אפשר להיות אדם טוב בכל סביבה שהיא

(Minghui.org)

במהלך מאסרי, האנשים בהם נתקלתי כל יום וכל לילה היו או שוטרים או אסירים. כשהשוטרים התרגזו, הם היו חובטים על השולחן וצועקים בקול רם כדי למנוע ממני לישון. הם אמרו שאם לא הייתי אשה, הם היו סוטרים  על פני כה חזק שהייתי נופלת שוב ושוב. האסירים כינו אותנו המתרגלים בכינוי 'חדשים' – והיו צועקים לעברנו עלבונות כל היום. הם אילצו אותי לישון על רצפה רטובה, ואפילו לישון 2 לילות במקום בו התקרה דלפה מים מרופשים.

תמיד זכרתי את מה שהמורה לימד:

"אנשים אחרים יכולים להתנהג אלינו רע, אבל אנחנו לא יכולים להיות רעים לאחרים" (אין אפשרות למצוא את הטקסט הזה בדברי המאסטר) וגם

"אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר" ("יסודות להתקדמות במרץ" "מצבים").

בסביבה ייחודית זו, בה בעת שהגנתי על המאסטר, הגנתי על הדאפא, והגנתי על האצילות של המטפח, גם ניסיתי ככל יכולתי להיות אדם טוב. שוב ושוב הסברתי את נקודת המבט שלי לשוטרי המשימה-המיוחדת שחקרו אותי: "אתם יכולים להתנהג אלי כאסירה, לחקור אותי ולצעוק עלי, כי מבחינתכם זהו התפקיד שלכם. אבל אני לעולם לא אראה אתכם כאויב. אני מתרגלת טיפוח בדרך גלויה ומכובדת, וכל הזמן שואפת להיות אדם טוב. לא עשיתי דבר המפר את החוקה הסינית. גם אינני רואה עצמי כפושעת. אני יכולה לספר לכם על דרכי בטיפוח-תרגול ועל חוויותי. כשנדבר, אתם ואני שווים זה לזה". לאחר יותר מ-20 יום של סוג זה של חקירה ותקשורת, הייתי לעיתים שומעת אותם אומרים: "האשה הזו היא באמת לא רעה. אלו שמעלינו רוצים להעניש אותה, אבל אנחנו לא נסכים".

כשהם העבירו ביקורת והערות על המאסטר ועל הדאפא, ליבי הרגיש רע באופן מיוחד, לא רק בגלל המאסטר והדאפא, אלא גם בעבורם. אז נהגתי לומר להם בעדינות: "קודם אתם תמיד אמרתם לי מה לעשות. אני מעוניינת גם להגיש לכם עצה כנה: פאלון דאפא הוא החוק הגדול של היקום. אין דרך בה תוכלו באמת להבין את עמקות העקרונות. אפילו בהתעלם מההשפעה הנצחית שהביקורת וההערות שלכם ישפיעו על חייכם, אפילו בתור סתם אדם טוב, אדם אדיב, אין שום צורך לזלזל בדברים ולהיות כה גסים". לאחר שהוחזקתי שם חודש, העבירו אותי למרכז מעצר מקומי. כשהיו שוטרים טובי לב במשמרת, הם היו מאפשרים לי לצאת מהתא לשאוף קצת אויר צח. אז הייתי מטאטאת את החצר, משקה את העצים ושוטפת את המכוניות. לפעמים הייתי עוזרת לטבח להכין ארוחות במטבח. כמה אנשים היו מתבדחים: "זה בכלל לא כמו מישהו שמתרגל פאלון גונג. המתרגלים שמראים לנו בטלויזיה לא עובדים בכלל, לא דואגים לבית או למשק החקלאי שלהם". באחד מ'כתבי הערבות' שכל אחד במחנה היה צריך לחתום עליהם לקראת "חודש יום-החג-הלאומי" (כמו יום העצמאות אצלנו – המת'), כתבתי: "בכל שנה, לקראת החג הלאומי, אני מגישה לאומה מתנה בצורת הישגי בתפוקת הייצור בעבודה. אבל אני מאמינה מאד שאדם יכול להיות טוב בכל סביבה, ובסביבה ייחודית זו של מרכז המעצר אני אנהג בכל אדם ואדם בטוב-לב".

עזרתי לאסירים שהיו תורנים לשטוף את הרצפה ולקרצף את השירותים, ולקחתי על עצמי את תורנויות הלילה ליד מיטת אסירים חולים. בזמן הפנוי הייתי מספרת להם את חוויות הטיפוח שלי, ואת העקרונות של להיות אדם טוב. היתה שם נערה כפרית שלא ידעה לקרוא. דרשו ממנה לזכור בעל פה את הכללים של הכלא תוך שלושה ימים. מי שהיה צריך ללמד אותה הרים ידיים אחרי יום אחד בלבד: "המנהל, אני לא יכול יותר. תן ל'ג'ן שן רן' ללמד אותה". בגלל שבמשך כל היום נחקרתי, ניצלתי את הזמן שאחרי ארוחת הצהריים ואחרי מסדר הנוכחות, לעבור איתה כמאה פעמים כל מילה ומילה, ועדיין היא לא יכלה לזכור את זה. יום אחד נעשיתי חסרת-סבלנות והרגשתי עם זה רע מאד. אני מטפחת, ואפילו האסירים קוראים לי 'ג'ן שן רן', ודווקא בענין פעוט כזה לא היו לי נדיבות הלב או הסובלנות – היו כל כך הרבה תחומים חסרים בטיפוח שלי. אחרי 20 יום היא סוף סוף למדה את זה בעל פה. לעיתים קרובות היא הביאה לי דברים טעימים לאכול כדי להביע את תודתה. אמרתי לה: "זה לא משנה כל כך אם מטפח אוכל או לא, אבל האוכל חשוב ביותר עבורך – אז תשמרי לך אותו". היא נאנחה ואמרה: "קשה לדמיין שיש אדם כל כך טוב בתוך בית סוהר. פאלון גונג הוא כה טוב, איך זה שאף פעם לא שמעתי על זה קודם? כשאצא מפה בטוח אלמד את זה".

לפני כן, רוב האסירים לא שמעו מעולם על פאלון גונג. לפני שכלאו אותי שם, מה שהם תיארו לעצמם בא מתוך התעמולה של התקשורת המנוהלת ע"י הממשלה. אחרי שהגעתי לשם הם ראו שאני באמת אדם טוב, וככל שהמשכתי לספר להם מהי המציאות של טיפוח-תרגול הם יצאו מהמצב ההתחלתי של סקרנות להבנה הדרגתית, ונוכחו שכל התעמולה בטלויזיה היתה כוזבת. ואז, יותר מחציים ציינו שהם רוצים לתרגל את הדאפא. אנשים רבים למדו ממני את המדיטציה, וחשבתי שזה מעניין שאני הצלחתי לשכל את רגלי בלוטוס מלא רק למספר שניות אחרי חודשים של תרגול, בעוד שרובם היו מסוגלים לשכל את רגליהם היטב. המורה אומר: "הפא מציל את אלו עם הקשר הגורלי, לא משנה מה הם עשו קודם".

זוהי הזדמנות נדירה בשבילם לפגוש את הדאפא. אני מקווה בכנות שהם יהיו מסוגלים לתרגל טיפוח בדאפא. רק הדאפא מסוגל באמת להציל חיים של אדם. אחרי הגיעו 'חדשים' נוספים. אף אחד מהם לא סבל הצקות. כשאחד מהם היה בתורנות, ששה-שבעה אנשים היו עוזרים לו. האסירים הפסיקו באופן בסיסי להעליב אנשים, ולא השתמשו במילות קללה. מעט לפני שעזבתי הצביע עלי אסיר ואמר לכולם: "היא לא מעליבה אנשים. לידה אני לא מעז להעליב אנשים. כשאני חושב להעליב אחרים אני מסמיק מבושה ולא יכול להוציא את המילים". כשהיינו בכיתה, הנערה שישבה לידי שוחחה אתי כל יום. היא אמרה: "כולם חושבים שאפילו אדם טוב יצא מהכלא כאדם רע,  אבל דווקא פה בכלא למדתי להיות אדם טוב".

---