפָּה!

רוח וחומר, מה לבחור ומה לדחות – נעלםמעין,

חוכמה בסיסית היא המפתח;

כשמתמקדים בשינויים של קשרים קארמתיים,

אף פעם לא ניתן להבין את משמעות המוצא המקורי.

התבונן היטב בנצחיות החיים, רֶצ'וּנְגְפָּה!

החיים האלו והחיים ההם, לבחור ולדחות,

מחשבה ותבונה בבארדו[iii] הם המפתח;

כשחושבים תכופות על גוף או ללא-גוף,

אף פעם לא ניתן לתפוס את משמעות המציאות.

התבונן היטב במציאות, רֶצ'וּנְגְפָּה!

שישה תחומים נמצאים בכאוס כמו עיר ללא אורות,

חטאים וקארמה נערמים להר;

כשנְגָעים כמו חמדנות וכעס מתמידים,

אף פעם לא ניתן לזהות שאין שוני בין האנשים.

לא עוד חמדנות וכעס, רֶצ'וּנְגְפָּה!

אלפי בודהות בארצות הטהורות,

רהוטים ומיומנים כשהם מרצים על הדהרמה;

אם עונים בלשון מתקתקה לדבר על עקרונות דומים,

אף פעם לא ניתן להבין את המשמעות האולטימטיבית.

אף הוראה זמנית אינה מותרת, רֶצ'וּנְגְפָּה!

מאסטרים, אלוהויות ודקיניות,

מזג אותם לאחד בתפילה;

תובנה ישרה, פעולות טובות ושיטה ישרה,

מדוט בשלושת אלה ללא הבדל.

בחיים האלו, בחיים בעתיד, ובבארדו,

תרגל בכולם כאחד וזכור היטב את הדהרמה.

אלו מילותיי האחרונות אליך,

כצוואתי לקראת הסוף.

ללא עוד מילים להעביר הלאה מלבד אלה,

תרגל לפיהן, בני."

לאחר דברים אלה, הנכבד נכנס שוב לבהירות ולטבע הדהרמה. ברגע שהנכבד נכנס לנירוואנה, המזבח קרן באור והפך לארמון בצורת ריבוע. היו שם כל מיני מנחות מפוארות ביותר, כולל מטריות זוהרות, עננים צבעוניים ודגלים. בבהירות הופיעו אינספור נערות שמימיות ששרו ורקדו לצלילי מוסיקה נפלאה. מעל המזבח, נערים ונערות שמימיים בחלל הריק החזיקו בקבוקים מלאים בטל מתוק כמנחות. בין התלמידים והנדבנים, חלק ראו את הנכבד כהיוואג'רה במזבח, חלק ראו אותו כצ'אקרהסמברה או כגוהיאסמאג'ה, וחלק ראו אותו כוואג'רהיוגיני. בהתאם ליחסים הקארמתיים והבסיסים השונים, כולם ראו גופי בודהא שונים.

בינתיים אינספור דקיניות שמילאו את החלל הריק שרו יחדיו:

"כשהנכבד נכנס לנירוואנה,

בני אנוש וישויות שמימיות מתאבלים;

חלק בוכים בכי מר ודמעותיהם זולגות ללא הפסק,

חלק מסוחררים ומתוסכלים ואינם מצליחים להחזיק את עצמם.

חום פנימי מובער מעצמו,

עם להבות כמו פרח לוטוס בעל שמונה עלי כותרת;

שבעה אוצרות ושמונה אותות,

אלפי מנחות מופיעות לפי הרצון.

קתרוס ונבל וכל כלי הנגינה כבר בעמדותיהם,

מנגנים מנגינות נפלאות לאין שיעור;

נערות שמימיות מופיעות מתוך האש,

ואיתן מנחה פנימית וחיצונית עצומה.

אווירה נעימה וריחנית מכתרת

את המטריות והדגלים בתפארת;

מנחות מגיעות מהנערות השמימיות מבשרות הטובות,

עם גוף שכולו טוהר, השרידים נעלמים.

הגוף הפיזי נשרף ללא שארית,

שרידי המאסטר נדירים ויקרי ערך;

הגוף האמיתי גבוה כחלל הריק,

עם משאלות רחומות 'גוף ההנאה' הוא כמו ענני דהרמה.

הישגי גוף הטרנספורמציה, כמו גשם של פרחים,

מביאים אינספור ישויות חיות לבשלות;

טבע הדהרמה הוא ריק, אין-לידה,

שם אין לידה כלל.

ריקנות היא שונה מלידה ומוות,

בעוד שלידה ומוות ריקים לכשעצמם;

זו המשמעות העמוקה של ריקנות וקיום,

ואין עליכם להתבלבל באשר לכך".

לאחר שהדקיניות שרו את השיר, כבר כמעט החשיך. השמים האפילו בהדרגה, והאש על המזבח כבר כבתה. מופתעים מהבהירות שבתוך ומחוץ למזבח, התלמידים הביטו פנימה וראו סֶטוּפָּה זוהרת במרכז המזבח. בתוך הסֶטוּפָּה, חלק ראו צ'אקרהסמברה, חלק ראו וואג'רהיוגיני או היוואג'רה, חלק ראו את פעמון הוואג'רה, עלי, בקבוק, מודרה, וכל מיני תווים של גוף, דיבור ומחשבה. יש גם כאלו שראו זוהר מוזהב, מי ים, אש, או כלום.

התלמידים פתחו את דלת המזבח כדי לתת לאוויר החם לצאת, ותכננו לחזור למחרת בשביל השרידים. באותו זמן, אותות מופלאים שלא ניתנים לדמיון הופיעו גם. באותו לילה, כולם ישנו כשראשיהם פונים לכיוון דלת המזבח. בבוקר המחרת ברגע שרֶצ'וּנְגְפָּה התעורר, הוא ראה חמש דקיניות באות למזבח למנחות ונושאות איתן מחרוזות, קישוטי עצם, תכשיטים ומנחות לחמשת החושים. לאחר זמן מה, הוא ראה חמש דקיניות ראשיות מחזיקות משהו קורן מהמזבח ועפות משם. נדהם מהמראה, רֶצ'וּנְגְפָּה הבין לפתע שהדקיניות לקחו את שרידי הנכבד. הוא מיהר החוצה בבהלה וראה את הדקיניות כבר למעלה באוויר עם השרידים. רֶצ'וּנְגְפָּה חזר והעיר את כל התלמידים האחרים. הם פתחו את דלת המזבח והסתכלו פנימה וראו שלא נותר אף שריד אחד. בצער רב התחנן רֶצ'וּנְגְפָּה בפני הדקיניות להשאיר כמה שרידים לתלמידים שבעולם האנושי.

הדקיניות השיבו: "אתם התלמידים הראשיים קיבלתם את השרידים הטובים ביותר וראיתם את הגוף המציאותי. אם זה לא מספיק, בבקשה התפללו לנכבד והוא ייתן לכם את זה באופן טבעי. באשר לאנשים אחרים, בהשוואה לנכבד שזוהר כמו השמש והירח, הם אפילו לא גחליליות. בשביל מה הם צריכים את השרידים? השרידים האלו שייכים לנו". ואז הן עצרו באוויר ללא תנועה. כשהתלמידים שמעו את דברי הדקיניות והרהרו בהם, הם ידעו שדבריהן נכונים והתחרטו מאוד.

אז הם ראו אור קורן בעל חמישה צבעים שנפלט מידי הדקיניות ומשרידי הנכבד – בגודל של ביצת ציפור – נופל לתוך המזבח. התלמידים ראו את השרידים יורדים מטה, וכולם ניסו לתפוש אותם. לפתע השרידים עפו מעלה לאוויר והתמזגו חזרה עם האור מידיהן של הדקיניות. האור לפתע התפצל לשניים: אחד היה לכס אריה עם כרית שעליה שמש וירח, והשני היה לסֶטוּפָּה עם זיגוג קרמיקה. הסֶטוּפָּה פלטה אור בעל חמישה צבעים, אדום, לבן, כחול, צהוב וירוק. האור האיר את שלושת אלפי העולמות. מִילֵה-רִיפּה הנכבד ישב במרכז מוקף באלף ושנים בודהות, עם מיליוני דקיניות שהתאספו סביב למנחות. שתי נערות שמימיות החזיקו מתחת את הסֶטוּפָּה.

לאחר שהשיר הסתיים, דקיניות החזיקו את הסֶטוּפָּה והיו מוכנות להזמין את הנכבד לארצות הטהורות של הדקיניות. באותו רגע ריפה שיווה-או חשב: "לטובת הישויות בעולם הזה, עליי להתחנן בפני הדקיניות להשאיר את הסֶטוּפָּה הזו למנחות של תלמידים בעולם האנושי הזה". ואז הוא התפלל בעצב ובכנות.

כשהדקיניות החזיקו את הסֶטוּפָּה ועפו מעל התלמידים הראשיים, לפתע נבעו מהסֶטוּפָּה חוטי אור רבים. חוט אור אחד גם נבע מראשו של כל תלמיד. כולם ראו את הנכבד עף ממרכז הסֶטוּפָּה לתוך האוויר, משתנה להיוואג'רה, לצ'אקרהסמברה, לגוהיאסמאג'ה, ולאינספור בודהות, מוקפים בדקיניות. לבסוף, כל הבודהות והבודהיסטוות הפכו לאור והתמזגו לתוך לבו של הנכבד. בלוויית מוסיקה שמימית, הנכבד התקבל בברכה לארץ הטהורה המזרחית של אבהירטי.

כמה תלמידים ראו את "גוף ההנאה" של הנכבד יושב על כס אריה מקושט. ארבע דקיניות ליוו אותו כשגוהיאסמאג'ה בראש. עם מוסיקה שמימית בלתי ניתנת לתיאור וענני מנחה, הם עפו לארץ הטהורה המזרחית של אבהירטי.

כשהתלמידים הראשיים ראו שהנכבד מחוץ לשדה ראייתם והם לא יכולים לקבל שרידים למנחות, הם בכו בקול והתפללו בעצב. לפתע הם שמעו את קולו של הנכבד בשמים: "תלמידיי, בבקשה אל תהיו עצובים כל כך. אתם תמצאו ארבע אותיות חקוקות תחת אבן צוק. לאחר מכן, תמצאו מנחה". הם חיפשו בכל מקום בקרבת הצוק וראו את המילים החקוקות על אבן, שעדיין ניתן לראותן היום במקדש בצ'וּבָר.

התלמידים ראו שהנכבד הלך לעולם אחר ונעצבו מאוד. הם גם ידעו שהם יוכלו להיוולד מחדש בארץ הטהורה של הנכבד. בנוסף, הם הבינו שכל ההתגשמויות של הנכבד היו למען דהרמת הבודהא והישויות החיות. נחושים ומסורים להביא תועלת לעצמם ולאחרים, הם הלכו לקרוא את צוואתו של הנכבד וחיפשו זהב תחת האח.

אף שהם ידעו שלנכבד אין זהב, כולם הלכו על פי צוואתו וחיפשו תחת האח בכל זאת. כפי שצפו, תחת האח הייתה חתיכת בד כותנה ובתוכה סכין קטן בעל להב חד ומרצע צמוד לידית שלו. בנוסף, חתיכה קטנה של סוכרייה ואבן משחזת היו עטופות בבד הכותנה. הם בדקו את הסכין היטב ומצאו עליו כמה שורות של מילים: "השתמשו בסכין הזאת כדי לחתוך את הסוכרייה והבד והם לעולם לא ייגמרו. כך, תוכלו לחלוק את הסוכרייה והבד עם כולם. כל מי שאוכל את הסוכרייה או מקבל את הבד לא ייפול לתוך שלושת התחומים הנמוכים. מזון הסמדהי והביגוד ממִילֵה-רִיפּה נתמכו על ידי מאסטרים ובודהות. כל מי ששמע את שמי ויש לו אמונה לא ייפול לתוך שלושת התחומים הנמוכים במשך שבעה דורות, והוא יוכל להיזכר בדברים משבעת הדורות הקודמים. זוהי נבואה מהבודהות והבודהיסאטוות. אם מישהו אומר שלמִילֵה-רִיפּה יש זהב, האדם הזה צריך לאכול צואה". בתוך העצב העמוק, התלמידים קראו את המשפט האחרון של הצוואה ולא יכלו שלא לצחוק. כולם היו שמחים.

אז הם חתכו את הסוכרייה בסכין. לא משנה כמה פעמים הם חתכו אותה, תמיד נשארה סוכרייה. אותו דבר קרה עם הבד – לא משנה כמה פעמים הם חתכו, חתיכת הבד נשארה תמיד בגודלה המקורי. לאחר שחתכו פעמים רבות, כולם קיבלו קצת מהבד והסוכרייה. לאחר שאכלו את הסוכרייה, אנשים שהיו חולים נרפאו. אלו עם איכות מולדת עלובה שעברו ייסורים גם הגבירו בהדרגה את חוכמתם וטוב לבם.

במשך טקס הלוויה, פרחים בעלי חמישה צבעים ירדו מהשמים. רובם נעלמו ברגע שהגיעו מעל לראשם של האנשים, וחלקם נפלו על הקרקע. כשאנשים הרימו אותם, הם גילו שעלי הכותרת של הפרחים היו דקים ועדינים כמו כנפי דבורים והיו יפים ביותר.

הפרחים השמימיים נפלו וכיסו את הקרקע ליד צ'וּבָר בגובה רגל או ברך של אדם. הפרחים גם נפלו כמו פתיתי שלג באזורים אחרים. כשהטקס הסתיים, האותות הפלאיים האלו פחתו אט אט.

במשך שנים רבות לאחר מכן, בימים המנציחים את הנכבד, קשתות נפרשו בשמים ופרחים ירדו מהשמים. מנגינות שמימיות וניחוחות נעימים נישאו באוויר, יחד עם נסים שונים רבים. בנוסף, כל מיני פרחים נהדרים פרחו בכל הארץ. הקציר שפע שנה אחר שנה, ולא היו כל מחלות או מלחמות. כל מיני נסים קרו, בזה אחר זה, רבים משניתן למנותם.

(סוף)


[i] סֶטוּפָּה היא מבנה מקודש המכיל את שרידיו של בודהא מסוים או של תלמידיו

[ii] "חמשת המִצְרָפִים" – מונח בודהיסטי המייצג חמישה גורמים חומריים ונפשיים באדם

[iii] בָּארְדוֹ – השלב שבין המוות ללידה מחדש (מיסטיקה טיבטית)