עינוי אכזרי נוראי מכדי לדמיין: לחיים, לשון וחלל האף מנוקבים על ידי מחטים

(Minghui.org)

אני מתרגל דאפא שקיבל את הדאפא ב-1998. בבוקר ה-14 למרץ, 2002, הלכתי לחנות מצרכים בעיר סונגיואן, בפרובינציית ג'ילין, כדי לאותת למתרגל אחר. כיוון   שהמתרגל האחר נעצר והאיתורית שלו נלקחה על ידי המשטרה, נעצרתי על ידי שוטר בחנות המצרכים. אמרתי: "אני אדם טוב, מדוע אתם לוקחים אותי?" הוא אמר: "אתה בדיוק מי שרציתי לעצור." אז הוא הצמיד אקדח אל הגב שלי וגרר אותי החוצה. מהר מאוד ארבע שוטרים יצאו ממונית ודחפו אותי למכונית שחורה. שלושה שוטרים נסעו איתי במכונית וערכו עלי חיפוש. בין יתר הדברים, הם לקחו את הטלפון הסלולארי, האיתורית,  כמה מאות יואנים במזומן [יואן הוא המטבע הסיני. המשכורת החודשית הממוצעת של פועל עירוני היא 500 יואן], את ספר הטלפונים שלי, את ספר הפאלון דאפא שלי ואת רשיון הנהיגה שלי.

הם לקחו אותי לקומה השלישית של תחנת המשטרה ולקחו את נעלי וחגורתי. לא עניתי להם   כששאלו אותי שאלות. אז הם הכו אותי, ואפי החל לדמם במהרה. כשהם ראו שעדיין איני   אומר דבר, האדם שהכה אותי עזב ושוטר אחר נכנס כדי לנקות את הדם מפני, בהצגה צבועה   של דאגה. לכן, לא נתתי לו לנקות את הדם ולהיפטר מהראיות לעינויים. שאלתי אותו מדוע   עצרו אותי, והבהרתי לו את האמת. השוטר פתאום הפך עוין. אז מספר שוטרים אכזריים נכנסו, כפתו את ידי מאחורי גבי ולקחו אותי לחדר אחר. הם השתמשו באזיקים כדי לכפות את ידי ותלו אותי מהם באוויר, מה שנקרא "לתלות אותו גבוה" במלותיהם. העינוי הזה גרם לי לכאב עז. אמרתי למאסטר בלבי: "מאסטר, תחת כל הנסיבות אני לא אעשה נזק למאסטר או לדאפא. אני לא אבגוד באמת-חמלה-סובלנות." באותו זמן,  הייתי שרוי בכאב כה רב שהזעה שלי נטפה על הרצפה טיפה אחר טיפה. בהדרגה, איבדתי את ההכרה. הם לא הורידו אותי עד אחרי שהייתי תלוי שם במשך יותר משלוש שעות (זה מה שהם אמרו לי, לא ידעתי כמה זמן הייתי תלוי). הם גרמו לי לחזור להכרה על ידי כך שהתיזו עלי מים. ברגע שחזרתי להכרה, הם שוב ביקשו ממני להתוודות. לא דיברתי.  לאחר מכן, הם קשרו אותי לספסל הנמר [שרפרף ברזל קטן בערך בגובה של 20 ס"מ]    והכו אותי, בהכותם את קרסולי, רגלי, ידי ראשי וכפות רגלי עם מקלות. קרסולי היו כה נפוחים שהיו עבים כמו רגלי. הם גם כיסו את ראשי בשקית פלסטיק, וקשרו אותה מסביב לצווארי כדי לאיים לחנוק אותי. הם לא פתחו אותה עד שכמעט נחנקתי למוות. אז, ברגע שהסדרתי את נשימתי, הם קשרו אותה שוב. הם גם לחצו את אצבעותיי עם שני מקלות עץ.  הייתי שרוי בכאב רב כל כך שרעדתי בצורה נוראית. אחרי שהתעייפו מהכותי, הם יצאו החוצה להפסקת תה. אחרי שחזרו, הם המשיכו להכות אותי. ממש כך, הם הכו אותי מבוקר ועד ערב. אז, כשראו שעודני נחוש ולא מוותר, הם חדלו להכות אותי ושלחו אותי למרכז המעצר, ונתנו לאנשים לסחוב אותי. באותו זמן, לא יכלתי ללכת בכוחות עצמי בגלל העינוי.

כיוון שלא סיפקתי לרשויות האלה כל מידע אותו הם רצו, הם שלחו אותי לאגף הכלא האכזרי ביותר ואמרו לראש האגף לטפל בי היטב ולגרום לי "להתוודות." אחרי ארוחת   הבוקר של היום למחרת, ראש האגף אמר לאסירים לענות אותי. אז האסירים ניגשו אלי בזעם,  הפשיטו אותי והכו אותי עד שהפכתי דמוי עיסה. הוכיתי עד שאיבדתי את נשימתי מספר פעמים ושרירי רגלי נקרעו. כשראו שעדיין איני אומר שום דבר, הם השתמשו במצית כדי לשרוף את שערי ושער הערווה שלי, והכו אותי באשכי. הם שרפו את פני וידי עם סיגריה,  ותקעו קיסמי שיניים מתחת לציפורני הידיים שלי ולציפורני הרגליים שלי אחת-אחת. אחרי כן, הם שאלו אם אתוודה או לא. נענעתי בראשי לשלילה. באותו זמן, כבר לא נותר בי כוח לדבר. הם הפכו כועסים אף יותר. כך שהם הכניסו מחט ארוכה במיוחד דרך הלחי והלשון   שלי. אז הם משכו אותה החוצה והחדירו אותה שוב, הלחיים שלי דיממו ונוצר זיהום. אחרי זה, הם הכניסו את המחט דרך חלל האף שלי והרימו אותו. קראתי למאסטר בקול במהלך העינויים.    הם עצרו בבת אחת. ואחרי כן הם לא עינו אותי עוד באכזריות. מאוחר יותר, אחרי שלמדתי את "סיור בצפון אמריקה כדי ללמד את הפא," הבנתי שזה היה המאסטר הרחום שלנו שהציל אותי.

הבנתי שאין עלי לסבול זאת באופן פסיבי. זה אינו מקום בו מתרגלי דאפא צריכים להישאר. ערכתי שביתת רעב כדי למחות. הם קשרו אותי על "מיטת האדם המת" עם ארבעת   הגפיים שלי מתוחות וקשורות לארבע הפינות באזיקים וכבלים. [מיטת האדם המת היא מיטת   ברזל קרה כקרח. המתרגלים אינם יכולים לזוז כלל. הם גם אינם מורשים לקום כדי לאכול  ולשתות, או ללכת לשירותים. העינוי הזה יכול להמשך ממספר שעות ליותר מתריסר ימים.  סוג כזה של עינוי אכזרי גורם נזק חמור למתרגלים מנטלית ופיסית]. נמתחתי כך מסביב לשעון במשך 11 ימים רצוף. ביום השלישי לשביתת הרעב שלי, הם הכניסו צינור לפי כדי להאכיל אותי בכפיה, והאכילו אותי בכמויות גדולות של מלח שולחן. באותו זמן, כבר הייתי משותק וחלש מכדי לדבר. רק מחשבה אחת נותרה בראשי: "אני בהחלט מסוגל לעזוב את המקום הזה. הם חייבים לשחרר אותי." ביום ה-11 לשביתת הרעב שלי, מנהל   מחלקת המשטרה וחברים במשרד התובע באו לבקר אותי (כיוון שהם לא רצו לשפוט אותי לעבודה   בכפיה, אלא לכלא, והם אמרו שאני "מנהיג," כך קרה שהמקרה שלי הועבר לתובע).  רופא הכלא אמר שאני קרוב למוות. הם החליטו לשחרר אותי והודיעו לתחנת המשטרה המקומית לקבל אותי בחזרה.

מספר ימים אחרי כן חזרתי הביתה, נכנסתי למצב של חוסר הכרה. דרך המאמצים בזמן הנכון   של בני משפחתי והעלויות של יותר מ-2,000 יואן, נמלטתי ממוות בקושי והחלמתי. השוטרים המרושעים באו לביתי בכל יום וגם שכרו מספר אנשים להשגיח עלי מסביב לשעון. ידעתי   שהם רוצים לקחת אותי בחזרה ברגע שמצבי ישתפר מעט. כדי לא לעבור עינוי אכזרי כזה שוב, התחמקתי מהבית באותו לילה. אני עדיין חסר כל וחסר בית כך שאוכל להימנע ממעצר שרירותי בביתי.

משטרו של ג'יאנג מענה בברוטליות מתרגלי דאפא. האמצעים בהם הם משתמשים הם אכזריים יותר מכל מה שנראה בהיסטוריה ואינם יכולים להתקבל על ידי החברה המודרנית. אבל מה  שנתקלתי בו הוא רק דוגמה אחת מאינספור עוולות שנעשו.