הקריאה, "פאלון דאפא טוב!", במרכז המעצר שבעיר דאצ'ינג, במחוז היילונג-ג'יאנג, הכתה את המשטרה בהלם, וריסנה אותה

(Minghui.org)

מרכז המעצר בעיר דאצ'ינג היה תמיד מקום ידוע לשמצה, בשל רדיפתו אחר מתרגלות דאפא. הצגים ממוקמים בכל מקום, בכדי לעקוב באופן קבוע אחר כל צעד של המתרגלות. מתרגלות שהוחזקו כאן באופן בלתי חוקי, לא הורשו לתרגל את התרגילים, או ללמוד את הפא. אם מישהי תרגלה את התרגילים, היא נגררה החוצה, נכבלה באזיקים בידיה וברגליה,  והייתה נתונה לכל מיני סוגים של עינויים גופניים. בד בבד, המשטרה גם הייתה מענישה את העברייניות, במטרה ללבות את השנאה שלהן כלפי המתרגלות; דבר זה, מצידו, גרם לעברייניות לענות את מתרגלות הדאפא. אולם, המתרגלות, בהפגינן בזו אחר זו את החמלה הטהורה והסובלנות האדירה שלהם, שטיפחו באמצעות הדאפא, השתמשו בחייהן בכדי לאמת את הדאפא, לעורר את מצפונן של העברייניות הללו, לשפר את הסביבה בכלא, ולהטיל אימה על הרוע.

ב-30 במאי, 2002, נחטפה מתרגלת הדאפא, הדודה וואנג (בשנות השישים שלה) [הערה: בתרבות הסינית, לקרוא לאישה שאדם מכיר "דודה", זהו תואר של כבוד לאדם מבוגר יותר, ואינו מרמז על קרבת משפחה], והובאה למרכז המעצר. היא פתחה בשביתת רעב,  בכדי למחות על הרדיפה. באותה העת, היא המשיכה לתרגל את התרגילים באופן קבוע בכל יום, ולשלוח מחשבות נכונות בכל שעה, בכדי לסלק את הגורמים הרעים במקום. המשטרה   הרעה פחדה, ולכן השתמשה בכל מיני שיטות, בכדי לגרום לה להפסיק לתרגל את התרגילים.  אולם, לאחר שהיא הצליבה את רגליה בתנוחת הלוטוס, אף אחת מהעברייניות החזקות, לא הייתה מסוגלת להזיז אותן, למרות שהן ניסו בכל כוחן, עד שהתעייפו. הדודה וואנג הצליבה   תמיד את רגליה, ועשתה את תנועות הידיים, כאשר שלחה מחשבות נכונות. העברייניות לא הצליחו להוריד לה את הידיים. המשטרה הסיטה את העברייניות לכסות אותה בשמיכה, כדי להקשות עליה את הנשימה, וגם אמרה להן לבעוט בה ולהכות אותה. הייתה אסירה אחת, שהכתה   את דודה וואנג במשך שמונה עשרה ימים. במשך תקופה זאת, היא סבלה בכל יום מפציעות   בגופה. לפעמים, בכדי לשלוח מחשבות נכונות, או לתרגל את המדיטציה בישיבה, היה עליה   להיאבק עם העברייניות, במשך ארבע עד חמש שעות.

ב-6 בספטמבר, 2002, נחטפה מתרגלת הדאפא, הדודה ליו (בשנות ה-50 שלה), והובאה מביתה למרכז המעצר. היא נשלחה לאותו התא של הדודה וואנג. באותה העת, דודה וואנג רזתה,    בגלל שביתת הרעב הארוכה, אבל הייתה עדיין זוהרת, כשבריאותה ומצבה הנפשי טובים ביותר. המצב שלה גרם לאסירות בתאים ולמשטרה המרושעת, להכיר באופי העל-טבעי של הדאפא.

בכל יום, כשהחלו שתיהן לתרגל את התרגילים, ולשלוח מחשבות נכונות, היו העברייניות בתא קופצות מסביב כמו משוגעות, בראותן זאת. חלק מהן הרביץ להן, חלק צבט אותן, וחלק גרר אותן ברגליהן. כאשר הן ראו שהעינויים הקשים לא עובדים, הן ניסו דרכים עדינות   יותר. הדבר לא נגע כלל בליבן של דודה ליו ודודה וואנג . בסופו של דבר, אמרה המשטרה לאסירות: "אף אחת מכן לא הצליחה לשנות אותן, אז מעתה ואילך, אל תרביצו להן יותר". עם הזמן, נפעמו כל האסירות בתאים מהחמלה ומהסובלנות האדירות שלהן, ולא מנעו מהן עוד לעולם, לתרגל את התרגילים. באופן זה, תרגלו הדודה ליו והדודה וואנג בכל יום את התרגילים, ושלחו מחשבות נכונות בכל שעה, בצורה מכובדת.

משום שהן היו תמיד בשביתת רעב, בכדי למחות על הרדיפה, המשטרה והעברייניות האכילו   אותן בכפייה. הן התנגדו לאנשים המרושעים. השוטרים ביקשו מהעברייניות לגרור אותן בכל יום, והנחו אותן להחזיק את הידיים והרגליים שלהן, ולמשוך בשיערן, כך שיוכלו להכניס בכוח שפורפרות לתוך אפן. לעיתים הגברות כמעט נחנקו. במשך ההאכלה בכפייה, כל עוד הן היו מסוגלות לדבר, הן היו צועקות: "פאלון דאפא טוב!". כשהמשטרה המרושעת והעברייניות היו שומעות "פאלון דאפא טוב", הם פחדו נורא, והפסיקו את המעשים המרושעים מיד. לעיתים, כאשר הגברות ראו שגוררים מתרגלות אחרות, בשביל להאכיל אותן בכפייה, הן גם היו צועקות: "פאלון דאפא טוב!". כאשר זה היה קורה, המשטרה הייתה בורחת למשרד, ומבקשת מהעברייניות לכסות להן את הפה.

בימים אלה, נשפטה דודה וואנג, בחשאי ובאופן בלתי חוקי, לחמש שנות מאסר, ונשלחה לכלא הנשים בעיר הארבין. דודה ליו נשלחה למרכז לגמילה מסמים בעיר הארבין, לשלוש שנים של עבודה בכפייה. בגלל שהם גילו בעיות בבריאותה של דודה ליו, במהלך הבדיקה הגופנית, היא שוחררה בערבות לשם טיפול רפואי.