מרכז השיקום מסמים של הרבין התעלל במתרגלות דאפא; סיפר אותן ב"תספורת רוח רפאים" ואילץ אותן לשבת בכפיפה מעל לקערות מים המחוברות לזרם חשמלי

(Minghui.org)

1. קבלת הפא

לפני שקיבלתי את הדאפא סבלתי משגרון, מאבני מרה ומבעיות חמורות נוספות. אחרי שהתחלתי לתרגל פאלון גונג באוקטובר 1998, המחלות הכרוניות האלו נרפאו ללא תרופה. מעבר לכך, למדתי מה המשמעות של חיי ורוחי התרוממה.

2. אימות הפא פעמיים, באמצעות מחאה בבייג'ינג

ב- 20 ביולי 1999, ג'יאנג פתח בדיכוי עקוב מדם של מתרגלי הפאלון גונג. רציתי לומר מילה של צדק למאסטר ולדאפא. ב- 23 בפברואר 2000, נסעתי למחות בבייג'ינג והשוטרים בטיאננמן עצרו אותי באופן בלתי חוקי. לאחר שנשלחתי חזרה לתחום השיפוט המקומי הוחזקתי במעצר בלתי חוקי במרכז המעצר של העיר במשך 17 יום. ב- 25 ביוני 2000 עמדתי לתרגל את תרגלי הדאפא בפארק אך נעצרתי שוב ע"י המשטרה, נלקחתי למרכז המעצר והוחזקתי במעצר במשך חודשיים וחצי. דבקתי באמונתי, כך שיחידת העבודה שלי גירשה אותי מהמפלגה והשעתה את משכורתי, את הבונוסים וקצבאות נוספות.

ב- 13 בינואר 2001, נסעתי שוב לבייג'ינג כדי למחות למען הפאלון דאפא. עובדי תחנת המשטרה של הרכבת עצרו אותי ולקחו אותי לתחנה. הם כבלו אותי באזיקים לכיסא למשך לילה שלם. ביום המחרת נחקרתי ונלקחו ממני תביעות אצבעות. ניצלתי הזדמנות לברוח מתחנת המשטרה. לאחר מכן עזבתי את ביתי ובמשך יותר מ- 40 יום עברתי ממקום למקום.

3. לכודה במאורת הרוע, סירבתי לוותר על אמונתי

ב- 23 בפברואר 2001, נסעתי לביתה של אחותי הצעירה שבמחוז היילונגג'יאנג. גם אחותי היתה מתרגלת דאפא. השוטרים שלחו למעצר אותי, את אחיי ואחיותי ואף את בן דודי. חלקם נעצרו לתקופה של שבועיים וחלקם נאלצו להתמודד עם קיצוץ במשכורת. אני נשלחתי למרכז המעצר של העיר. בגלל שסירבתי לוותר על אמונתי, במרץ 2001 נשלחתי למרכז השיקום מסמים של הרבין לצורך רדיפה ונשפטתי באופן בלתי חוקי לשנת עבודות בכפייה.

ב- 23 באפריל 2002 עקבו אחרי שוטרים. כל חומרי ההסברה של הדאפא שהיו אתי הוחרמו. שוב נעצרתי ונלקחתי לתחנת המשטרה. השוטר עיקם את זרועי בחוזקה, לחץ את ידיי לגבי וסטר בפניי מספר פעמים.

בתחנת המשטרה הם קשרו אותי לכיסא מתכת. מפקד התחנה, שמו הו, חקר אותי אך סירבתי לענות על שאלותיו. הוא המשיך לסטור בפניי. אחת מהסטירות שלו פגעה בפראות ברקה השמאלית ואיבדתי את הכרתי. הצד השמאלי של פניי התנפח כמו לחמניה ועיניי הפכו לחריצים קטנים. אז נכנסו שני שוטרים נוספים. אחד בעט בי בעוד השני חישמל אותי בחזה באמצעות אלה חשמלית. אך סירבתי להיכנע לדרישותיהם.

הם שלחו אותי למרכז מעצר. כשבמרכז ראו את מצבי הגופני הם סירבו לקבל אותי כיוון שנרתעו מהאחריות שיצטרכו לקחת על עצמם. הרגשתי כל כך רע שהקאתי מולם. המנהל הו לקח אותי לבית החולים לסריקת CT שאחריה מרכז המעצר קיבל אותי מסיבות בלתי ברורות. פתחתי בשביתת רעב כדי למחות על המעצר הבלתי חוקי ועל הרדיפה האכזרית. לאחר תשעה ימים של שביתת רעב הם התחילו להאכיל אותי בכפייה. לא שיתפתי פעולה, כך שארבעה או חמישה אנשים ריתקו אותי לרצפה. באחת הפעמים, כשהתנגדתי, שוטר דרך על ראשי, שם את הגרב שלי במים ותחב אותה לפי. לאחר מכן הם קראו לארבעה אסירים גברים שגררו אותי מסביב לאולם ובהמשך הם כבלו אותי לכיסא מתכת.

כיוון שסירבתי לכתוב כל סוג של "הצהרת השתנות", בסוף מאי 2002 נשלחתי שוב למרכז השיקום מסמים של הרבין להתעללויות והתאכזרויות נוספות ונשפטתי בצורה בלתי חוקית לשלוש שנות עבודות בכפייה.

4. מרכז השיקום מסמים הרבין

המשכתי בשביתת הרעב כדי למחות על מאסרי הבלתי חוקי. בגלל שהמשכתי לתרגל את התרגילים וללמוד את הפא הם כבלו את ידיי לגבי על כיסא במשך שמונה ימים רצופים. הם לא שחררו את האזיקים עד שידיי ורגליי התנפחו וצורתם התעוותה לחלוטין. בפעם אחרת הם קשרו אותי לצינור חימום למשך חמישה ימים רצופים.

הרדיפה הוחרפה לפני הקונגרס ה- 16 של המפלגה בשנת 2002. הם שלחו מספר שומרים גברים וכבלו באזיקים את מתרגלות הדאפא המתמידות על "ספסל נמר"*, אמצעי עינויים אכזרי. כשאזלו "ספסלי הנמר" הם גררו את מתרגלות הדאפא למקומות נחבאים כמו המרתף, השירותים, המחסן ומקומות אחרים הנסתרים מן העין – שתי הידיים היו כבולות בגובה, כפות הרגלים כמעט ולא הגיעו לרצפה והפה היה סתום עם סרט הדבקה. בלילה, כשהיה שקט, ניתן היה לשמוע צרחות אומללות אחת אחרי השניה. במשך היום היתה ארוחה אחת בלבד שהכילה מנה קטנה שרק מנעה מאיתנו לגווע ברעב.

במהלך הקונגרס ה- 16 של המפלגה הרדיפה הגיעה לרמה מטורפת. ב- 10 בנובמבר 2002, מפקד מרכז השיקום מסמים, צ'ן גוויצ'ינג, קיים אסיפה בה הכריז על המבצע הצפוי ל"תקיפת העמדות המבוצרות" שמטרתו להשיג במשך שלושה ימים 100% "שינוי" של המתרגלות.

שומרים ושומרות אחזו באלות חשמליות. כל המתרגלות המתמידות צוו לשבת שפופות על הרצפה. אסור לזוז, אסור לישון ואסור ללכת לשירותים! כל מי שזזה הוכתה. נאמר לאסירים להשגיח עלינו, לאלץ אותנו לכתוב "הצהרת פרישה" או לחתום על "הצהרות ההתחייבות" שהם כתבו לנו. אלו שסרבו לחתום נגררו בכח לעינויים במרתף. קודם כל סיפרו את שערה לתסרוקת "ראש רוח רפאים"** ואחר כך האכילו אותה בתמיסת מלח מרוכזת. חתיכת בד ארוכה נקשרה לקשר גדול שנתחב לפה וזנבותיו נקשרו מאחורי הראש. את העיניים עצמו בעזרת סרטי הדבקה. שתי הידיים היו כבולות לטבעות ברצפה. המתרגלת אולצה להשתופף חלקית, ברגלים יחפות שהחליקו על גדר מתכתית ולא הורשתה לזוז.

בחורף הקר כל החלונות היו פתוחים. מתרגלות הדאפא נאלצו לשבת על העקבים, כשהן לבושות רק בבגדים תחתונים או אף ערומות לחלוטין. קערת מים קרים שחוברה לזרם חשמלי הונחה מתחת לישבנן. כשהמתרגלת לא יכלה יותר לשבת בכפיפה והתיישבה במים, כל גופה ספג זעזוע חשמלי. זה קרה למתרגלות רבות בימי המחזור החודשי שלהן. לאחר מכן, השומרים והאסירים היו מכים, בועטים ומשתמשים באלות חשמליות ובמכשירים שפותחו במיוחד כדי לענות אותן. הפנים, הצוואר וחלקי גוף אחרים של מתרגלות רבות סבלו מכוויות שנגרמו מהזעזועים החשמליים. אלו שאיבדו את הכרתן נגררו הצידה. מישהו שפך עליהן כד אחרי כד של מים קרים כדי לאושש אותן. השילוב של הרוח והמים הקרים גרם למתרלגות הדאפא להתכווץ ולרעוד מיידית. זעקות קורעות לב הדהדו באולמות של מרכז השיקום מסמים.

מאותן מתרגלות דאפא שעונו עד שכמעט איבדו את הכרתן נלקחו תביעות אצבעות ע"י אסירים שלחצו את ידיהן על "הצהרות השתנות" שנכתבו מראש. כך, מרכז השיקום מסמים הגיע ל"יחס שינוי של יותר מ- 90%" תוך שלושה ימים. אסירים נשאו את המתרגלות חסרות ההכרה אל מחוץ למרתף. אחרי שהן התאוששו הן נענשו בכך שנאלצו לשבת שפופות כשהן כבולות למיטה באזיקים ולאחר מכן הן נגררו למרתף לעינויים נוספים. חלק מהשיטות בהן השתמשו כדי לענות את מתרגלות הדאפא נוראות מכדי לתאר במילים.

עוניתי עד כדי כך שאיבדתי שליטה בצואה ובשתן. לא יכולתי לקחת בעצמי את האוכל והשתיה. הייתי רזה כמו מקל אך מרכז השיקום מסמים לא שחרר אותי כיוון שלא ויתרתי על אמונתי. עוניתי בצורה כה מרושעת עד שמספר פעמים כמעט ואיבדתי את נשימתי האחרונה. בסופו של דבר, אנשי מרכז הגמילה מסמים הסכימו לשחרר אותי לטיפול בבית החולים, כי הם חששו שאמות בין כותלי הכלא.

הרדיפה נגדי היא רק קצה קוצו של קרחון ענק בהשוואה לרדיפת מתרגלי הדאפא בכללותה.

* "ספסל נמר": בשיטת העינויים הזו מתרגלים נאלצים לשבת על ספסל ברזל קטן שגובהו בערך 20 ס"מ כשברכיהם קשורות זו לזו. ידיהם קשורות מאחורי הגב או שלפעמים הן מונחות על הברכיים והם נאלצים לשבת זקופים ולהישיר את מבטם קדימה. אסור להם להפנות את ראשם, לעצום את עיניהם, לדבר עם מישהו או אף לזוז מעט. על כמה משותפיהם לתא המאסר מוטל להשגיח עליהם ולאלץ אותם להישאר חסרי תנועה בעודם יושבים על הספסל. בדרך כלל מוכנסים כמה חפצים קשים מתחת לשוק של המתרגל או מתחת למרפקו כדי להקשות עוד יותר את ההתמודדות עם ההתעללות הזו.

** "תספורת רוח רפאים": השתמשו בשיטה זו גם בתקופת המהפכה התרבותית. בדרך כלל הכוונה היא לגילוח חלק מהראש בתבנית מוזרה והשארת יתרת השיער במקומו.