התנסות תיקון הפא - כיצד יצאתי ממחנה העבודה בכפייה של העיר פאן-ג'ין באמצעות מחשבות נכונות (1)

(Minghui.org)

אני עובד רגיל בחברה שבבעלות המדינה. אחרי שהגעתי לדאפא, התנהגתי לפי העיקרון של "אמת-חמלה-סובלנות" ועבדתי על פי מיטב היכולת שלי. בשל הביצועים היוצאים מן הכלל שלי, קבוצה שותפה במחוז האוטונומי שין-ג'יאנג אפילו נכנסה לעימות עם יחידת העבודה שלי. הם התעקשו שאצטרף אליהם, והעניין הועבר לרשויות יותר בכירות. יכולתי לחוש את השיפור בי כתוצאה מהטיפוח. זה היה לפני אפריל 1999.

אחרי ה-20 ביולי, 1999, כל חיי השתנו. בן לילה, מעמוד השדרה ביחידת העבודה שלי, הפכתי לאדם עליו צריך "להשגיח בקפדנות". המנהל שלי אילץ אותי לכתוב את "הצהרת הערבות" לוותר על תרגול הפאלון גונג, ועמיתיי, שאיתם הסתדרתי טוב מאוד, גם כן ביקשו ממני לוותר על אמונתי. אנשים רבים שמו לב אלי, אך אף אחד לא תמך בטיפוח שלי. נדמה כאילו הברירה היחידה שהייתה לי  היתה להיכנע ולספר שקרים. הם כנראה גם הבינו שאעמוד בפני סבל רב אם לא הייתי כותב את "הצהרת הערבות". "הדאגה" שלהם הפעילה לחץ כבד עליי. [הצהרת הערבות הזו מאלצת את המתרגל לחתום על המסמך המצהיר שהיא/הוא מלאי חרטה על שאי פעם תרגלו פאלון דאפא, לעולם לא ילכו לבייג'ינג לעתור ולא יתחברו יותר אל מתרגלים אחרים ויוותרו על התרגול.]

המשרד שלנו עשה מחקר וליחידת העבודה שלי הורידו נקודות בגלל שתרגלתי פאלון גונג. הם ניצלו שיטת ההשלכה כדי לבודד את מתרגלי הדאפא. הם הפחיתו בונוסים מכל העובדים בחברה בגלל שמתרגלי הפאלון גונג בחברה הלכו לעתור, כל זה בניסיון לטפח את שנאת האנשים כלפי מתרגלי הפאלון גונג. הימים שבאו היו מאוד קשים. יום אחד שמעתי סירנה משטרתית חזקה בחוץ ואחרי כן נודע לי שמתרגלי פאלון גונג רבים נעצרו. הרגשתי נורא והתקשיתי לשלוט בעצמי, ובכיתי.

כשנוכח לדעת שלא אכנע, המנהל שלי הלך לבקר את אבי וניסה להפעיל עליי לחץ דרך משפחתי. לאבי מזג רע והוא פחד כששמע שהולכים לפטר אותי. הוא הוציא עלי את זעמו. הוא הכה אותי וקילל את אמי. כשראה שכל זה היה לשווא, הוא כרע על ברכיו מולי. למשפחתי נגרם תוהו ובהו. לא יכולתי לשאת את זה עוד והבטחתי לכתוב את ההצהרה. שחקתי משחקי מילים והשתמשתי בביטויים כמו "בהבנתי את המגמה הנוכחית", "בהבנתי לנזק", וחשבתי בלבי: "הנזק משמעותו קבוצתו של ג'יאנג עושה נזק לי". בקושי עברתי את המצוקה אך לא הרגשתי טוב. למרות שלא הבטחתי כלום בהצהרת הערבות, זה אכן גרם לי לבושה. הרגשתי מבואש ומדוכא. למרות שנכנעתי, כשדיברתי עם אנשים וקצינים במחלקת הבטחון עדיין סיפרתי להם על העובדות אודות פאלון גונג ואודות השקרים בהם נתקלתי בטלוויזיה, כך שיחידת העבודה שלי עדיין התייחסה אליי כאל "אדם מאוד מסוכן."

יותר מאוחר, למדתי כיצד להשתמש באינטרנט והעתקתי חומרי הבהרת אמת, כמו תקרית הצתה עצמית, למחשב ביחידת העבודה שלי, והראתי אותו לעמיתיי. המנהל שלי היה מאוד המום וערך ועידה עם ראשי המחלקה. עמיתיי לא העזו להסתכל יותר על חומרי האמת, כי בשבילם, לא היה יותר חשוב מי צודק ומי לא, ודאגתם היחידה הייתה הבטיחות שלהם.

ב-22 ביוני, 2001, שני מתרגלי פאלון גונג בחברה שלי הלכו לבייג'ינג לעתור. באותו זמן, החברה שלי לא ידעה ששני האנשים האלה היו מתרגלי פאלון גונג וזה בא כהלם גדול לכולם. הם היו מודאגים וחששו שגם אני אסע לבייג'ינג. ב-29 ביוני, 2001, אנשי צוות ממחלקת המשטרה של שדה הנפט ליאו-הא וממחלקת הבטחון של מחלקת החיפושים שלחו אנשים לביתי ושדדו אותו. כשמצאו חומרי פאלון גונג במחשב שלי וכמה דגלים בביתי, הם החליטו שיש "תירוץ מספיק" כדי לעצור אותי. הם לקחו את המחשב הנייד שלי ושלחו אותי למרכז המעצר. המנהיגים ביחידת העבודה שלי נרגעו מכיוון שלא היו צריכים לדאוג יותר שאסכן את האינטרסים שלהם.

כשהגעתי למרכז המעצר של שדה הנפט ליאו-הא, לא ידעתי מה לעשות. ערכתי שביתת רעב כדי למחות. במשך שביתת הרעב שתיתי רק מים כשהרגשתי צמא. אחרי 20 ימים הייתי רזה וחלש, אך לא היו לי שום תסמיני מחלות. סגל מרכז המעצר צפה בי. הם לא פחדו כל עוד לא הייתי מת. הם אפילו אמרו לי: "תמות אם אתה רוצה." הבנתי היכן הייתה נעוצה הבעיה והפסקתי לשתות מים. ביום השלישי הם האכילו אותי בכוח. הם שמו אותי על שולחן וקבוצת אסירים ריתקה אותי אליו. הם ניסו להחדיר צינור לתוך הבטן שלי דרך אפי, אך הם לא יכלו להכניס פנימה את הצינור, לא משנה כמה מאמץ השקיעו. מכיוון שהייתי רק עור ועצמות, נאבקתי בכאב תחת לחץ מידיים כה רבות ועינוי הצינור שהוחדר לתוך אחד מנחיריי. כבר היה לי קושי לנשום עם אסירים כה רבים דוחסים אותי כלפי מטה. אז קרה וראשי זז לקצה השולחן, אסיר אחד תקע את ראשי כלפי מטה בכוח כה רב עד שהסנטר שלי היה מוטה למעלה ולא יכולתי לנשום. הרגשתי שאני נחנק. נאבקתי באופן אינסטינקטיבי, אך ככל שיותר נאבקתי, כך הם דחקו אותי כלפי מטה בכוח רב יותר. התנסיתי בכאב של חניקה עד מוות. אולי הרופא הבחין שמשהו לא כשורה איתי והוא ביקש מהאסירים להרפות, ולבסוף יכולתי לנשום. אולי האסירים לא הבחינו מה קרה, אך הייתי קרוב למוות. לאחר מכן, הם המשיכו בהאכלה בכוח ואינני זוכר כמה זמן זה נמשך. כשזה לבסוף נגמר, הגיעה שעת ארוחת הצהריים. האסירים התלוננו שחשו בחילה ואינם יכולים לאכול אחרי שצפו בכל מה שעברתי. גרוני ואפי היו כבר נפוחים אז.

מכיוון שלא הייתה לי מטרה ברורה לשביתת הרעב ורק רציתי להביע את אי שביעות הרצון לגבי מעצרי, פיקפקתי. התחלתי לשתות מים שוב כי הרגשתי מאוד צמא. עשרה ימים לאחר מכן, התחלתי להקיא דברים שחורים, והרגשתי אי נוחות קיצונית. שוב, הם האכילו אותי בכוח. בפעם הזו הרופא לא היה נוכח. קבוצת אסירים ריתקה אותי ארצה ופערה את פי לרווחה עם חפץ קשה, ובדרך זו הם ישירות האכילו אותי בכוח. בפעם הראשונה האכילו אותי בדייסת שומשום שחורה; בפעם השנייה הם האכילו אותי בדייסת תירס עם הרבה מלח. כשפי היה פתוח מעל היכולת הרגילה שלו, לא יכולתי לנשום. לאסירים לא היה בכלל איכפת ושיניי נפרצו לרווחה וקצוות פי שוסעו. הודחקתי והודחסתי כלפי מטה כה קשה שגלגלי עיניי בלטו. היה נראה שכל שנייה נמשכת לנצח. הם ניסו פעמיים אך נכשלו, כי לא יכולתי לקלוט את המזון בדרך בה האכילו אותי בכוח, אפילו אם רציתי, והשיטה בה השתמשו יכלה בקלות לחנוק אותי למוות. המטרה העיקרית שלהם הייתה לענות אותי. הם גם איימו שיאכילו אותי בכוח כל יום. לבסוף נשברתי. בזמן הזה, משפחתי ועמיתיי באו לדבר איתי. חבר של משפחתי סייע להם להסדיר לראות אותי ע"י נתינת שוחד לקצינים במרכז המעצר. לבסוף סיימתי את שביתת הרעב שלי בת 36 הימים.

בזמן הזה, רשות מחלקת המשטרה של שדה הנפט תחקרה אותי פעמים רבות, וכל פעם היכו אותי עם צינורות פלסטיק לבנים קשים. אולי בגלל שהייתי בשביתת הרעב, ההכאות לא היו יותר מדי קשות. בהשוואה להכאות שקיבלתי יותר מאוחר, אלה היו רק שריטות. המשטרה המקומית גם תחקרה אותי פעם, והוכתי במשך התחקיר. ההכאה שלהם הייתה הרבה יותר קשה. הם היכו אותי באגרופים לסנטר. הסנטר שלי התנפח ראשי הלם בקיר פעמים רבות, וחבורה גדולה הופיעה. זה קרה ביום השלישי אחרי שהפסקתי עם שביתת הרעב.

המשך יבוא...