כיצד עשה המשטר הקומוניסטי הסיני שימוש במאמר של הניו יורק טיימס

(Minghui.org)

מאת: או-יאנג פיי

ב-6 בפברואר פרסם הניו יורק טיימס מאמר לגבי המופע "ספלנדור של השנה החדשה" של להקת "אמנויות הבמה השמימיות". הכתב שכתב את המאמר ביטא בברור גם אפליה וגם מניעים כמוסים.  תיאורו על "כנראה כמה מאות אנשים" שעזבו את התיאטרון, לא היה בדיוק נכון ויותר מאוחר העיתון הסיר זאת. יותר מכך, התייחסותו של הכתב הייתה חסרת אחריות ולא מקצועית. האתר ChinaNews.com (השייך למשטר הקומוניסטי הסיני – המת') אימץ את המאמר הזה בשינויים משל עצמו. הוא החסיר ממנו לגמרי את הרקע לרדיפת הפאלון גונג, את הראיונות עם המבצעים של להקת "אמנויות הבמה השמימיות", ואת תגובותיהם החיוביות של הצופים שהמאמר המקורי הכיל. בנוסף הוא פברק סצנה של "כמה מאות" אנשים שעזבו בהציגו תיאטרון ריק.

ידוע שהמדיה הקומוניסטית הסינית מפרסמת מאמרים זדוניים כנגד הפאלון גונג, עם הכוונה להגביר את להבות השנאה והרדיפה. אלא שפה מדובר על מדיה מערבית. הכתב של הניו יורק טיימס כנראה לא שמע מעולם את התשואות החמות והמהדהדות מקהל הצופים במשך ההצגה. במקום זאת הוא כנראה חיכה בחוץ וראה כמה אחדים שעזבו מוקדם. אם הוא באמת רצה לדווח מספר חדשות, היה עליו לחפור עמוק יותר כדי לגלות מדוע היחידים האלה לא אהבו את מה שראו. האם אנשים אלה צדדו במפלגה הקומוניסטית הסינית? או אולי הם חשבו שרדיפת הפאלון גונג אינה אמיתית? האם היה זה בגלל שהם אינם אוהבים את הפאלון גונג, כך שרדיפת הפאלון גונג הייתה בסדר מצידם? אם הכתב היה עושה זאת, אולי לכתבה שלו היה ערך כלשהו. מהם התוצאות של עיתונות חסרת אחריות כזאת? האם היא לא מסייעת לרצח אנשים חפים מפשע?

כאשר היהודים נטבחו על-ידי הנאצים, על כתבים היה להיות מודאגים לגבי הזוועות, והאחריות העיקרית שלהם הייתה לדווח זאת. אבל אם הם התחילו לחפש בנרות משהו שלא בסדר עם היהודים, האם הם לא היו מסייעים ישירות ברצח-עם?

הנקודה העיקרית של המאמר בניו יורק טיימס הייתה, שלא היה זכר לפאלון גונג בעלוני המופע, או בכול מקום שהוא, אבל כמה קטעים התייחסו לפאלון גונג, כך שמספר אנשים עזבו את ההצגה. הקטעים היו עשירים, מלאי צבע והנושא המרכזי עסק בתרבות המסורתית הסינית. הפאלון גונג בעצמו משתייך בצורה קרובה לתרבות הסינית המסורתית, כך שזו לא הייתה צריכה להיות הפתעה לאף אחד.

ניתן היה לראות במופע: אגדות, נושאים מהאסכולות הרוחניות הבודהיסטיות והטאואיסטית, רמיזות היסטוריות, ריקודים אתניים, כלי נגינה מסורתיים, שירים, הופעות תופים ועוד. בין יותר מ-20 הקטעים, היו רק שניים, פלוס כמה שירים ליריים, שהתייחסו לפאלון גונג: "פרח הלוטוס המתעורר", ו"כוחה של התעוררות". הפרסומים והעלונים בנושא לא נתנו רשימה של קטעים, אז מדוע צריך היה להזכיר את השניים האלה דווקא?

למעשה, מכול ההיזון החוזר שקיבלו, צופים רבים התעניינו במיוחד בשני הקטעים האלה והתרגשו מהם מאוד. אחרי הכול, הרדיפה של הפאלון גונג ממשיכה למעלה משמונה שנים ועדין מתרחשת. זה משך תשומת לב רבה ותגובות אוהדות.

מה שלהקת "אמנויות הבמה השמימיות" הציגה הייתה תרבות מסורתית מסין העתיקה ועד ימינו. מהערכים המוסריים המסורתיים שזמנם בעבר הרחוק, ועד לאמת-חמלה-סובלנות של היום. לסיפור של הפאלון גונג ישנה השפעה גדולה באמת. לפעמים, כדי להתייצב לצידה של מוסריות, נדרש אומץ ושכנוע ולהבין את השוני בין נכון ללא נכון.