לזכור את הימים בהם נדדנו עם המורה, לפני ואחרי שהפאלון גונג נחשף לציבור (חלק 2)

(Minghui.org)

הערת העורך: מחבר המאמר החל ללמוד את תרגילי הפאלון גונג והדרכותיו בסמינרים שהועברו על ידי המורה לי באופן אישי, במהלך התקופה המוקדמת מאוד בה לימד המורה את הפא. אולם, כיוון שהוא לא למד היטב את הפא  במשך תקופה ארוכה, לאחר שהחלה הרדיפה הוא מאוד התרחק מדרך הטיפוח שלו. לאחרונה הוא הבין את טעויותיו ותיעד את הסיפורים האלו. אנחנו מפרסמים את המאמר הזה כדי שמתרגלים נוספים יוכלו להפיק תועלת מסיפורים על המורה, ילמדו כיצד לכבד טוב יותר את המורה, וינצרו בליבם את הזמן היקר הזה בו מופץ הדאפא בעולם. בואו נתנהל היטב כולנו כדי שנהיה ראויים להצלה ולנדיבות מהמורה ונמקם את עצמנו היטב למען העתיד.

אנחנו באמת מקווים שהמחבר לומד מהטעויות שלו, לומד היטב את הפא, ויפרסם בקרוב את הצהרתו האישית. אנחנו מקווים שהוא יבצע היטב את שלושת הדברים שהמורה מבקש מכל תלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא (ללמוד את הפא, לשלוח מחשבות נכונות ולהבהיר את האמת), יכפר על טעויות העבר שלו ויבחר בעתיד בדרך הנכונה.

לחלק הראשון

6. "להקשיב לאנשים בשקט עד שיסיימו את דברם מעיד על כבוד כלפיהם"

כשהתחלתי ללכת בעקבות המורה ולסייע לו כשלימד את הפאלון גונג בציבור, נהגתי להתפרץ לדברי אחרים כיוון שהשין-שינג  שלי לא היה מפותח מספיק והייתי צעיר ואימפולסיבי. לעתים כפיתי על אחרים את ההבנות והרגשות שלי. במקרים אחרים, בגלל יהירותי העמדתי פנים שאני יודע הכל. המורה אמר לי שלהאזין לאנשים בשקט עד שיסיימו את דבריהם מעיד על כבוד כלפיהם. עליך גם לשים לב למה שהאנשים אומרים. אמוד את הדברים על פי הפא ובדוק אם זה מתאים לדאפא. רק לאחר שתבחן בזהירות את מה שאמרו תוכל להשמיע בסובלנות את דעותיך. עליך לנסות להקשיב יותר ולדבר פחות. להאזין בשקט למה שהאחר רוצה לומר ולא לנהוג בפזיזות, הם למעשה נימוס וטיפוח עצמי.

הושפעתי עמוקות ממילותיו של המורה, וב- 10 השנים האחרונות בחנתי את עצמי על פיהם. כשנתקלתי במתרגלים עמיתים, בעיקר גברים צעירים, שהיו חסרי סובלנות והפכפכים, והתעלמו מנימוסים כשבאו במגע או שוחחו עם אחרים, אמרתי להם בשקט את מה שאמר לי המורה. כולם הרגישו שהייתה זו זכות גדולה לשמוע את המלים האלו.

בשיעורי הפא, רק לעתים נדירות המורה אמר דבר מה נוסף לאחר שסיים להעביר את לימוד הפא עצמו.

7. בכל פעם שהמורה נפרד מתלמיד או מאורח שהגיע מרחוק הוא תמיד המתין עד שהאדם נעלם מעיניו לפני שחזר לחדרו

המורה מעורר כבוד רב בפעילויות היומיומיות שלו, כגון הליכה, עמידה, ישיבה ושכיבה. קל להסתדר אתו ויש לו אישיות חמה וידידותית. במשך שנים כל כך רבות, מעולם לא ראיתי את המורה משלב את רגליו או נשען לאחור כשישב על ספה או כסא. המורה מפגין כבוד רב כשהוא משוחח עם תלמידים קשישים וטון הדיבור שלו רוחש כבוד. בכל פעם שהוא נפרד ממתרגל או מאורח שהגיע מרחוק הוא עומד בדלת הקדמית וממתין עד שהאורחים נעלמים מעיניו לפני שהוא חוזר לחדרו. פרט קטן זה נחרט בזיכרוני למשך שנים רבות כל כך.

8. מעולם לא התעייף מללמד

במהלך הרצאות הפא, המורה קיים לעתים קרובות מפגשים שנועדו לשאלות ותשובות. הוא הקדיש את כל השיעור העשירי למענה על שאלות התלמידים שהועברו אליו באמצעות פתקים. היו תלמידים שחזרו ושאלו שאלות שכבר ענו עליהן פעמים רבות בעבר. תמיד נכחו בשיעורים שנערכו במקומות השונים תלמידים חדשים רבים. המורה אמר שהוא לא מעוניין לחזור שוב על תשובות לשאלות מסוימות כדי לחסוך בזמן, אך התלמידים המשיכו לשאול שאלות דומות, והמורה התייחס לשאלות בסובלנות. שאלות דומות ובסיסיות מאוד נשאלו בעיקר על ידי תלמידים חדשים. לפעמים התלמידים הוותיקים איבדו את הסובלנות, אך במשך מספר שנים, במקומות שונים, המורה ראה תלמידים רבים כל כך ותמיד ענה בסובלנות על שאלותיהם, בצורה הברורה והמפורטת ביותר. את החמלה הנפלאה של המורה לא ניתן לתאר במלים. לפעמים, בנסיבות מסוימות, כמעט ואיבדתי את שלוות רוחי, למשל, כשתלמידים חדשים רצו שאתקן את תנוחות התרגול שלהם. לאחר זמן מסוים, כשהדבר חזר על עצמו שוב ושוב, אכן הרגשתי חסר סבלנות. אך כשנזכרתי בסובלנות של המורה, התלונות שלי נעלמו מיד. מישהו אמר שלא ניתן ללמוד דברים חדשים כשפוגשים תלמידים חדשים ולכן, תמיד רוצים להיות בחברתם של תלמידים וותיקים, שטיפחו לרמה גבוהה יותר. למעשה, זה לא נכון, שכן מטפח אמיתי יכול לשפר את עצמו בכל הנסיבות. כשפוגשים תלמידים חדשים הכל משתקף בתהליך הטיפוח ויש לגלות סובלנות, טוב לב ולהפחית את ההחזקה לעצמי. למשל, כשאנחנו מבהירים כיום את האמת, מאמתים את הפא ומצילים יצורים חיים, עלינו להתמודד עם ההפרעות של הרוע כשאנחנו מספרים את האמת לאנשים שעברו שטיפת מוח והורעלו קשות. כשנתקלים בחוסר הבנה של אנשים, נגלית היכולת לשלוט ברגשות ולהיות אדיבים וסובלניים רק כאשר מטפח אמיתי פורץ את העצמי ומשתפר במהירות.

המורה אמר:

"חמלה זה דבר שנובע מטיפוח ולא ביטוי חיצוני. זה בא מתוך הלב ולא דבר שעושים כדי להראות לאנשים. זה דבר שקיים תמיד ולא משהו שמשתנה בעקבות הזמן או הסביבה". ("הרצאת הפא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. בשנת 2003").

בכל פעם שאני קורא את הפסקה הזו של הפא, אני נזכר כמה התרגשתי מהחמלה ומהסובלנות של המורה כשלימד את הפא והנחה תלמידים בשנים המוקדמות האלו.

9. עֵד לכוח השתיקה של המורה

ב- 1993 אדם מ"מכון הצ'יגונג" הזמין את המורה לערוך סמינר בעיר מגוריו ליאו-צ'נג שבפרובינציית שאנדונג. הוא טען שהוא רוצה להציג לאנשים בעירו תרגול טוב, אך למעשה, המטרה האמיתית שלו ושל אגודת הצ'יגונג המקומית הייתה להרוויח כסף. כשהשיעור נגמר, המורה לקח רק 30-40% והמארגן המקומי קיבל 60-70% מהסכום שנגבה, על פי חוזה שהיה מקובל בשיעורים שהמורה ערך במקומות רבים אחרים. המורה לימד את השיעור שלו תמורת מחיר נמוך מאוד. למעשה, באותה תקופה הפאלון גונג גבה את המחיר הנמוך ביותר מלימודי הצ'יגונג האחרים. כרטיס עלה 40 יואן ותלמידים ותיקים נכנסו תמורת חצי מחיר, 20 יואן, כך שבכל פעם שנערך סמינר נכחו בו תלמידים ותיקים רבים. בכל פעם שהתקיים סמינר כמעט ולא נותרה אגורה לאחר התשלומים עבור שכירת האודיטוריום, האוכל והמלון. לאחר שהסתיים הסמינר, המארגן מאגודת הצ'יגונג המקומית התלונן על המחיר הנמוך שהמורה גבה עבור הכרטיס. כשאחת מחברות האגודה הסיעה את המורה לתחנת הרכבת ג'ינאן, היא התלוננה בפני המורה במשך יותר משעה.

אני הקשבתי מהמושב האחורי וניסיתי לשמור על שקט. אך לבסוף כבר לא יכולתי לשלוט ברוחי. בגלל שלא יכולתי לשאת את ההשמצות האלו כלפי המורה, צעקתי: "שתקי. אם תמשיכי כך, אין צורך שתסיעי אותנו לרכבת. נצא מהמכונית ונגיע לשם בכוחות עצמנו". המורה הסתובב, העיף בי מבט ולא אמר מילה. אך יכולתי לדעת שהוא מצא בי פגם ורמז לי שלא אדבר עוד ואשב שם בשקט בבקשה. עצמת החמלה והרצינות של המורה שיככה מיד את סערת רוחי. נראה שגם אותה אישה הושפעה מכוח זה ולאחר כמה מלים נוספות לא אמרה דבר. לאחר האירוע הזה, המורה לא הסביר דבר. בכל המהלך הזה, המורה לא אמר אף לא מילה אחת. אך כולנו, כל הנוכחים, כולל המארגן, הבנו את הטעויות ואת החסרים שלנו. ההבנה שלי היא כי "לעלות מעבר לגבולות הסובלנות" מיועד לצד המואר של תלמידי הדאפא כדי שיוכלו לסלק את הרוע ולתקן את הפא. זה לא מיועד לכך שנכנע להחזקות שלא סולקו מהצד האנושי שלנו. למעשה, עלינו להגביל כראוי את הצד האנושי שלנו ולטפח את השין-שינג כל הזמן. כך הצד המואר שלנו יוכל להפעיל כוחות על טבעיים מבלי שהצד האנושי יעכב אותו. עד אז יופיע כוח האלים וישתתף בתיקון הפא ובסילוק כוחות הרשע.

10. מבט חטוף של המורה הוא כמו ראי, חושף את כל המחשבות הרעות שלי

ב- 1994, המורה הרצה על הפאלון דאפא בג'ן-ג'ואו. מספר המשתתפים עלה בהרבה על המצופה, והאודיטוריום ששכר המארח המקומי היה במצב גרוע. הלבנים של הספסלים היו חשופות ובמספר חלונות היו חסרות זגוגיות. דאגתי וניגשתי למארח המקומי וביקשתי ממנו להחליף את המקום ואת ציוד ההגברה. במהלך השיחה לא שמרתי על השין-שינג שלי והתעצבנתי. המורה ביקש ממני לגשת אליו. שהיתי במחיצתו של המורה מאז שקיבלתי את הפא, וזו היתה הפעם הראשונה בה הוא דיבר אלי מבלי לחייך. עוד לפני שהמורה דיבר, רגליי רעדו וחשתי בנוכחות החזקה שלו. מבט חטוף של המורה היה כמו ראי נוצץ שחשף את כל מחשבותיי. התחלתי לבחון את הנושאים שלא הבנתי בעבר. אין מלים שיכולות לתאר את העצמה והאצילות של המורה. עשרים דקות לאחר שהתרגזתי על המארגן, איבדתי את קולי. כשעליתי אל הבמה ללמד את התרגילים הרגשתי טוב, אך לאחר שירדתי מהבמה הרגשתי נורא, וזה נמשך ארבעה או חמישה ימים.

11. המורה הסתובב אלי והתבונן בעיני במשך יותר מעשר שניות מבלי לומר מילה

בקיץ 1993, נסעתי עם המורה להרצאה שערך בוו-האן, ובמהלך היום ביקרנו במקדש גווי-יואן שבהאן-קואו. המורה עמד בכובד ראש מול פסלו של שאקיאמוני כשכף יד אחת זקופה מול החזה. עמדתי מאחור, מימינו של המורה וגם אני זקפתי את כף ידי מול החזה. (למעשה, היה עלי ללחוץ את כפות ידי אל מול החזה בתנוחת הא-שי). מול פסל הבודהא, הדמיון שלי חמק ממני וחשבתי: "שאקיאמוני הוא רק טאתאגאטה. הבודהא הגבוה יותר מסתכל על טאתאגאטה כעל אדם רגיל ואילו הרמה שלי גבוהה יותר". מבלי להבחין בכך, כף היד שהחזקתי מול החזה החליקה מטה. בזמן שנתתי דרור לדמיון שלי בעיניים עצומות קמעה, המורה הסתובב אלי לפתע והתבונן בעיני יותר מעשר שניות מבלי לומר מילה. הייתי מבוהל כל כך שהתכסיתי זיעה קרה ופתאום הבנתי. החשבתי את עצמי לסטודנט באוניברסיטה רק בגלל שהצצתי בספר לימוד של האוניברסיטה. האגו הנפוח שלי נתן לשדים לגדול במוחי אך לא יכולתי לזהות זאת בזמן. מספר מתרגלים ותיקים נפלו בדיוק לאותה מלכודת ולבסוף אף סרבו להכיר במורה. השיעור הזה היה מאוד חשוב.

12. האמת על ההאשמות כי "לא מציעים שום עזרה במצבים של סכנת חיים"

לפני כל הרצאה, המורה אמר למארח מאגודת הצ'יגונג המקומית שאין לאפשר ל"אדם עם מחלות קשות" להיכנס. בהרצאות המורה גם אמר שלא באנו לרפא מחלות. אם מישהו אכן הגיע כדי לרפא את המחלה שלו, היינו מחזירים לו את תשלום הכניסה גם לאחר שכבר נרשם. אך לעתים קרובות המארחים של אגודות הצ'יגונג המקומיות לא כיבדו את הבקשה הזו כיוון שרצו להרוויח כסף.

ב- 1994, בהרצאה בהארבין בה השתתפו כ- 4,000 איש, מספר אנשים מג'ין-ג'ואו נשאו אדם בעודף משקל לתוך האצטדיון. אדם זה היה חסר דעת והוא איבד לחלוטין את יכולתו להסתובב. בני משפחתו נשאו אותו פנימה והחוצה לפני ואחרי כל שיעור. הוא הוכנס לשיעור אפילו כשלא יכל להרים את ראשו ו"האזין" לשיעור בשכיבה. במהלך השיעורים, המורה ביקש שוב ושוב מחולים עם מחלות קשות לעזוב את האצטדיון והבהיר כי "ההרצאה לא מיועדת לריפוי מחלות" אך הם לא הקשיבו.

אחר צהרים אחד האיש נפטר בחדרו במלון ובני משפחתו נשאו את גופתו אל מחוץ לאצטדיון וביקשו מהמורה להציל אותו. חבר צוות ניגש למורה באמצע ההרצאה ודיבר עמו בקצרה ולאחר מכן המורה יצא החוצה במהירות ולא חזר למשך זמן מסוים. כשחזר, המורה אמר לנו שהאיש כבר מת לפני מספר ימים ואפשר היה להציל אותו אם עוד היה בחיים, אבל כעת הוא מת. בני משפחתו של האיש האשימו את המורה בכך שלא הציע את עזרתו כשחיי אדם היו בסכנה. גם כמה "מתרגלים" האשימו את המורה, ואחד מהם אמר "לא אתרגל יותר" והשליך את סמל הפאלון על הרצפה. המורה אמר לו:

"אתה לא מתאים".

מאוחר יותר המורה אמר:

"האיש הזה נשלט על ידי דבר מה. הייתי חש צער אם הוא היה מתרגל אמיתי".