"לילה קודר, ברדס שחור, וחטיפה על-ידי המפיה האפלה" - עדותו של גאו ג'י-שנג

(דיווח על יותר מ-50 ימים של עינויים שעברתי בשנת 2007)

נכתב ב-28 בנובמבר 2007, בביתי בבייג'ינג הנמצא תחת מצור [המשטרה]. אושר לפרסום לקהילה הבין-לאומית ב-9 בפברואר 2009

מילים אלה שאני כותב היום יתגלו יום אחד בסופו של דבר. הם יחשפו את פניה האמיתיות של סין כיום. הם יחשפו את לב המפלגה השלטת בסין ותכונותיה שקשה לדמיין. כמובן מילים אלה יגרמו ללא ספק לרגשות לא נוחים ומביכים ל"חברים הטובים" ול"שותפים הנחמדים" של המפלגה הקומוניסטית הסינית בעולם, רק אם לאותם "חברים הטובים" ול"שותפים הנחמדים" נותר עדיין מעט פחד שיעזור להם להעריך את המצפון האנושי והמוסר בתוך לבבותיהם.

כיום, ההצלחה הפתאומית של המפלגה הקומוניסטית הסינית (המק"ס) לא רק שהשיגה עוד ועוד "חברים טובים" ו"שותפים נחמדים" בעולם, אלא גם הפכה את הסיסמאות המסולפות כמו "סין היא מדינה הפועלת תחת שלטון החוק" קולניות יותר ויותר. שתי התופעות האלה יהוו אסון להתקדמות והתפתחות זכויות אדם של העם הסיני.

ב-21 בספטמבר 2007 בסביבות השעה 20:00 הודיעו לי הרשויות בעל-פה שעלי ללכת לשיחה ל"חינוך המחשבה מחדש".  כמה דברים לא רגילים התרחשו בזמן זה. אנשי הבולשת שנהגו לעקוב אחרי באופן צמוד החלו לשמור על מרחק גדול יותר. יום אחד כשהלכתי ברחוב ופניתי לסמטה, כשישה או שבעה זרים החלו ללכת לקראתי. הרגשתי לפתע מכה חזקה בעורפי ונפלתי על הרצפה. מישהו משך את שערי וברדס שחור הולבש במהירות על ראשי.

הכניסו אותי לרכב. על-אף שלא יכולתי לראות, כנראה היו בו שני ספסלים עם רווח באמצע. דחפו אותי לתוך המרווח באמצע על הרצפה. לחיי הימנית נגעה ברצפה. לפתע הונח מגף על פניי שלא אפשר לי לקום. ידיים רבות החלו לחפש בכל גופי. משכו ממני את החגורה וקשרו בה את ידיי מאחורי גבי. לפחות ארבעה אנשים הניחו עלי את רגליהם להצמיד אותי לרצפה.

לאחר כ-40 דקות נגררתי מחוץ למכונית. מכנסיי נפלו מסביב לברכיי ונגררתי לתוך חדר. עד לאותו רגע אף אחד מהם לא אמר לי דבר. הפעם משכו את הברדס מעל ראשי. מיד לאחר מכן אנשים החלו לקלל ולהכות אותי. "יום מותך הגיע. בואו חבר'ה, נלמד אותו שיעור אכזרי היום. הכו אותו למוות".

אז החלו ארבעה אנשים לחשמל באלות חשמל את ראשי וכל גופי. שום רחש לא נשמע, מלבד רעש המכות ונשימותיי החרדות. הוכיתי באופן חמור כל כך שכל גופי החל לרעוד ללא שליטה. קיבלתי צעקות מבחור ששמו נודע לי לאחר מכן- וואנג: "אל תנסה להעמיד פנים". ואז גבר חזק מאוד וגבוה סחב את שערי ומשך אותי מהרצפה. וואנג החל להכות אותי חזק על פניי. "אתה לא ראוי ללבוש בגדים שחורים. האם אתה מנהיג מאפיה? הפשיטו ממנו את בגדיו".

הפשיטו את כל בגדיי ועמדתי עירום לחלוטין. וואנג צעק שוב ומישהו בעט ברגלי מאחור והתמוטטתי על הרצפה. הבחור הגבוה המשיך למשוך בשערי ואילץ אותי להרים את ראשי כדי לראות את וואנג. באותו רגע יכולתי לראות שישנם חמישה אנשים בחדר. ארבעה מהם החזיקו אלות חשמל ואחד החזיק בחגורתי.

"תקשיב גאו, היום הדודים שלך לא רוצים שום דבר מלבד להפוך את חייך גרועים יותר ממוות. אני אומר לך את האמת. העניין שלך הוא לא רק בינך לבין הממשלה. הבט לרצפה. אין אף טיפה אחת של מים. עוד מעט יכסו מים את קרסוליך. לאחר זמן מה תדע מהיכן המים האלו".

כשוואנג אמר לי זאת אלות החשמל חשמלו את פניי וגופי. וואנג המשיך ואמר: "בואו חבר'ה, בואו וניתן לו את המנה השנייה". אלות החשמל חשמלו את כל גופי. כל גופי, לבי, ריאותיי ושריריי החלו לקפוץ ללא שליטה תחת עורי. התפתלתי על הרצפה מרוב כאב, כשאני מנסה לזחול משם. וואנג חשמל אותי באיברי המין שלי. תחנוניי שיפסיקו נתקלו בצחוק ובעינויים נוספים שקשה להאמין שקיימים. וואנג השתמש באלת החשמל שלוש פעמים נוספות על איברי מיני כשהוא צועק בקול. לאחר כמה שעות כאלה לא הייתה לי אנרגיה אפילו להתחנן, בטח שלא לברוח. אבל מחשבתי הייתה עדיין צלולה.

הרגשתי שגופי מזדעזע חזק בכל פעם שאלת החשמל נגעה בי. הרגשתי בבירור מים זורמים על זרועותיי ורגלי וגופי הזדעזע. הבנתי אז שזוהי הזיעה שלי. הבנתי למה התכוון וואנג כשדיבר על המים.

נראה היה שהמענים בעצמם היו גם כן עייפים. לפני עלות השחר שלושה מהם עזבו את החדר. "אנחנו נחזור מאוחר יותר לתת לו את המנה הבאה", אמר וואנג. השניים שנותרו בחדר שמו כיסא באמצע החדר, משכו אותי והושיבו אותי על הכיסא. לאחד מהם היו חמש סיגריות בפיו. אחד עמד מאחורי והאדם עם הסיגריות עמד מלפני. האיש מאחור תפס בשערי ומשך את ראשי לפנים ולמטה. השני השתמש בסיגריות למלא את אפי ועיניי בעשן שוב ושוב. הם עשו זאת בסבלנות מרובה. לאחר כמה זמן לא הייתה לי תחושה כלשהי מלבד הדמעות היורדות על רגליי. זה נמשך כשעתיים.

לאחר מכן נכנסו מספר בחורים להחליף את השניים הקודמים. לא ראיתי כי עיניי נסגרו מרוב נפיחות. הבחורים החדשים החלו לדבר: "גאו, האם אתה עדיין מסוגל לשמוע באוזניך? לומר לך את האמת, הבחורים האלה מומחים לשבור את הבחורים של המאפיה. הם 'תותחים'. הפעם הם נבחרו במיוחד ובזהירות על-ידי הרשויות למעלה למטרה זאת. האם אתה יכול לשמוע מי אני? שם משפחתי ג'יאנג. אני עקבתי אחריך לשיאה-ג'יאנג אחרי ששוחררת בשנה שעברה".

שאלתי אותו: "האם זה אתה מהעיר פנג-לאי בשאן-דונג?". ג'יאנג דיבר באיטיות: "כן, הזיכרון שלך במצב טוב עדיין. אמרתי לך שתחזור לכאן מוקדם משציפית. כשראיתי איך אתה מתנהג בשיאה-ג'יאנג ידעתי שתחזור. אתה אפילו חיפשת את השוטרים שלנו לא כך? אנחנו נעזור לך לקבל שיעור טוב יותר. כתבת מכתב לאנשי הקונגרס האמריקני. תסתכל על עצמך אתה בוגד. מה יכול לתת לך האדון האמריקני. הקונגרס האמריקני לא נחשב כלל. זוהי סין. זוהי הטריטוריה של המפלגה הקומוניסטית. להרוג אותך זה דבר קל כמו למעוך נמלה. אם תעז להמשיך לכתוב את המאמרים המטופשים שלך, על הממשלה יהיה להפגין את יחסה בבירור. האם ראית הלילה את היחס הזה?"

שאלתי: "איך אתה יכול לעמוד מול הכאת סינים ומול שימוש בטקטיקות של המאפיה על אזרחים משלמי מיסים בסין?" הוא ענה: "זה אתה שמקבל מכות. אתה יודע זאת היטב בלבך שמשלמי מיסים נחשבים לכלום בסין. אל תדבר במונח 'משלמי מיסים'".

בשעה שאמר זאת נכנס מישהו נוסף לחדר. הכרתי את קולו של וואנג: "אל תדבר איתו. תראה לו את הדבר האמיתי. הדודים שלך הכינו 12 מנות (מסלולי עינוי). אתמול בערב נתנו לך רק שלוש מהן. הדוד המפקד שלך לא אוהב לדבר, ולכן בהמשך תיווכח שתצטרך לאכול את הצואה שלך ולשתות את השתן של עצמך. נדקור את איברי המין שלך בקיסם. עדיין אין לך עדיין מה לומר על עינויים על-ידי המפלגה הקומוניסטית כיוון שאנחנו עומדים לתת לך כעת שיעור כולל. אתה צודק. אנחנו מענים פאלון גונג. כל דבר נכון. לומר את האמת 12 המנות האלה בוצעו על [מתרגלי] הפאלון גונג. אני לא מפחד ממה שתכתוב. אנחנו יכולים לענות אותך למוות מבלי שגופתך תימצא. אתה זר מסריח [הכוונה – לא שייך לבייג'ינג, כלומר נחות – המת'] מה אתה חושב שאתה עושה כאן בכלל?"

בשעות העינויים שלאחר מכן התעלפתי מספר פעמים בגלל היעדר מים ומזון וההזעה הכבדה. שכבתי ערום על הרצפה הקרה. הרגשתי שמישהו בא ופתח את עיני מספר פעמים והבהב בפנס לתוך עיני לראות אם אני עדיין חי. בכל פעם שהתעוררתי הרחתי ריח חזק של שתן מסריח. פניי אפי ושערי היו מלאים בריח הזה. כנראה מישהו, אינני יודע מתי, השתין על פניי ועל ראשי.

העינוי הזה המשיך עד לסביבות הצהריים של היום השלישי. אינני יודע מהיכן קיבלתי את הכוח לסבול אבל איכשהו נאבקתי להתרחק מתפיסתם והתחלתי להכות את ראשי על השולחן. צעקתי את שמם של שני ילדיי (טיאנג-יו וגה-גה) וניסיתי להרוג את עצמי, אבל הניסיון לא הצליח. אני מודה לאלוהים האדיר על כך. זה הוא שהציל אותי. באמת הרגשתי שאלוהים מושך אותי בחזרה מהמצב הזה ומחזיר לי את חיי. עיניי היו מלאות בדם בגלל המכות שהכיתי בראשי. נפלתי על הרצפה ומייד שלושה אנשים התיישבו עלי, אחד מהם על פניי. הם צחקו ואמרו שהשתמשתי במוות שלי כדי להפחידם. הם אמרו שהם כבר ראו דברים כאלה פשוט פעמים רבות מדי. הם המשיכו לאחר מכן את העינויים שוב עד אותו לילה. לא הייתי מסוגל לראות דבר יותר, אבל יכולתי עדיין לשמוע את המענים שלי. הם התאספו שוב לאחר ארוחת הערב שלהם.

אחד מהם הגיע וסחב את שערי ומשך אותי למעלה ושאל: "גאו אתה רעב? אמור לנו את האמת". השבתי: "אני רעב מאוד".  "האם אתה רוצה לאכול? ספר את האמת". השבתי: "אני רוצה לאכול". הם סטרו על פניי שוב ושוב עשרות פעמים או יותר, ושוב התמוטטתי על הרצפה. מגף בטש את חזי וחושמלתי באלת חשמל על הסנטר. צווחתי. הם דחפו את אלת החשמל לתוך פי.

"בוא ונראה כמה שונה הפה שלך מאחרים? האם אינך רוצה לאכול? אמרת שאתה רעב. האם אתה ראוי לכך?" האלה הוכנסה לפי אבל לא הדליקו אותה. לא הבנתי מה הם רוצים לעשות.

וואנג אמר: "גאו, אתה יודע למה לא הרסנו לך את הפה? הלילה הדודים רוצים לשוחח כל הלילה. אנחנו לא רוצים לדבר על כלום חוץ מהדרך בה אתה רודף נשים. אין לך רשות לומר שאתה לא כזה. אסור לך לומר גם שיש רק כמה נשים אחדות. אל תשכח פרטים כלשהם. אסור לך להסתיר פרטים. הדודים שלך אוהבים זאת. ישנו ואכלנו מספיק. הגיע זמנך לדבר".

"מדוע הוא לא מדבר? הכו אותו חבר'ה", צעק וואנג. שלוש אלות החלו לחשמל אותי. כשאני עדיין עירום ניסיתי לזחול בכל מקום כדי להימלט. לאחר יותר מ-10 דקות רעדתי שוב ללא שליטה.

התחננתי לפניהם: "לא היו לי פרשיות אהבה. זה לא שאני לא רוצה לספר לכם", שמעתי את קולי רועד.

"האם הפכת טיפש? בואו ונשתמש באלה לחשמל אותך ונראה אם תתחיל לדבר. שני אנשים מתחו את זרועותיי ומסמרו אותם לרצפה. הם השתמשו בקיסמים כדי לדקור את איברי המין שלי. אינני יכול לתאר במילים את חוסר האונים, הכאב והייאוש שאחזו בי אז. במצב כמו זה אין ביד השפה והרגש כוח להסביר בסופו של דבר המצאתי ארבעה סיפורים על פרשיות אהבים עם ארבע נשים. אחרי עינויים חוזרים ונשנים היה עלי לתאר איך קיימתי יחסים עם כל אחת מהנשים. זה המשיך כך עד השחר של היום הבא.

באותו הזמן, נגררתי למקום בו היה עלי לחתום על תקציר ההודאה שלי על "האמת על פרשיות האהבה" שלי. "אם נשלח זאת אתה תהפוך לכלב מסריח תוך חצי שנה", וואנג אמר בקול רם. (לאחר שחרורי נודע לי שאחד מחוקרי, סון הואו, דיווח לאשתי יום לאחר העינויים שעברתי, על ה"אמת שנודעה להם" על פרשיות אהבה. אשתי אמרה להם שזה לא עניינם כלל. היא אמרה: "אני עדיין בוטחת בגאו") .

אחרי עינויים אלה במשך ימים, איבדתי את הכרתי לעתים קרובות ולא הצלחתי לקבוע מהי השעה. לא ידעתי כמה זמן הייתי חסר הכרה. כמה מהם התכוננו לענות אותי שוב. בחור אחר הגיע ונזף בהם. יכולתי לשמוע שהוא סגן מנהל שרותי הביטחון בבייג'ינג. ראיתי אותו הרבה פעמים בעבר, וראיתי בו אדם טוב. לא יכולתי לראות אותו בבירור כי עיניי היו עדיין נפוחות. כל גופי היה מוכה ללא הכר. הוא נשמע כועס בגלל מצבי. הוא מצא רופא לטפל בי. הוא אמר שהוא מזועזע ומופתע. הוא ציין: "העינוי הזה אינו מייצג את המפלגה הקומוניסטית!".

שאלתי אותו: "מי נתן את ההוראה לכך?" הוא לא ענה. ביקשתי שישלחו אותי הביתה או אפילו רק לבית כלא. הוא לא ענה. הוא החזיר את המענים שלי לחדר ונזף בהם. הוא הורה להם לקנות לי בגדים ולתת לי שמיכה ומזון. הוא אמר לי שישתדל ככל יכולתו להחזיר אותי לכלא או הביתה.

ברגע שהסגן עזב, וואנג החל לקלל אותי: "גאו, חלמת אפילו ללכת לכלא? לא זה פשוט מדי. לא תהיה לך הזדמנות כלשהי לעשות זאת כל עוד המפלגה הקומוניסטית הסינית בשלטון. אל תחשוב על כך אפילו".

באותו הלילה הועברתי למקום אחר אך לא ידעתי לאן מאחר ששוב הלבישו ברדס שחור על ראשי. במשך 10 ימים נוספים המשיכו לענות אותי שם. ואז יום אחד הם שמו שוב את הברדס על ראשי והכניסו אותי לרכב. אילצו אותי לתחוב את ראשי בין רגליי ולהישאר כך למעלה משעה. הסבל היה יותר ממה שיכולתי לסבול ורציתי למות.

אחרי שעה נוספת במקום חדש הסירו את הברדס מראשי. ארבעה מחמשת מעניי הקודמים לא היו שם. אבל הבחנתי בקבוצה של שוטרים חשאיים שנהגו לעקוב אחרי.

מאותו זמן ואילך, העינויים הפיזיים פסקו אבל נמשכו העינויים הנפשיים. נאמר לי שהקונגרס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית החל ועלי להמתין לחוות דעת של רשויות גבוהות יותר לגבי המקרה שלי.

במשך זמן זה באו מספר פקידים בכירים לבקר אותי בתאי. היחס שלהם היה רך יותר והרשו לי גם לרחוץ את פני ולצחצח את שיניי. מספר פקידים בכירים הציעו לי להשתמש במיומנויות הכתיבה שלי כדי להשמיץ את הפאלון גונג, ושאני יכול לדרוש מה שאני רוצה בתמורה.

אמרתי שזו אינה בעיה טכנית אלא מוסרית. הם הציעו: "אם זה קשה מדי, כתוב מאמרים בשבחה של הממשלה וגם על זה תוכל לבקש מה שאתה רוצה". בסופו של דבר הם הציעו: "אם תכתוב מה שנורה לך לכתוב, ושטיפלנו בך היטב אחרי המאסר ושהפאלון גונג והו ג'יאה (פעיל זכויות אדם סיני שנחטף גם הוא על ידי הרשויות – המת') שיטו בך, הדברים ישתפרו. אחרת איך תוכל לסיים את סבלך? חשוב על אשתך והילדים".

בתמורה, כתבתי מאמר שאומר שהממשלה התייחסה היטב למשפחתי. כתבתי את המכתב הגלוי לקונגרס האמריקני ונימקתי זאת בכך שהפאלון גונג והו ג'יאה שיטו בי.

בכל אופן, לפני ששוחררתי הביתה הביאו אותי לעיר שיאן. נתנו לי להתקשר לאשתי גנג הה. בתאריך חג אמצע הסתיו, הרשויות בקשו ממני לצלצל לאשתי ולהרגיע אותה מאחר והיא הפגינה וניסתה להתאבד בגלל יחס הממשלה למשפחתנו. תוכן השיחה נכתב מראש על-ידי הרשויות. (מאוחר יותר נודע לי שתשובתה של אשתי גם כן בוימה). לא יכולתי עדיין לפתוח את עיניי באותו זמן ומאחר והשיחה הוקלטה נאמר לי להסביר שזה קרה מפגיעה עצמית.

באמצע חודש נובמבר 2007, אחרי שהגעתי הביתה, נודע לי שביתי עבר שוב חיפוש יסודי ללא כל צו חיפוש או מסמך כלשהו. במשך יותר מ-50 ימי העינויים האלה היו לי תחושות מוזרות רבות. לדוגמה, לפעמים יכולתי לשמוע את המוות ולפעמים את החיים.

לאחר היום ה-12 וה-13 לחטיפתי וכשיכולתי לפתוח חלקית את עיניי, ראיתי שגופי היה במצב נוראי. לא היה סנטימטר מרובע אחד בעורי שהיה במצב נורמאלי. הייתי חבול ופגוע בכל חלק בגופי.

כל יום בזמן שהחזיקו בי ההתנסות של אכילה הייתה בלתי רגילה. בכל פעם שהייתי על סף רעב, הם היו מביאים לחם מאודה ומציעים לי. אם הייתי שר אחד משירי המפלגה המפורסמים של המהפכה הקומוניסטית, יכולתי לקבל קצת לחם. התשוקה העמוקה ביותר שלי הייתה שרציתי לחיות עד לרגע שזה לא יהיה אפשרי יותר. מותי עלול להיות עינוי לאשתי וילדיי, אבל בו בזמן לא רציתי לזהם את נשמתי. אולם בסביבה ההיא לכבוד האדם אין שום ערך. אם לא תשיר את השירים האלה אתה תמשיך לרעוב והם ימשיכו לענות אותך. לכן שרתי.

אבל כשהם השתמשו באותה טקטיקה ללחוץ עלי לכתוב מאמרים התוקפים את הפאלון גונג, לא עשיתי זאת. אבל התפשרתי בכתיבת הצהרה האומרת שהממשלה לא חטפה ועינתה אותי ושהם התייחסו היטב למשפחתי. חתמתי על המסמך.

במשך יותר מ-50 הימים האלה, התבצעו הרבה יותר מעשים נוראים מאשר סיפרתי כאן. המעשים הרעים האלה לא ראויים אפילו להיחשב כרשומים היסטוריים של ממשלות אנושיות כלשהן. אבל רישומים אלה יאפשרו לנו לראות אחר-כך בבירור כמה רחוק מוכנים ללכת מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית בפשעיהם המרושעים כנגד האנושות, במטרה להגן על מונופול השליטה הבלתי חוקית שלהם. המעשים הרעים האלה כל כך מלוכלכים ומגעילים שאיני רוצה להזכירם כרגע, ואולי גם לא בעתיד. בכל פעם שעינו אותי תמיד איימו עלי שוב ושוב שאם אגלה מאוחר יותר מה שקרה לי, יענו אותי שוב, אבל הזהירו אותי שהפעם הבאה זה יקרה לפני אשתי וילדיי. הגבר החזק והגבוה שמשך את שערי חזר על כך שוב ושוב במשך הימים שעברתי עינויים: "מותך בטוח אם תעז לחלוק זאת עם העולם החיצון".

זה חזר על עצמו פעמים רבות. הפעולות האכזריות והאלימות האלה אינן נכונות. אלה שעשו זאת ידעו זאת בעצמם בבירור בתוך ליבם.

לבסוף אני רוצה לומר כמה מילים שאולי מספר אנשים לא יאהבו. אני רוצה להזכיר לאלה שנקראים ה"חברים הטובים" [של סין] בעולם, ה"שותפים הטובים" בפי המק"ס, שרמה גוברת והולכת של אכזריות ואדישות על-ידי המק"ס כנגד העם הסיני היא התוצאה הישירה של הרגעה ופיוס מצדכם ומצדנו (העם הסיני בעצמו).

גאו ג'י-שנג

נכתב ב-28 בנובמבר 2007 בביתי הנתון במצור בבייג'ינג