כבולות אל הקרקע באזיקים מספר שבועות ברציפות, מוכות בחומרה, מלח משופשף על פצעיהן - חלק מהשיטות האכזריות בהן השתמשו ב"מרכז הגמילה מסמים" בהרבין

(Minghui.org)

על פי הנחייתו של המפקד צ'ן, בסוף נובמבר 2002 מרכז הגמילה מסמים של הרבין פתח במבצע "הסתערות לחיזוק עמדות" [לשינוי המתרגלות האיתנות] במטרה לאלץ מתרגלות פאלון דאפא לוותר על התרגול ולהנהיג כללים לתיגמול ולעונש.

מתרגלות הפאלון גונג הנחושות בדעתן הוחזקו בנפרד והוזמנו עבורן לחמניות מאודות קטנות יותר שמשקלן פחות מליאנג אחד (יחידת משקל = 50 גרם) שהוכנו במיוחד עבורן. כל מתרגלת איתנה יכלה לקבל לארוחת הבוקר רק לחמנייה מאודה אחת בנוסף למעט מרק אורז דליל. צ'ן הורה לסלק את מעט החמוצים (שנאכלים עם מרק אורז כתיבול) שנשארים לאחר שכולם מסיימים לאכול. ארוחת צהרים אסור למתרגלות לאכול. ארוחת הערב כוללת כמה כפיות אורז שלא בושל דיו ומעט מרק. חלק מהמתרגלות בקושי הצליחו לאכול אפילו את כמות המזון הזעומה הזו כיוון שהשוטרים ומפקדם החליפו ביניהם תורות בלקלל ולצעוק עליהן במהלך הארוחה. במקביל, הם הגבירו את רמת הפעילות של המתרגלות בכך שגררו אותן החוצה ואילצו אותן לרוץ ולבצע תרגילי התעמלות. השומרות החזירו את המתרגלות פנימה רק לאחר שהן בעצמן כבר היו עייפות. בדרך כלל, צ'ן הצטרף כדי לבעוט בספסל של המתרגלות כשהן חוזרות  ובמקום לאפשר להן לנוח, הוא אילץ אותן לשבת בישיבה שפופה.

צ'ן פיקח גם על העינויים. אף אחת מהשומרות מצוותים מספר 1 ו- 2 לא הורשתה ללכת הביתה וזאת כדי להגדיל את מצבת כוח האדם.

בכל מקום במחלקת הנשים של מחנה העבודה אפשר היה לראות מחזות עינויים. יש נשים שכבולות באזיקים לצינור החימום שבחדרי המקלחת ויש כאלו שתלויות על צינורות החימום שבמחסן; "ספסל הנמר" שבתא הקטן בשימוש תמידי; מיטות וצינורות חימום בחדרם של ראשי הצוותים, חדריהן של השומרות והמזנון שלהן נמצאים בשימוש כאמצעי עינויים אליהם קושרים באזיקים את המתרגלות. אפילו כיתת הלימוד, שמשתמשים בה ככיתה במהלך שעות היום, היא מקום עינויים לשעות הערב.

המרתף, שבמהלך שעות היום מכיל כמאה אנשים עובדים, הופך בשעות הלילה לאחד המקומות המרכזיים לרדיפת מתרגלות הדאפא. המתרגלת רק צריכה לומר את המילה "תרגול" והיא תיגרר למרתף ותוכה. מרגע שזה קורה, כל שיערה נחתך. לפעמים השיער מגולח לחלוטין ומותיר את הקרקפת חשופה. במקרים אחרים, הם חותכים כמעט את הכל ומשאירים רק קבוצה אחת של שיער ארוך (כנראה כדי שיוכלו עדיין למשוך את המתרגלות בשערן). צעקות השוטרים, הרעש של האלות החשמליות בהן משתמשים כדי לחשמל אנשים והקללות, הבעיטות והמכות שהפושעים נותנים למתרגלות (לפעמים תוך שימוש באלות ריבועיות) גורמים למרתף החשוך והלח להיות מפחיד ומעורר אימה אף יותר.

נעשה שימוש במגוון שיטות עינויים. הנפוצה מביניהן היא לכבול את המתרגלות באזיקים לטבעת ברזל שמקובעת באדמה. מרגע שמתרגלת נכבלת בצורה שכזו, היא יכולה לצפות שיותירו את בתנוחה זו לפרקי זמן ממושכים (פרקי זמן שאינם חריגים נעים בין כמה ימים למספר חודשים). כדי להגביר למתרגלות את עוצמת הכאב, הם לא מרשים להן לשנות את תנוחתן. השוטרים, יחד עם כמה מהאסירים, מחליפים ביניהם תורות בעינוי המתרגלות. כיוון שעליהן לשבת שפופות במשך כמה ימים (לעיתים כמה חודשים) הן מרגישות לחץ רב בכפות רגליהם, שהולכות ומתנפחות. האסירים מגבירים בכוונה את רמת הכאב בכך שהם מכים את המתרגלות בכפות רגליהן (דורכים עליהן, משתמשים במשוטי במבוק או במקלות של מטאטאים). הם מתחילים לצבוט ולפתל את החלקים הרגישים ביותר של גופן, כמו החלק הפנימי של הרגל או בית השחי, ואז הם עוברים לאיברים אחרים, עד שבכל הגוף לא נותר שום איבר שאינו פצוע. הם אפילו זורים מלח על פצעיהן של המתרגלות. במהלך העינוי הממושך הזה, בכל פעם שהמתרגלות מרכינות את ראשן הבריונים האלו אומרים שהן נרדמו. אז הם היו מרימים את הסוודר של המתרגלת עד לצוואר, חושפים את גבה ושופכים עליה מים קרים. כשהמתרגלות כבר בקושי החזיקו מעמד והתיישבו על הקרקע, או בכל פעם שישבניהן נגעו בקרקע, הבריונים היו שמים מתחתן קערה של מים קרים ומאלצים אותן לשבת בתוכה.

כמקומות רדיפה עיקריים של המתרגלות נעשה שימוש גם בחדר שנודע בכינויו "חדר התיקון הפסיכולוגי" ובמחסנים שבשני צדדיו של חדר ראשי הצוותים. לא משנה אם זה יום או לילה, הם כיסו את החלון, כך שאף אחד לא יראה מה קורה בפנים. השוטרים בחרו את הפושעים האכזריים ביותר שישמרו על הדלת ושיחדו אותם בהצעה לקיצור תקופת מאסרם. השוטרים הזמינו מתקן מתכתי שהותך עם מלט חיזוק ופינת ברזל (בערך 1.5 מ' X 2 מ') שהונח על הקרקע. למתקן הזה הם כבלו באזיקים את המתרגלות האיתנות, אלו שהפיצו וקראו את מאמריו של המורה לעיתים קרובות וגם אלו ששבו לתרגל לאחר ש"שונו" בעבר. הם השתמשו באותה שיטת עינויים כמו זו שהשתמשו בה במרתף, ציוו על המתרגלות לעמוד יחפות על המתקן המתכתי כשהחלון פתוח אפילו בימי החורף. מעל לראשן, הם שמו שרפרף קטן או חפצים אחרים. החפצים האלו הונחו על ראשן מתוך כוונה לאלץ אותן למתוח את צווארן, ובכך להגביר את כאבן של המתרגלות. אדם רגיל יכול לסבול את זה בקושי זמן קצר. אך חלק מהמתרגלות היו נתונות לעינוי הזה במשך מספר חודשים.

ידיה של גב' לי הונגשיאה היו כבולות זו לזו במשך יותר מחודש. האזיקים נסגרו בצורה כה הדוקה שהם חתכו עמוק בבשרה וגרמו לשורשי כפות ידיה להתנפח. כשהאזיקים הוסרו לבסוף, נזל מידיה דם שחור. כפות רגליה היחפות הוכו עד שהתנפחו וצבען הפך לשחור כחול. אחרי שהפציעה החלה להגליד רגליה הוכו שוב והפצעים נפתחו. גופה, שהיה בריא בעבר, עונה עד שנראתה כמו שלד. בסופו של דבר היא פיתחה כשל בלב ואיבדה את הכרתה. השוטרים הזריקו לה טפטוף תוך ורידי וחזרו לענות אותה ברגע שהכרתה שבה אליה. כיוון שלי הונגשיאה הייתה נחושה בדעתה ולא ויתרה על הטיפוח, מאסרה הוארך בשלושה חודשים. מפקד צוות השוטרים, לי צ'יואנמין, וסגנו, ליו ג'וג'יה, איימו שאם לא תהיה אפשרות "לשנות" אותה היא לעולם לא תוכל לחלום לצאת מהשגחתן. תוך התמודדות עם העינויים החמורים של השוטרים והבריונים, לי הונגשיה נותרה נחושה בטיפוח הדאפא והשתחררה לבסוף מהמרכז בצורה גלויה ומכובדת.

גב' לו ליג'ואן נאלצה לוותר לאחר שעונתה בחומרה במהלך מבצע "ההסתערות לחיזוק עמדות". [לשינוי המתרגלות האיתנות]. אולם היא לא רצתה לוותר על אמונתה והכריזה שיש להתייחס למעשיה תחת הלחץ הכבד כבטלים ומבוטלים. כתוצאה מכך, היא שוב נרדפה בחומרה. ראשה הוכה ונפצע ועיניה הוכו גם הן עד למצב שהיא אינה מסוגלת לראות בבירור עד היום. לו ליג'ואן אוימה שוב ע"י השוטרות שהמציאו סיפור לפיו היא חבטה בראשה בעצמה. מאוחר יותר, הם אילצו אותה לכתוב את "שלושת ההצהרות*" (למעשה זה נכתב ע"י מישהו אחר והועתק ע"י לו ליג'ואן) ואז הם אילצו אותה להקריא את "מאמר החרטה" שלה בחדר השידורים לכל האסירים, ובכך הרסו עוד יותר את אמונתה.

גב' ליו שאנגקון נקשרה בחוזקה ל"ספסל הנמר**" מספר פעמים כיוון שהייתה נחושה בתרגול הפאלון דאפא. השוטרים הפכו אותה מלמעלה למטה כשהייתה קשורה לספסל והשתמשו בשקית פלסטיק כדי לכסות את ראשה ולחנוק אותה. היה צורך לשלוח אותה להתאוששות בבית החולים.

גב' ג'ואו שולי נאלצה לוותר לאחר תקופה ממושכת בה איימו עליה השוטרים. תחת הלחץ הכבד היא סבלה מהתמוטטות נפשית. השוטרים, מלווים בליו ג'וג'יה ובמספר משתפי פעולה [מתרגלים לשעבר שתחת לחץ התכחשו לפאלון גונג והפכו לסייעים של הרודפים] טענו שאין לה שום בעיה ושהיא רק מעמידה פנים כדי להישאר מחוץ למחנה העבודה. זה גרם למצבה של ג'ואו שולי להידרדר במהירות רבה. היא בקושי הצליחה ללכת ואיבדה את השליטה בהפרשותיה. עיניה בהו חסרות הבעה וגופה החלש היה משותק חלקית. אפילו במצב זה, הם עדיין לא אפשרו לה ללכת. הם ציוו על מישהו לגרור את ג'ואו לכיתה קטנה כדי לאלץ אותה לצפות בקלטות וידאו של שטיפות מוח. כשג'ואו שולי הייתה חלשה פיזית, הם השתמשו בשולחן וכיסא כדי להשעין אותה. השוטרים התעכבו בחיפוש אחר טיפול רפואי בשבילה. לבסוף, הם הורו לבני משפחתה לקחת אותה הביתה. אפילו היום השוטרים טוענים שהיא העמידה פני חולה.

גב' גאו שיורונג נרדפה במשך זמן ממושך כיוון שהייתה נחושה בתרגול הפאלון גונג. באחד המקרים, השוטרים כבלו אותה באזיקים לצינור חימום הפונה לחלון של משרד ראש הצוות, לי צ'יואמינג. במשך כל אותו יום היא נאלצה להישאר שם בשמש הקופחת, ליד צינור החימום. בשעות הלילה, כשהטמפרטורה צנחה, הם אילצו אותה להישאר במרתף הקר והלח.

השוטרים השתמשו בכל סוגי השיטות כדי לענות את המתרגלות. למשל, כשעינו את גב' לו שואוהה, בנוסף לאמצעים שהוזכרו מעלה, הם השתמשו בשיטת עינוי נוספת וכבלו את ידיה לטבעת באדמה, לא הרשו לה לשבת על הקרקע ואילצו אותה לעמוד בתנוחה מאוד קשה וכואבת.

מאז המבצע, מחנה העבודה היה אכזרי למרגלות במידה קיצונית. רבות מהמתרגלות נרדפו מספר פעמים לפרקי זמן ממושכים.

את המתרגלות שנעצרו לאחרונה הם התחילו לתקוף מייד, אפילו לפני שהכניסו אותן לתאי המאסר. אם הן לא נכנעות, נשללות מהן הפעילות היומיות שלהן כמו שינה אכילה והליכה לשירותים.

אחת מהאסירות, מא יופאנג, עינתה את גב' דינג הונגג'ואן. פעם אחת, כשכבלה אותה באזיקים לטבעת באדמה, מא יופאנג דרכה בכוונה על ראשה של המתרגלת, כשהיא מחזיקה בראשה של דינג תחת ירכה. השוטר וואנג בין אפילו השתעשע מכך.

הלוטוס טהור. הוא מגיח ללא רבב מתוך הזוהמה. מתרגלי הפאלון גונג נהנים לצייר את הלוטוס. שוטר ששמו ג'יאנג ג'ואו אמר לאחר שראה ציור לוטוס של מתרגלת: "ברגע שראיתי אותך מציירת את פרח הלוטוס מאוד התרגזתי. אסור לך לצייר את פרח הלוטוס."

כדי להתמודד עם המתרגלות האיתנות, במחנה העבודה לנשים היו גם שומרים גברים שהצטרפו למענים. הם יכלו להיכנס לתאי המאסר של מתרגלות הפאלון גונג בכל רגע שרצו. אפילו באמצע הלילה, הם יכולים לבחור להיכנס לחדריהן של המתרגלות לצורך פיקוח. הם חוששים שהמתרגלות עלולות ליצור ביניהן קשר. הם שמו בכל חדר אסלת לילה כך שהמתרגלות חייבות להשתמש בה כשירותים. האסלות ממוקמות מול מתקני השמירה, תחת פיקוחם של השומרים הגברים.

שוטר מהצוות השני ששמו דונג שאושינג היה האכזרי מכולם. במהלך המבצע, לאחר שהוסת ע"י מפקד הצוות, לי צ'יואנמינג, וסגנו ליו ג'וגיה, הוא לקח אלה חשמלית גדולה כדי לרדוף את המתרגלות בחומרה ופעמים רבות הוא התעלל במתרגלות.

המתרגלות גם נדרשות לקנות ספרים שתוקפים את הדאפא. כל מתרגלת נאלצת להוציא לפחות 60 יואן כדי לקנות אותם [500 יואן זו ההכנסה החודשית הממוצעת לעובד עירוני בסין]. המתרגלות פתחו בשביתת רעב כדי למחות על הטיפול הבלתי חוקי שהן מקבלות. כתוצאה מכך, הן הואכלו בכפייה. מעבר לעינוי הפיזי, ההאכלה בכפייה הפכה לאחת מהשיטות של המשטרה לסחוט כסף מהמתרגלות. אגרות האכלה בכפייה עלו בערך 50 יואן בכל פעם.

התיאור הרשום מעלה מכסה רק חלק מהמצב בשלמותו. מאז שהוקם באוקטובר 1999, המרכז צבר מגוון נרחב של שיטות לרדיפת מתרגלות הדאפא. כדי להימנע מחשיפת פשעיהם, הם כפו השגחה קפדנית במהלך הארוחות, היציאות לאימונים וכל הפעילות בכיתות או במרתף. למתרגלות אסור לדבר ביניהן. מתרגלות פאלון גונג מתמידות, מלבד העובדה שהן נתונות להשגחה הדוקה של השוטרים, הן גם נתונות להשגחה הדוקה של האסירות האחרות, התורן האחראי וועדת המגורים. כתוצאה מכך, נחסמו מרבית פרטי הרדיפה.

* "שלושת ההצהרות": תחת שטיפות מוח ועינויים, נכפה על המתרגלות לכתוב אותן כהוכחה לכך שהן ויתרו על אמונתן. שלושת ההצהרות נוצרו ע"י "משרד 6-10" והן מורכבות ממכתב חרטה, התחייבות שלא לתרגל יותר לעולם פאלון גונג ורשימת שמות וכתובות של כל בני המשפחה, החברים והמכרים שמתרגלים.

** "ספסל נמר": מתרגלים נאלצים לשבת על ספסל מתכת קטן שגובהו כ- 20 ס"מ כשברכיהם קשורות יחדיו. כשידיהם כבולות מאחורי גבם או שהן מונחות על ברכיהם, הם נאלצים לשבת זקופים ולהסתכל היישר קדימה. אסור להם לסובב את ראשם, לעצום את עיניהם, לדבר עם מישהו או לזוז. על כמה שותפים לחדר מוטל להשגיח על המתרגלים ולאלץ אותם להישאר ללא תזוזה בזמן שהם יושבים על הספסל. על פי רוב מוכנסים כמה חפצים נוקשים מתחת לחלקה התחתון של הרגל או מתחת לברכיים כדי להקשות עליהם עוד יותר את הכאב מההתעללות הזו.