עדות של סטודנט סיני: השוטרים עינו אותי על ידי קידוח לתוך שרירי הרגל שלי עד לחשיפת העצם

(Minghui.org)

השגתי את הדאפא בספטמבר 1997, כשהייתי בשנה שנייה בקולג'. דורגתי כאחד הסטודנטים הטובים ביותר שם, מאז זכיתי באופן קבוע בתעודות הצטיינות בכתיבה, בתחרויות בקולג'. בגלל כתיבתי המצוינת ומיומנויות החיבור, נבחרתי להיות הכתב לעיתון הקולג' והמפיק של תחנת הרדיו שלו. המורים וראשי הקולג', העריכו אותי מאוד. הייתי גם די פופולארי בין חברי ללימודים, כיוון שהייתי תמיד נדיב ואדיב כלפיהם. נחשבתי בעיני כולם כאדם עם עתיד מזהיר לפניו.

אחרי שהרדיפה נגד הפאלון גונג הונחתה ע"י ג'יאנג והממשל שלו, ביולי 1999, ראשי הקולג' פנו אלי שוב ושוב בדרישה לכתוב "הצהרת ערבות", באומרם שזה הליך שעלי לעבור לטובתי האישית. כמו חברים אחרים ללימודים, המשתתפים בפאלון גונג, התמדתי להבהיר את האמת לאנשים בסיפור העובדות הנכונות, וסירבתי לחתום על כל הצהרת ערבות. כתוצאה מכך, הקולג' החל לעקוב אחרי עם מצלמה למשך חודש. אחר כך, שישה מאיתנו גורשו מן הקולג' ואני נשלחתי הביתה אחרי שעצרו אותי במרכז כליאה.

מאותו רגע חיי אבדו. לא יכולתי למצוא עבודה, ותעודת הזהות שלי נלקחה ממני. למשך תקופה זאת משפחתי עברה למקום אחר. המשטרה המקומית שידעה שאני מתרגל פאלון גונג, הכריחה אותי לעזוב את ביתי המושכר. בנוסף, הותקפתי נפשית. ממצב שהייתי אדם מוערך הפכתי להיות מטרה ללעג, אך ורק כיוון שהחלטתי להמשיך את הטיפוח תרגול בפאלון דאפא, שמלמד אותי להיות טוב ואדיב.

זה השאיר לי רק דרך אחת להתנגד לרדיפה ולהבהיר את העובדות לבני אדם בפומבי על הרדיפה נגד הפאלון גונג. במרץ 2001, חזרתי לכפר הולדתי, לחלק חומרי הבהרת האמת ולהבהיר את האמת על הרדיפה. בעקבות כך נחטפתי והוכיתי באכזריות על ידי סוהרים בתחנת המשטרה המקומית. בראשותו של ביאן, מנהל האגף הפוליטי הביטחוני, כשישה גברים קשרו אותי לסד עינויים מיוחד, והכו אותי באכזריות מלווה בצעקות התעללות. הם התקיפו ופגעו בראשי, ידיי וצווארי באלת חשמל, והכו אותי באכזריות עם מקל מעץ. למרות שהיה קר באותו זמן, הם שפכו עלי מים קרים. יום לאחר מכן, כדי לסחוט ממני מהיכן השגתי את חומרי הבהרת האמת, הם הוציאו אותי מחוץ למרכז הכליאה, עינו אותי ואיימו שיציתו אותי בדלק ואז יגידו שביצעתי הצתה עצמית ויאשימו את הפאלון גונג.

עשרה ימים מאוחר יותר, הועברתי למחלקה לשוטרים באזור מגוריי, לחקירה נוספת. הסוהר שם, לעג לי בגלל שעקב לחץ נפשי אינטנסיבי שדה הראייה שלי נחלש. לבסוף גזרו עלי שנתיים במחנה עבודה בכפייה לחינוך מחדש. במחנה העבודה עדיין סירבתי לכתוב הצהרת הערכה בה אני מתחרט על אמונתי. בגלל זה כפו עלי לעשות את העבודות הכי מגונות, כמו לחפור בורות, להתקין לוחות לרצפה ולבנות בניינים. מעולם בעבר, לא היו לי ניסיון בעבודות קשות כאלה והייתי סחוט, מלוכלך וכחוש. הסוהרים הכו אותי באופן קבוע בגלל ההתמדה שלי בטיפוח. ראש אגף שהכתיר את עצמו כ"אחד מארבעת כוחות הרשע הגדולים במחנה העבודה", הכה אותי שוב ושוב. במשך הזמן הזה, הסוהרים עינו תריסרים של מתרגלים הדבקים בפאלון גונג. אחד המתרגלים עונה למוות. בצביעות וכדי להטעות את הציבור, מנהל מרכז הכליאה חילק לנו סוכריות.

שמונה חודשים אחר כך, ביחד עם מתרגלים אחרים, הועברנו למחנה העבודה בג'י-או-טאי בפרובינציית ג'ילין, היכן שסבלנו אפילו יותר עינויים בלתי אנושיים.

במרץ 2002, יצאה פקודה ממנהל מחנה העבודה ג'י-או-טאי: "שנו אותם בכוח". קולות האלות החשמליות, צעקות המתרגלים המעונים במשרדי הכלא, מאז, לא נפסקו אפילו לרגע. הרצפה הייתה שטופה בדם. לעולם לא אשכח את ההרגשה בזמן ההוא.

באותם ימים חשמלו אותי בצורה סדירה, הכו אותי ומנעו ממני שינה. צהריים אחד באפריל, סוהר אחד, פנג וויי, הביא אותי למשרדו ושאל אותי אם אתנתק מהפאלון גונג. הוא הקציב לי 10 דקות להחליט, אבל אני סירבתי. הוא הורה אז לשני אנשים לשאת אותי לחדר קטן והפשיט אותי. בעוד חבורה של כשישה בני אדם דרכו עלי, השוטר טאנג בו, מתנהג כמטורף, התחיל עינוי מיוחד. הוא השתמש בצינור פלסטיק כשקצהו חתוך כמו צלב מה שיצר צורת מקדח, והתחיל קודח בקצה החד בבית השחי שלי ובשריר מתחת לשוק, בצורה כל כך חזקה, שהשריר התפתל עד שניתק. הסבל היה כל כך רב, עד שכמעט נחנקתי ולא יכולתי להתאפק מלצעוק בקולי קולות. הם חסמו את פי כדי למנוע ממני לצעוק. האסיר שהחזיק את ראשי למטה סיפר שהוא פחד באותו רגע, כיוון שראה את עיניי מתגלגלות בחוריהן, ורק החלק הלבן נראה, כאילו אני קרוב למוות. אפילו תחת נסיבות אלה, השוטר פנג, עדיין דיבר עם השני: "האם נקדח בשרירים עם מקלות אכילה?" השוטר אמר: "לא, זה ייתקע בבשר". כך שהם המשיכו לקדוח לתוך שריריי, בעוד הם מזעזעים את החלקים הרגישים בגופי ( בעיקר אברי המין), באלות חשמל. הנבלים היו שטופים בזיעה בעוד הם פועלים, אפילו אחרי שהחליפו מקומות פעמיים בתורנות.

אחרי שחוויתי עינוי אכזרי זה, לא הייתי מסוגל ללכת בצורה נורמאלית. במקום ללכת, הייתי צריך להרים את זרועותיי וללכת בזהירות כשאני מפריד בין רגלי כדי שלא תגענה זו בזו. כשרופאי הכלא נתנו לי טיפול רפואי, הם יכלו לראות חור שנפער בזרוע השמאלית וברגל השמאלית, כשהעצמות חשופות מן עינוי הקידוח. הצלקת מן העינוי לא הגלידה עד היום.