איזון

שני הנושאים שאדבר עליהם קשורים זה בזה באופן הדוק, והם עולים אצלי מהרבה כוונים בזמן האחרון. גם אני רואה אותם וגם אנשים אחרים או מתרגלים אחרים העלו אותם בפני.

1.  איך המטפחים נראים כלפי חוץ לאנשים רגילים שרואים אותנו

2.  האיזון בין הטיפוח לבין הדברים שנחשבים רגילים ושייכים לחברה האנושית הרגילה

הנושאים האלה חשובים, כי המטרה שלנו היא  בעצם להגיע ללב של האנשים. אז הם צריכים להרגיש אתנו נוח בשביל זה. להרגיש שאנחנו השכן ממול, ודווקא שכן הכי נחמד וחייכני, ולא מישהו שנחת מפלנטה אחרת.

בזמן האחרון יוצא לי לקבל הרבה הערות בנושא הזה מאנשים רגילים זרים וגם ממטפחים על הנושא הזה: בין אם מתרגל חדש מגיע לפגישות של הקבוצה ומתאר את האוירה שמתרגלים יוצרים כשהם ביחד, בין אם מישהו חדש או מתרגל ותיק מדבר באוזני על אי נוחות להיות בפגישות הקבוצתיות, על כך שמי שמתבונן בפעילויות שלנו לא תמיד מבין אותן, אבל בעיקר על כך שמתרגלים הרבה פעמים נראים ומתנהגים כמו אנשים מדוכאים במקום כמו אנשים שמחים, או מתנהגים בחוסר חמלה בוטה ובולט אפילו בעיניים של אנשים רגילים, לרוב - כלפי מטפחים עמיתים.

ההערות שקיבלתי מתייחסות גם לעצמי וגם לגבי מתרגלים אחרים. יכול להיות שחלק מההערות האלה נאמרו בעצמן מתוך קיצוניות, והנסיבות לא באמת היו כל כך חריפות, אבל כמו שאנחנו יודעים, ההערות האלו נאמרו בשבילנו, בשביל להקפיץ את הנושא למודעות האישית והקולקטיבית שלנו.

רוב המקרים האלה נובעים מכך, שאנחנו בנינו לעצמנו "סביבות טיפוח" מאד ברורות, שמגדירות אותנו כמטפח  או כקבוצת מטפחים. לדוגמה, מושגים כמו: "מטפחים אמיתיים לא מבזבזים זמן של לימוד פא על דיבורים" או: "לבלות בפאב כמה שעות עם חברים זה ממש לא טיפוח, אני מעדיף ללמוד את הפא או לתרגל" או: "אם אני לא הולך כמה פעמים לפגישות של הקבוצה אז אני פוגע בטיפוח שלי או בגוף האחד". או: "אם לא נקרא פה אחד את הספר אז זה לא גוף אחד". או: "כמטפחים אסור לנו להשאיר אוכל בצלחת". או "צריך להיות מושלמים.... וצריך ל..... וצריך ל". מרוב צריך ל..... וצריך ל.... נכנסים ללחץ בלתי אפשרי ולדרישות בלתי הוגנות מעצמנו ולנסיון להיות מושלמים ומיד. זה כמובן לא מצליח ואז מתרגלים הופכים להיות ממש קודרים עם מראה מסוגף. אתה רואה אותם ולא יודע איזה מכבש עבר עליהם הרגע, ואולי אמרת משהו שפגע בהם עמוקות, או שמשהו נורא קרה. כל זה נובע מהמושגים החדשים שהחליפו את המושגים הישנים, ועכשיו אנחנו צריכים לטפח בשביל להפטר גם מהמושגים האלה, אבל למה יצרנו את המושגים האלה בעצם? אני חושבת שזה בגלל שאנחנו רוצים להיות בטוחים בסביבת הטיפוח שלנו, שלא תתמוטט, שלא ניפול, שלא נתרשל.  בעצם, כל זה בא מפחד. פחד מפני עצמנו ! בעצם,  יצרנו צורה חיצונית שתתמוך אותנו, והצורה החיצונית הזו עשויה מהתנהגויות שאנשים רגילים לא מכירים. אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת שנראית לנו סבירה, אבל בעצם היא קצת-פנאטית כשמסתכלים מהצד. הסיבה שלנו זה פחד ובהלה, שאם לא נעשה את הדברים כך אז הרגילות תשתלט עלינו ונאבד את הנחישות לטפח.

זה כנראה מה שרואים אנשים מבחוץ, שזה כולל את המשפחה שלנו, וזה נראה להם מוזר מבהיל וקיצוני.

המורה אומר בג'ואן פאלון:

"כל התלמידים שלנו לא צריכים אף פעם להתנהג לא נורמלי בין אנשים רגילים. אם אתה גורם להשפעה רעה בין אנשים רגילים, אחרים יגידו 'מדוע כל האנשים האלה שלומדים פאלון דאפא מתנהגים בדרך זו?' זה אותו דבר כמו לפגוע במוניטין של פאלון דאפא, אז שימו לב לנושא הזה". המשפט הזה הוא מתוך "הנושא של ההתלהבות." (הרצאה שמינית).

מה שתיארתי קודם זה שלב שכל אחד מאתנו בטח עבר בתקופת הטיפוח. דוגמה בולטת זה אצל מתרגלים צעירים שגרים בבית הוריהם, ומפחידים את הוריהם ממש בהתנהגות שנראית להורים קיצונית. פתאום ההורה מרגיש מאוים שהילד שלו לא רוצה לעשות שום דבר מהדברים שמקובלים בחברה, והוא מתחיל להסתגר ולהיראות קודר, ולקרוא רק ספר אחד. להורה אחד הסברתי פעם שכשמתחילים לטפח אז יש שלב של בלאגן, ואחר כך בא האיזון, ולא להיבהל מזה כי גם אני עברתי תהליך דומה. אמא של מתרגל אחר אמרה שפאלון דאפא נראה כמו דבר טוב, אבל הבן שלה מתנהג בצורה קיצונית, נראה ומתנהג כמו בדכאון ולא כמו מישהו ששמח באמונה שלו וזה מבלבל אותה איך משהו טוב יכול להיראות כך. זה נובע מאי הבנה של המתרגל לגבי לב הטיפוח, וזה בדיוק הדבר שעלול להביא לקיצוניות השניה, שזה להפסיק את הטיפוח.

הקטע של איזון חוזר אלי כהד מכל מיני כיוונים. לא צריך ללכת רחוק, אני אתן דוגמה שקרתה לי הבוקר: קראתי מוסף של עיתון "הארץ" בארוחת הבוקר. ובשתי כתבות שונות קרה לי שהגבתי במחשבה בצורה מסוימת, ובו במקום הבנתי שזו מחשבה מוטעית ובחנתי מאיפה היא באה. בשני המקרים היה מדובר בהחזקות שהסתתרו מאד עמוק והיו מוסוות בצורה מאד מוצלחת, ואני "הבנתי את עצמי מחדש" כמו שכתוב ב"לון יו". בעצם, מה שאני רוצה לומר פה זה שאני עברתי שני תהליכים משמעותיים של הבנת עצמי תוך פחות משעה דרך ק ר י א ה  ב ע י ת ו ן. אוכל ועיתון זה משהו מאד מאד רגיל. אבל כיוון שאני מטפחת, אז גם הזמן הזה נוצל לטיפוח.

ואם נשאר זמן אני אספר איך הגעתי להבנה שקיצוניות בהתנהגות של מטפחים נובעת מתוך בהלה

לפני זמן, בדרך לסופר, הגשתי עלון לבחורה צעירה עם תינוק בעגלה. היא היתה בלבוש צנוע עם כפייה על הראש.

היא ישר התחילה להגיד שמה זה העבודה הזרה הזאת, מה אין לנו יהדות, שזה הטוב ביותר וכולי וכולי. היתה מאד נסערת ונחרצת (חד-משמעית) עד כמעט תוקפנות, והיא החזירה לי את הפלייר.

בזמן שהיא דיברה אני רק הקשבתי לה והתבוננתי בה. ראיתי שיש לה פנים טובות ועיניים טובות. כשהיא גמרה לדבר אני אמרתי שנכון, אני באמת הבנתי את התורה טוב יותר מיום שאני מטפחת פאלון דאפא, ואני מבינה מה היא אומרת. חייכתי ואז היא סיפרה לי איך היא היתה בטיול בחוף מאד ידוע במזרח הרחוק והיא נגעלה מהריקנות וההתנהגות של עצמה ושל אחרים והחליטה לחזור בתשובה מיד, ובאותו היום שינתה את סגנון הלבוש והחלה להתנהג אחרת ולהתפלל. בשלב הזה אמרתי לה שבמקום לעמוד בשמש כל כך הרבה זמן, אני אלווה אותה לאן שהיא הולכת ונמשיך לדבר. באמת הלכנו והיא המשיכה לספר על עצמה ואני סיפרתי קצת על עצמי ואיך התחלתי לטפח ואיך החלמתי ממצב קשה. דיברנו כמו חברות, בלי פחד ובלי הפרעות. בסוף היא אמרה לי: "את נורא נחמדה" והתרככה כל כך, שהיא הוסיפה משהו מאד אישי על זה שהיא לא רוצה לקחת עלון לא בגלל שזה לא דבר טוב, כי היא מבינה שזה טוב, אלא כי היא ממש פוחדת לאבד את מה שהיא השיגה. שהיא עשתה שינוי לכיוון הדת, שלא היה קל בכלל, והיא לא רוצה להתערער או לסטות שוב. אני לא זוכרת אם בסוף היא לקחה את העלון או לא – נדמה לי שכן. נפרדנו בידידות.

אם לא היינו משוחחות כל כך הרבה, לא הייתי יודעת שמה שמנע ממנה לקחת את העלון וגרם לה להיות כמעט תוקפנית, זה בעצם פחד ובהלה מפני החזרה לעולם הקודם המדורדר מוסרית, בו חיתה לפני שחזרה בתשובה.