שחרור מההחזקה של הרצון לשליטה

לאחרונה, הודות לשיחות עם מתרגלים רבים (עם החזקה דומה) והתבוננות ממושכת פנימה גיליתי את ההחזקה החזקה ביותר שלי - ההחזקה של הרצון לשליטה. ההחזקה הזו מתחלקת להחזקות משנה רבות והיא מופיעה בצורות שונות, ומתחתיה מסתתר פחד.

***

במהלך חיי אימצתי לי דרך התגוננות מפני הפחד. חשבתי כי אם תמיד אשלוט במצב - אין עלי לחשוש משום דבר. המצב שבו הייתי צריכה תמיד להיות בשליטה על כל דבר שקורה, קרה או יקרה - היה מצב מייגע מאוד. המורה מתייחס אל נושא דומה בספר "ג'ואן פאלון" כשהוא מדבר על אנשים "ממולחים":

"תכונת ההארה של אדם ממולח דווקא אינה טובה, בגלל שאדם שהוא פיקח מדי רק יעשה עבודה שטחית, כדי שהבוס או המפקח יעריכו אותו. במקרה זה, האחרים צריכים לעשות את העבודה המעשית, האין זאת? אם כך אדם זה יהיה חייב לאחרים. בגלל שהוא שנון ויודע איך לרצות אחרים, הוא ירוויח יותר מאחרים, אז אחרים יפסידו. בגלל שהוא פיקח, הוא לא יפסיד והוא גם לא יפסיד משהו בקלות. כתוצאה מכך, אחרים חייבים להפסיד. ככל שאיכפת לו מהרווחים המעשיים המעטים האלה, כך הוא ייעשה יותר צר אופקים וכך הוא ירגיש שהרווחים החומריים של האנשים הרגילים הם משהו שלא ניתן לוותר עליו. כך הוא חושב שהוא מאוד מעשי ולא מפסיד.

יש אנשים שאפילו מעריצים את האדם הזה. אני אומר לכם לא להעריץ אותו. אתם לא יודעים אפילו איזה חיים מעייפים הוא מנהל: הוא לא יכול לאכול או לישון היטב, הוא חושש להפסיד אינטרסים אישיים, אפילו בחלומות. הוא ילך לקיצוניות בשביל רווח אישי. האם לא הייתם אומרים שהוא מנהל חיים מעייפים? כל החיים שלו הוא רק חי בשביל זה. אנחנו אומרים שכשאתה לוקח צעד אחורה בזמן קונפליקט, תגלה שהים והשמים הם ללא גבולות ובטוח יהיה מצב אחר. אבל אדם כזה לא יוותר וינהל את החיים הכי מעייפים, אין עליכם ללמוד ממנו." שמתי לב איך השליטה התבטאה בחיי היומיום שלי - זה התבטא ברצון "לנהל" לילדים שלי את החיים שלהם למרות שהם כבר גדולים, לנהל לאימא שלי את החיים שלה ולהגיד לה "מתוך רצון לעזור" מה היא צריכה לעשות מה היא צריכה לאכול ואיך היא צריכה להתנהג, לייעץ לבעלי או למתרגלים אחרים מה הם צריכים לעשות כשיש להם קונפליקט מסוים, ולהחליט כי אם נעשית פעולה מסוימת של הדאפא "חשוב" יותר כי המתרגלים ילכו דווקא לפעולה זו ולא לפעולה אחרת "בשם הדאפא" כמובן.

ולא הבנתי מדוע, למרות שאני כל כך דואגת לארגן את הדברים ולדאוג לכל דבר עד הפרט האחרון, לתכנן כל דבר מראש ולקחת בחשבון אפילו את הכישלונות הצפויים כדי שהכל "ידפוק כמו שעון" מדוע עם כל זאת הדברים לא תמיד מצליחים.

לדוגמא, במשך תקופה ארוכה לא הגיעו מתרגלים רבים לתחנה המרכזית בתל אביב להבהרת האמת. כששאלתי אותם מדוע הם אינם באים, לכל אחד הייתה סיבה טובה מאוד מדוע הוא אינו בא. במקום לחפש פנימה אצלי ולבדוק האם אני פועלת מתוך מחשבה נכונה, העדפתי לחפש את הפגמים בחברי המתרגלים ואפילו כעסתי על כך שהם מעדיפים פעילויות אחרות מהפעילות החשובה לדעתי של הבהרת האמת בתחנה המרכזית.

ערכתי שיחה בנושא עם אחד המתרגלים שנוהג תמיד להציב בפני בעדינות ראי ולגלות לי את האמת שהיא לא תמיד נעימה (ואני מודה לו מאוד על כך) וגיליתי כי המניעים שמאחורי רצוני ה"כן" "למען הדאפא" שמתרגלים יגיעו לתחנה המרכזית אינם כה נקיים, כי שותף להם האגו שלי והרצון שלי לשליטה. במילים אחרות אם אני חושבת שמשהו צודק ונכון - כולם צריכים לחשוב כך ולעשות את מה שאני אומרת, אחרת הם כמובן "לא בסדר".

גיליתי גם את התכונה הזו אצל מתרגלים אחרים שעם חלק מהם היו לי קונפליקטים עד שזיהיתי שהקונפליקט נובע מתוך כך שאינני מוכנה לראות כי המתרגל שמולי מראה לי בעצם את עצמי ואת ההחזקה שממנה עלי להשתחרר (ותודה לכל מי שעזר לי בכך).

ערכתי שיחות עם מתרגלים אחרים ש"סובלים" מאותה החזקה וכולנו גילינו את ההחזקה המשותפת שלנו וצחקנו ובכינו. הייתה לי גם שיחה עם אחת המתרגלות בנושא ואחרי השיחה הרגשתי שהתרוממתי כמה מעלות למעלה והשתחררתי מעול כבד שרבץ עלי ואפילו כאב גב מטריד שהיה לי נעלם לפתע ללא זכר.

בפעם הבאה ששלחתי אי-מייל לאנשים בבקשה להגיע לתחנה המרכזית - וכאשר דיברתי אתם על הנושא הזה ניסיתי לעשות זאת ללא רצון וללא אגו. זה היה מאוד קשה ואינני מאמינה שהצלחתי בכך לגמרי, אבל בכל זאת היה שינוי קל בגישתי.

ביום שבת שלאחר מכן הגיעו אל התחנה המרכזית בתל אביב 15 מתרגלים!!!

הבנתי מתוך בושה איך חלקיק דאפא אחד יכול - מתוך מחשבות לא נכונות - לגרום לפעילות דאפא נכונה לא להתקיים כהלכתה והחלטתי לנסות מעתה לנטרל את האגו ולפעול מתוך מחשבות נכונות.

זה עדיין קשה לי מאוד, אינני יודעת בדיוק איך עושים את זה, אבל עכשיו כשאני מודעת להחזקה הזו שלי אני יכולה לבקש ממנה להסתלק כי אינני צריכה אותה וזה בסדר אם לא תהיה לי שליטה על הדברים.

* * *

מתוך הדברים האלה הבנתי דבר נוסף - גם הרצון לעזור הוא בעצם רצון בלתי טהור שנובע מהרצון לשלוט. כשאני מציעה "עזרה" למישהו הרי לכאורה אין יפה מזה ,אבל עלי להסתכל מאיזו רמה אני מציעה לאדם זה את העזרה, האם אני יותר טובה ממנו, האם הוא חלש יותר? האם הוא באמת זקוק לעזרה? ומה יקרה אם לא יקבל ממני את העזרה?

אמו של אחד המתרגלים שלנו סובלת מהפרעות קשות. הוא נסע כדי להיות איתה וסיפר לי כי בזמן שהיא סובלת מכאבים חזקים היא אינה מסוגלת לשלוח מחשבות נכונות. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה שצריך "להסביר לה" כי בעזרת המחשבות הנכונות ההפרעות יסלקו ממנה ועליה להיות חזקה ונחושה. אבל מיד אחר כך חשבתי שהדברים אינם חד משמעיים. ושוב העניין מאוד עדין- מאיזה מקום יש לדבר איתה אם בכלל? והאם לא מוטב שלא לדבר איתה כלל? להבנתי, לפני שאני ממהרת להציע עזרה למישהו עלי לשבת עם עצמי ולברר מאיזה מקום באה העזרה האם היא נובעת מתוך אמת חמלה וסובלנות או ממקום אחר? ובכל מקרה נראה לי כי ברגע שאני רואה אדם אחר בקונפליקט או בסבל עלי לעבוד על עצמי קודם כל, לשפר את עצמי, לשפר את טבע הלב שלנו, לנקות את הרוע ואת ההפרעות מעצמי. לא, אין זו אנוכיות, להפך- רק כשאני נקייה מאוד אני יכולה "לעזור".

הייתי רוצה לתת כאן דוגמא: חברה מתרגלת נסעה אתי ועם ילדי במונית לתל אביב. הורדנו אותה ליד רכבת צפון והמשכנו לנסוע. לפתע בני התחיל לצועק לנהג: "תעצור את הרכב, תעצור את הרכב". גילינו כי מעילה של החברה נתפש בדלת המונית והיא נגררה מרחק גדול אחרינו. לפתע המעיל השתחרר והיא נפלה בבת אחת על הכביש.

המונית נעצרה ואנחנו רצנו לראות מה קרה לה. היו לי רגשות מעורבים: מצד אחד חשתי דאגה לחברתי ומצד שני נזכרתי בסיפור בג'ואן פאלון של האישה הזקנה שנגררה אחרי המכונית. ידעתי כי לחברתי לא ארע שום דבר והיא באמת אמרה: "הכל בסדר", "שום דבר לא קרה". נסעתי משם ברגשות מעורבים. מצד אחד שאלתי את עצמי האם אינני אנוכית כי השארתי אותה לבד לנסוע ברכבת אחרי שעברה טראומה כזו אבל לבסוף הבנתי כי ממחשבה כזו היא מחשבה של אדם רגיל, כלומר למרות שזה נראה כביכול "אנוכי" הרי שעלי להמשיך בדרכי במחשבה נכונה ש"הכל בסדר" כי אם לא הייתי חושבת כך והייתי נשארת עם חברתי זה היה גורם למצבה להחמיר.

זוהי רק ההבנה הצנועה שלי בשלב זה של הטיפוח שלי, אשמח לשמוע את הבנותיכם בנושא.