עינויים במחנה העבודה בכפייה בדליאן סיטי כוללים מכות באלות חשמל במתח גבוה ותליית מתרגלים באזיקים

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1996, נגמלתי ממנהגי הרע להשתתף בתגרות והחלמתי מפצעי המכות שנגרמו כתוצאה מאותן תגרות.

במאי 2000, המשטרה המקומית שלחה אותי למחנה עבודה בכפייה בתירוץ של "התאספות בלתי חוקית." פתחתי בשביתת רעב כדי למחות בבית המעצר (לפני שנשלחתי למחנה העבודה) וביקשתי להשתחרר, כיוון שאני חף מפשע. המשטרה האכילה אותי בכפיה. הם כבלו את ארבעת גפיי באזיקים אל טבעות מתכת הנטועות ברצפת הבטון למשך למעלה מ-5 שבועות. כינים  שרצו על גופי, הם היו כה רבים עד שנראה היה שהם יוצאים מתחת לבגדי. לא יכולתי אפילו להתגרד. השימוש בשירותים היווה בעיה גדולה. פעם כשסבלתי משלשול נאלצתי להעיר אסיר אחר משנתו. הוא קם ובעט בחזי וקילל אותי. זה כאב כל-כך שחשבתי שהמעיים שלי נקרעים. כשהוא פתח את האזיקים לא יכולתי אפילו לעמוד על רגליי כיוון שהייתי חלש מדי. אחרי ימים רבים ששהיתי שם, המשטרה  שאלה אותי אם אני מעוניין עדיין לתרגל פאלון דאפא.. עניתי בבטחה: "כן אני רוצה". כעבור ימים אחדים הם שלחו אותי למחנה העבודה בכפיה.

הם פקדו עלי לקחת אבנים (שנלקחו מהמכרה) חזרה לפיר המכרה. הם הורו לי להזיז 120 קרונות מלאות אבנים מדי יום ואמרו לי לרוץ. התמוטטתי ביום הראשון, כי הייתי חלש מדי, אבל היה עלי לחזור ולעשות את העבודה הקשה הזו למחרת. זיעה ניגרה מגופי. הייתי מכוסה בגבישי מלח מרוב זיעה. הייתי מטושטש מתחת לשמש הקופחת. אבל השתדלתי להיות חזק ולעולם לא להרכין את ראשי.

ב-19 המרץ 2001, המשטרה החלה  ב"חינוך מחדש " בניהולו של ראש הצוות, צ'יאו ווי. קצת אחרי הצוהריים, צ'או ווי וקבוצת שוטרים נוספת פרצו לתוך התא שלנו ואלות בידיהם. הם גררו אותי למשרד הפשיטו אותי מבגדי, דרכו על ראשי, על זרועותיי ועל רגליי והכו בי סימולטנית בכמה וכמה אלות חשמליות. כל גופי כאב, רעדתי ולא יכולתי להימנע מלצעוק. שוטר הכניס את האלה לתוך פי! לבסוף הם חדלו. השוטר וואנג ג'ון פקד עלי לעמוד על רגליי ולהתכופף* בשעה שהתלבשתי, חשבתי שלעולם לא אוכל לעשות זאת . וואנג ג'ון שראה שאני מסרב לשתף פעולה,  גרר אותי חזרה לכיתה, סתר בפני בנעלו לפני כ-20 מתרגלי דאפא נוספים. דם ניגר מאפי על הרצפה על הרצפה. ג'ון וואנג שוב אחז באלה החשמלית החדיר אותה מתחת לבגדיי והכה בגבי. לא ויתרתי. ג'ון וואנג גרר אותי שוב למשרד ועינה אותי כמעט עד מוות. התמוטטתי ולא יכולתי לזוז עוד.

המשטרה גררה אותי לקומה השלישית וכבלה אותי באזיקים. יכולתי לשמוע קולות של אלות חשמליות שנשמעו כמו חזיזים מהקומות התחתונות, שלוו בצעקות של כאב שיכלו להישמע למרחוק. שפכו עלי מים, מחשש שאתעלף. מתרגלים נוספים נשלחו לקומה השלישית באותו ערב, כולל גברים בני 60-70.  כולנו סבלנו מיום של עינויים. מתרגלים אחדים לא יכלו עוד להחזיק מעמד בלילה והוכרחו לכתוב "הצהרת ערובה"** עד עלות השחר 10 מתרגלים בלבד  מתוך 150 סרבו לכתוב "הצהרות ערובה". רוב מי שכתב את ה"ערובה" התכחש לה לאחר ששבה אליו בינתו וראשו היה צלול. המשטרה עינתה אותם אז אף יותר, והשכיבה אותם על "ספסל הנמר"***. כל הרצועות שעל הספסל היו קרועות לחלוטין מהעינויים הנוראים. המשטרה רכשה אלות חדשות בעלות מתח חשמלי גבוה. מתרגלים אחדים נפטרו מהעינויים ואחרים הפכו בעלי מום.

באפריל 2001, השוטר ג'ון וואנג, שוב הכה אותי. הוא תלה אותי על חלון המתכת, וחשמל אותי סימולטנית  ב-2 אלות חשמליות בידיי , בצווארי ובחלק גופי העליון. הוא רצה גם לחשמל את רגליי, ושם את רגליי על כיסא. כל משקל גופי נשען על פרקי ידיי הכבולות. האזיקים חתכו בבשרי. הם הורידו אותי ושפכו עלי מים כדי להגביר את עצמת מכות החשמל. זה היה עינוי נוראי. צ'או ווי בא כשהשוטרים האחרים היו עייפים מכדי להמשיך ולהכות אותי. הוא סתר לי פעמיים הוא סתר לי כל-כך חזק שהשעון שלו השתחרר משורש כף ידו. הם כלאו אותי בצינוק**** למשך חודש ואז החזירו אותי לכיתה, שהפכה לכיתה "תחת פיקוח חמור". ייצרנו חלקים של מכשירי רדיו מדי יום עד 10 –11 בלילה, בשעה שטייפ ואדם האחראי על שטיפת מוח השמיצו את המורה ואת הדאפא בתורנויות. אחר-כך המשטרה שמעה שאני עדיים מתרגל את התרגילים, אז הם כלאו אותי שוב בצינוק. כעבור ימים אחדים הם שלחו אותי יחד עם 19 מתרגלים נוספים למחנה העבודה בכפיה גואנשאן.

גדרות תיל ומשמר מקיפים את  מחנה העבודה גוואנשאן. המשטרה אמרה לנו לקרוא חומר מסוים, לצעוד במערך, ולצפות בטלוויזיה כדי להעסיק את גופינו ונפשנו. אם הרמנו את ידינו הימנית כדי לשלוח מחשבות נכונות כולנו יחד, הם נהגו להפריד בינינו, כל אדם בחדר נפרד. הם מנעו מאתנו את הזכות לישון, ושלחו כל מיני שוטרים לעשות לנו שטיפת מוח. הבהרנו להם את האמת והפצנו את הפא, כך ששוטרים רבים ידעו את האמת והפסיקו לדבר אתנו והניחו לנו לישון. חזרנו להיות ביחד ביום השלישי. החומר שהם אילצו אותנו לקרוא הכיל השמצה של הדאפא. הלכתי לדבר עם ראשי הצוות וסירבתי לקרוא את הקטע. הם לא נתנו לי לדלג על הקטע. הם אמרו לי: "עליך ללמוד את זה ויהי מה. זהו לימוד בכפייה." אחר-כך כשהגיע הזמן לקרוא את הקטע הזה התחלתי לדקלם את הלון יו בקול רם. השוטרים צ'ן וסונג טיי הכו אותי באלות חשמליות כל אחר-הצוהריים וכלאו אותי בצינוק למעלה מ-40 יום. שמעתי אחר-כך שהם הפסיקו לבקש ממתרגלים לקרוא את הקטע.

טבעות מתכת תלויות על הקיר כ-10 ס"מ מעל הרצפה בצינוק שבמחנה העבודה בכפייה גוואנשאן. מי שנכלא בצינוק הזה כובלים את ידיו מאחורי גבו לטבעות האלה. נאלצנו לשבת כך כל היום מלבד כשנזקקנו לשירותים או לצורך אכילה. מתרגל הפאלון דאפא מר ליו הונגיו נכלא בצינוק כיוון שתרגל את התרגילים. מפקד מחנה העבודה גאו והמנהל סאן הביאו קבוצת שוטרים שעינתה אותו כל הלילה. הם השתמשו באלות חשמל שהמתח שלהם הגיע  ל-150 קילווואט  וגרמו לפניו להתנפח. מפקד צוות אחר וו נהג תמיד לענות מתרגלי פאלון-דאפא שהגיעו זה מקרוב.

•  בתנוחה זו עומדים ברגליים ישרות וצמודות ומרכינים את החלק העליון של הגוף בזווית של 90 מעלות במשך כ-17 או 18 שעות ביום, מלבד בשעת האוכל, עשיית הצרכים או השינה.
• **הצהרה שבה המתרגל מצהיר על כך שהוא מתחרט על כך שהוא מתרגל פאלון גונג ומבטיח לא לתרגל שוב פאלון גונג, ולא ללכת לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג, ולא להתחבר שוב עם אף מתרגל פאלון דאפא.
• ****העצור נכלא לבדו בתא ידיו כבולות מאחורי גבו בתנוחה קבועה שמונעת ממנו לנוע או לשכב. התא טחוב ושמש אינה נכנסת אליו על העצורים לעשות את צרכיהם התא. הצחנה בתא כה איומה עד שקשה לנשום בו.