בודהא מוזהב עם הערה של המאסטר

(Minghui.org)

הערה מהמאסטר:

אני מציע שכל תלמידי הדאפא יקראו את המאמר הזה.

לי הונג-ג'י

1 בנובמבר 2003

לפני כמה ימים קראתי מאמר של מתרגל עמית שכותרתו:  Treat Fa-Rectification Period Cultivation with the Cleanest and Purest Mind , המכיל סיפור שעוסק בטוהר של בני האדם המשתוקקים לטפח. וזה מהלך הסיפור: קצב נתקל בשני אנשים שטיפחו לבודהא. שני האנשים אמרו שהם בדרכם למערב כדי לראות את הבודהא, וניסו לשכנע את הקצב להצטרף אליהם. הקצב אמר: "אני מטונף מדי ובלתי ראוי. אך אנא, קחו אתכם את לבי הכֵּן". (זה הראה שלמרות שמקצועו של אדם זה אינו טוב, בכל זאת היה לו לב ישר, שהיו בו כבוד וכמיהה לבודהא). הקצב הוציא את לבו ונתן אותו לשני האנשים (דבר המראה שלקצב לא היו שום הסתייגויות או ספקות בנוגע לכבוד ולכמיהה שרחש לבודהא). שני האנשים הסכימו לקחת את לבו למערב. לאחר שהגיעו אל הבודהא, הבודהא הצביע על סיר ענק ומלא במים רותחים ושאל אותם אם הם מעזים לקפוץ פנימה. שני האנשים היססו וחשבו: אולי מוטב שנזרוק לסיר את הלב הזה ונראה מה יקרה? (זה מראה שלשני המטפחים האלו לא היה אמון מלא בדברי הבודהא ושהם עדיין אמדו אותם עם לבבות אנושיים). אז הם זרקו לסיר את לבו של הקצב והוא הפך לבודהא מוזהב (שיקוף של עולמו הפנימי של האדם). כששני האנשים ראו את זה הם קפצו מיד פנימה (מה שמראה שלשני האנשים האלו הייתה תכונת הארה נחותה ושהם היו תקועים במנטליות של "לראות זה להאמין". הם עשו את מה שהבודהא אמר רק אחרי שראו את מבוקשם). התוצאה הייתה שהם הפכו לשתי חתיכות של בצק מטוגן, שיקוף של עולמם הפנימי.

במאמר אחר שכותרתו: Having No Human Notions In the End, מתרגל עמית סיפר גם הוא סיפור על שני אנשים. לאחד מהם הייתה חיצוניות נפלאה (הוא עשה הכל היטב ובצורה הולמת וזכה לשבחים מכולם). לאחר מותו, כשאנשים פתחו אותו, הם ראו שבפנים הוא היה מטונף ורקוב, וכולם התייחסו אליו כ"זורח בצורה נפלאה מבחוץ אך מלוכלך ורקוב מבפנים" (הדברים הרעים שבתוכו כוסו ולא נוקו ברמה יסודית). לאדם אחר הייתה חיצוניות שגרתית והוא לא התבלט בשום תחום מיוחד. הוא התאבד לאחר שלא הצליח לפתור עניין של מה בכך. לאחר מותו כשאנשים פתחו אותו הם ראו שהוא זרח להפליא באור זהוב מבפנים. כולם נענעו בראשם בצער ואמרו שהוא היה "פשוט וחסר ייחוד מבחוץ אך מרהיב מבפנים". כולם הרגישו שזה ממש חבל שאדם זה וויתר על כל מה שהשיג. למעשה האדם הזה טיפח באמת היטב, אך הוא פשוט לא יכול היה לראות זאת. בגלל שהוא התאבד, בשל עניין קל ערך שעליו לא הצליח להתגבר, כל הישגיו הקודמים בטיפוח ירדו לטמיון.

אחרי שקראתי את שני הסיפורים האלו הרגשתי שהם תזכורות מאוד טובות בשבילי ובשביל כל אחד אחר כדי לטפח טוב יותר את השין-שינג (טבע הלב, אופי מוסרי) ולהבין את הפא טוב יותר. מהסיפור הראשון הבנתי שהמשמעות של ביצוע עבודת דאפא במשך פרקי זמן ממושכים מבלי לחשוב על שום דבר אחר, אינה בהכרח שהאדם כל הזמן במצב הנפשי בו אמורים להיות תלמידי הדאפא. בנוגע לשאלה כיצד באמת לצעוד היטב ובצורה נכונה בנתיב האישי שלנו, זה לא דבר שאפשר להבין בצורה בהירה ועמוקה באופן מיידי.

בעבר, בזמן הטיפוח האישי, היו ראשי מרכזי סיוע, רכזי סיוע ומתרגלים ידועים ותיקים רבים, כולל מתרגלים שבתדירות גבוהה היו בקרבת המאסטר – הן מתרגלים בסין והן בארצות אחרות – שעשו דברים רבים למען הדאפא והיו מוכשרים מאוד, אך לחלקם היו בעיות ברורות בשין-שינג. למשל, הם לעתים קרובות לא למדו היטב את הפא, או שהם לא למדו את הפא במצב הנפשי של מטפחים (למשל התייחסו אל הפא כאל מקור מידע בלבד או למדו את הפא עם סקרנות או כסוג של מחקר וכדומה) או שלא היה להם לב של חמלה, שהייתה להם גישה בירוקרטית של אנשים רגילים והתנהגות או גישה של מעמדות, שהיו מלאים בעצמם, קינאו, התחרו, התמקדו יותר מדי בהפסד וברווח וכדומה. כמובן שהם בכל זאת טיפחו, כך שהם לא רדפו אחרי דברים של אנשים רגילים. אך בקרב המתרגלים ובסביבות הטיפוח, כשזה נגע בדברים שהם תפשו כ"רווחים" הם היו כה בוטים ברדיפה אחריהם, שכלל לא קלטו זאת. בעיות מסוגים כאלו היו גם למתרגלים שלא היו בתפקידים אחראיים – למשל קנאה או הערצה עיוורת ל"מפורסמים" מסוימים. זה הגביר את המנטליות הלא טהורה שלהם, אך כיוון שהם לא היו בעמדות של אחריות, הם לא חשבו שזה כה חשוב. למעשה זה שיקף את המנטליות המעמדית של האנשים הרגילים, כי טיפוח בדאפא מסתכל רק על לבו של האדם ולא על חיצוניותו, אז זה לא משנה אם אתה "אדם מפורסם" או לא.

אחרי שהחלה הרדיפה ב-20 ביולי 1999 כל ראשי מרכזי הסיוע ו"האנשים המפורסמים" התמודדו מיד עם לחץ אדיר. קבוצה מביניהם נפלה מהר מאוד; חלק פנו לכיוון מנוגד לחלוטין וחלק שקעו במצוקות דמוניות לפרקי זמן ממושכים. במקביל זה גרם לחלק מהמתרגלים לבלבול ניכר ולהפרעות וזה טלטל גם אותי בחוזקה. חשבתי: "הדבר הסביר ביותר הוא שזה בגלל שהייתה להם עבודה רבה מדי על בסיס יומיומי והם לא התמקדו בניצול זמנם ללמוד היטב את הפא, כך שבסיס השין-שינג והטיפוח שלהם לא נבנה כהלכה. על כולנו ללמוד מזה את הלקח וללמוד יותר את הפא".

באותו שלב, ההתמקדות בלימוד הפא הייתה בעיקרה בהקפדה על הכמות ולא בהתמקדות מודעת בכך שלימוד הפא וטיפוח השין-שינג קשורים בצורה הדוקה. כך שבעיות רבות לא ניתן היה לפתור, ההבנה של עקרונות הפא לא התרוממה בקביעות, ולפעמים היו הפרעות רבות בלימוד הפא. מאוחר יותר, כשהמורה הרצה עוד ועוד על תיקון הפא, בהדרגה הייתה לי הבנה מעמיקה יותר בנושא. קודם כל, כנראה שהאנשים האלו ערבבו באופן בלתי מודע לתוך תפקידיהם בטיפוח פאלון דאפא התלהבות של אנשים רגילים לעבודה, לכישורים, לרוח ההקרבה ולדרכי הביצוע של אנשים רגילים. הם לא חשבו על כך שיש להם עדיין החזקות בסיסיות, והם לא טיפחו את עצמם ברצינות כשהתמודדו עם קונפליקטים שנבעו מבעיות השין-שינג שלהם. להפך, הם הרגישו בדרך קבע שהם "מיוחדים" או "מיוחסים" במקום להבין שהם נאבקים על משהו או שהם רודפים אחרי משהו. שנית, חלק מהאנשים האלו אורגנו ע"י הכוחות הישנים במטרה לבחון ולסלק מתרגלים בעלי מנטליות חזקה של אנשים רגילים. חלקם מוקמו כדי שיפעילו השפעה שלילית ברגעים מכריעים, והם לא עשו את סוג העבודה הזו בגלל שהשין- שינג שלהם היה טוב יותר משל כל אחד אחר. אך המאסטר רוצה להציל את כל היצורים החיים כך שהוא ימשיך הלאה עם דברים רבים ויחולל בהם מהפך – ישנה את טבעם הבסיסי של דברים מתוך תוכם של הסידורים האלו ויהרוס את הסידורים של הכוחות הישנים. שלישית, כשהם עשו כמה דברים בחוגי המטפחים, הם הופרעו ע"י ההחזקה לרווח ולתהילה. הם לא היו מסוגלים לנהל את עצמם היטב עם הכרה עיקרית חזקה. אז זה הוביל להופעה ולהסלמה של ההחזקות לרווח ולתהילה, לתחרותיות ולקנאה והוביל לבעיות חדשות בעבודה עצמה, כמו גם בטיפוח.

כך במשך ארבע השנים של טיפוח תיקון הפא המתרגלים העמיתים בסין מיישמים את נושא אימות הדאפא והצלת היצורים החיים בצורה של "לדרך גדולה אין צורה". כל אחד אחראי לטיפוח ולעבודת הדאפא שלו עצמו, מאזן ביניהם בעצמו, וניתן לומר שלמעשה כל אדם הפך לבעל אחריות במהלך הטיפוח של תיקון הפא. אף שבארצות אחרות יש עמותות פאלון דאפא, מרכזי סיוע, צוותי פרוייקטים רבים והופיעו בעלי אחריות חדשים, הדברים האלו שיש להם צורה מוחשית, הם רק כדי להתאים לצורות של החברה הרגילה. כשזה נוגע לטיפוח אמיתי של תיקון הפא, כל תלמיד דאפא אחראי גם כן לגבי עצמו, למאסטר, לפא וליצורים החיים. בתהליך הזה אני חושב שכל "בעלי האחריות" החדשים והוותיקים צריכים ללמוד ביסודיות מהלקחים שנידונו במאמר זה, כך שהם לא יושפעו מההחזקה לרווח ולתהילה או מהמושגים של אנשים רגילים בנוגע ל"אנשים מפורסמים" או להיררכיה ומעמדות, ושלא יגיעו למסקנה שהם לבטח מטפחים, משום שהם כל כך עסוקים בעבודה. רק כשאנחנו באמת מסוגלים לשים את הפא בלבנו, בכל רגע ובכל מקום, כדי לאמוד את עצמנו ולגרום ללבנו להרהר כיצד להיות אחראי לפא, ליצורים החיים ולטיפוח של עצמנו, רק אז יוכל כל אחד מ"בעלי האחריות" שלנו לצעוד היטב ובצורה נכונה.

הסיפור השני הזכיר לי משהו אחר. כשאדם רגיל מתאבד, זה מייצר כמות גדולה של קארמה ויוצר תוצאות סבוכות. אך כשמטפח מתאבד, הוא מבצע את החטא של הריגת בודהא, והתוצאות סבוכות וחמורות אף יותר. היה מקרה במהלך הטיפוח של בודהא מִילֵה-רִיפּה. אחרי שמִילֵה-רִיפּה סבל ממגוון סוגים של קשיים פיזיים ונפשיים אדירים במהלך החיפוש אחר הפא הישר, הוא הרגיש כנראה שהקארמה שלו רבה מדי והוא לא יצליח להשיג את הפא הישר במהלך חייו. כך שבצער קיצוני הוא העלה בדעתו להתאבד. אז הוא אמר: "כיוון שמארפא ורעייתו בבעיה בגלל החטאים שלי וכיוון שעם גופי הנוכחי לא אוכל להצליח בטיפוח אלא רק לצבור חטאים נוספים, אהרוג את עצמי". וכך, הוא שלף את הסכין שלו כדי להתאבד. באותו רגע לאמה אחד תפס אותו בכוח ואמר לו כשדמעות על לחייו: "אל תעשה את זה! הכישורים והשכל של כל אחד מאתנו הם אלוהיים מטבעם, זה יהיה החטא של הריגת בודהא. אין בעולם חטא חמור יותר מהתאבדות. אפילו במסורת הגלויה של הסוטרות, אין פשע חמור מהפסקת חייו של מישהו. כיוון שאתה יודע את זה, וותר על הרעיון של להרוג את עצמך". וזה נגע רק במצב של מטפח במהלך שלב הטיפוח האישי. אם נבחן את זה מזווית אחרת, טיפוח בתיקון הפא דורש מאתנו לחשוב בכל מצב קודם כל על אחרים ולטפח את ההארה הנכונה של להיות חסרי אנוכיות לחלוטין, ותמיד למקם את האחר לפנינו. מעבר לכך לתלמידי תיקון הפא יש משימות היסטוריות מיוחדות, כך שכשאנחנו סובלים קשיים בתוך המצוקות האם אנו חושבים על הסבל שהמאסטר נושא, הייסורים שהמאסטר לקח על עצמו, ועל ההמתנה והכמיהה של הישויות החיות?

בדיוק כפי שכתב אותו מתרגל עמית: "בכך שהם נרדפים, תלמידים רבים נאלצים לעבור ממקום למקום ומאבדים את מקום עבודתם. מנקודת המבט של אדם רגיל לאנשים האלו אין כלום מבחינת הקריירה שלהם ואין להם שום דבר ראוי לציון. אך מנקודת המבט של מטפחים ואֵלים, האנשים האלו עושים את הדברים המקודשים והמפוארים ביותר של אימות הדאפא והצלת היצורים החיים. בתקופה ההיסטורית האחרונה של תיקון הפא של היקום אנחנו בהחלט לא יכולים לחזק שום החזקות של אנשים רגילים, ואנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו לא להיות קפדנים בטיפוח שלנו בגלל שאיננו יכולים לראות את פרי הטיפוח של עצמנו – ואף חמור מכך, לוותר על הטיפוח ולאפשר לכל להיהרס בסוף ברגע.

באמצעות לימוד הפא הבנתי שקיימת רמה נוספת של משמעות והיא שבמציאות טיפוח תיקון הפא אינו עוסק בדברים שעליהם ויתרנו בשביל הדאפא, או על מה שאנחנו מעונינים לעשות למען הדאפא וכמה עשינו – זה נוגע בשאלה האם נוכל או לא נוכל לזהות באמת את המשמעויות הפנימיות האדירות של תיקון הפא, והאם נדע להעריך ולקבל בהכנעה את העתיד שהמאסטר הקים בשבילנו. ללא המאסטר, אין תיקון פא אמיתי. ללא תיקון הפא של המאסטר, לאף אחד מהיצורים החיים של היקום הישן לא יהיה עתיד, ושתיקון הפא הוא רחום ללא גבול ובה בעת – קדוש ורב רושם לאין ערוך. תיקון הפא לא יכול להיות מנוצל על ידי שום החזקה של יצור או של אדם כלשהו.