מתרגלת מערבית: לוותר על האני, ושיתוף פעולה עם מתרגלים עמיתים

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון גונג ב-2002. המורה ארגן שאדם אחד יגיע לעיירה מרוחקת במערב אוסטרליה ללמד את תרגילי הפאלון דאפא. אותו אדם היה מדריך לאמנויות לחימה שחשב שתרגילי הפאלון גונג עוצמתיים, אך הוא לא היה מעוניין בטיפוח. באותו זמן לא ידעתי דבר על "ג'ואן פאלון" או על זאת שהפאלון גונג נרדף בסין.

בכל זאת בשבועות הראשונים לתרגול ידעתי בתוך לבי שזהו משהו שאעשה תמיד והקדשתי את עצמי לתרגול. היו לי בעיות אלכוהול והרצון החזק לוותר על השתייה אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. במשך השבוע השלישי של התרגול, מבלי אפילו לקרוא את "ג'ואן פאלון", לא יכולתי לשתות לגימת אלכוהול נוספת, היות שזה גרם לי לבחילה.

ידעתי שפאלון דאפא הוא משהו מיוחד במינו, לכן חיפשתי באינטרנט, מצאתי והעתקתי את הספר "ג'ואן פאלון". כשקראתי את הספר במשך שבועות אחדים, כל התופעות העל טבעיות שהמורה דיבר עליהן בטיפוח הפא בשלושת העולמות התרחשו אצלי. יום אחד התרוממתי למעלה כשהשמיכה מתרוממת מעלי. יכולתי לראות מהצד האחורי של ראשי וראיתי את העין הגדולה מביטה בי כשהטיאן מוּ שלי עמדה להיפתח. יכולתי לקרוא את מחשבותיהם של האחרים ולראות כמה סצנות בממדים אחרים. הבנתי שהמורה עודד אותי להמשיך לטפח בדאפא, היות ולא היו מתרגלים נוספים כלשהם בדרום מערב (אוסטרליה, המת') והעיר פרת הייתה במרחק כ-500 קילומטר.

המתרגלים מפרת שלחו לי יום אחד קלטת וידיאו של המורה המראה סימני ידיים גדולים. ביקשתי מבעלי לשכפל לי את קלטת הוידאו. הוא חיבר שני מכשירי וידיאו להעתקת הוידיאו והטלוויזיה עמדה סמוך אליהם. כשהמורה החל עם סימני ידיים גדולים הבנתי מה הוא אמר למרות שלא היו מילים. בכיתי משמחה כשנזכרתי בשבועה שלי והייתי אסירת תודה למאסטר על שמצא אותי שוב.

בעלי אמר לי שאף מכשיר וידיאו לא היה מחובר, ועדיין הוידיאו של המאסטר נראה בטלוויזיה. בעלי התרגש מאוד. סיפרתי לו שהנס הזה קרה עבורו ולי כבר קרה נס שהמורה העיר אותי כדי שאחזור הביתה.

ימים ספורים לאחר מכן ב-2005, עברתי מבחן של חיים ומוות באמצעות קארמת מחלה. גיליתי גוש גדול בזרועי ושיערתי שזה סרטן. הבנתי שלא שחררתי את ההחזקה הבסיסית שלי והשתמשתי בפא כדי לברוח ממחזור הסאמסרה. כשלבסוף הוארתי לשליחות האדירה שלנו להציל קודם כל ישויות חיות ולסייע לתקן את היקום, הגוש נעלם.

במשך כמה השנים הבאות השקעתי עצמי בכל הפרויקטים של תיקון הפא. אחדים הצליחו ואחרים לא. קראתי פעמים רבות את כל ההרצאות של המאסטר מהתחלה ועד הסוף, המאסטר ביקש מאיתנו בלי סוף לשתף פעולה אחד עם השני ולשחרר את ההחזקות לאנוכיות, אולם באפריל 2010 גיליתי שלא פעלתי היטב בתחומים האלה. חשבתי שכבר שחררתי את ההחזקות, אבל המציאות טפחה על פני עם ההוכחה שהפרויקטים האחרונים נכשלו.

גיליתי שבעבודה על הפרויקטים, לא שיתפתי עם הקבוצה הקטנה שלנו בדברים רבים שחוויתי. שמרתי על שתיקה כדי להגן על מקום עבודתי, על המעמד שלי ועל האני המזויף שלי. לאחר שפרויקט אחד לא הצליח, בלי שום שיתוף אמיתי מלבד להביע אכזבה, המשכנו לפרויקט נוסף. אני מבינה כעת שלא הסתכלתי מעולם פנימה, אפילו לא פעם אחת כשעבדנו על הפרויקטים האלה. פשוט לא ידעתי כיצד לעשות זאת.

הרהרתי לעצמי מדוע לא יכולתי להביט פנימה. הבסיס לטיפוח הוא עשיית שלושת הדברים היטב. המחשבות הנכונות שלי לא היו חזקות ולימוד הפא שלי לא היה מעמיק. כמו כן לא בצעתי את התרגילים כל יום. הייתי קוראת מהר עם עיניי ולא עם לבי. לא הייתי מסוגלת עדיין לשבת בישיבת לוטוס מלאה, דבר שהיה כרוך בחוסר היכולת שלי לשאת ולסבול.

הייתי נטולת אשליות לגבי עצמי ולגבי קבוצת המתרגלים שלנו, כפי שזה נראה אף אחד לא רצה או לא יכול היה לשתף על בסיס הפא. הבנתי שהגנה על העצמי שלי הורסת את הטיפוח שלי ואת והגוף האחד שלנו. אבל פשוט לא ידעתי איך לשחרר זאת. איך יכולתי לומר משהו אם לא הייתה לי חמלה אמיתית?

שרשרת אירועים התרחשה באותו זמן וגרמה למעורבות של כל הקבוצה שלנו. חוסר הבנה, רכילות, מחשבות ופעולות לא נכונות – כולם אנושיים מאוד. גרמתי צער רב למתרגלים אחדים ולגוף האחד שלנו.

הכול הגיע לשיאו באפריל האחרון. כולנו החלטנו ללמוד את הפא ולשתף, המתרגלים שפגעתי בהם מאוד נכנסו לחדר. כשראיתי את הצער שגרמתי להם גלוי כל כך, הייתי המומה. בערך כשעה דנו בדברים שונים ועדיין לא הגענו לפריצת דרך. ראיתי מתרגלת אחת בוכה ומתרגל אחר ששערו האפיר בן לילה. נראה שאף אחד לא היה מוכן להרפות.

באותו רגע, בעזרת התנסות בחמלה אמיתית, הבטתי פנימה ללא כל תנאי בפעם הראשונה וראיתי את הצער שגרמתי עקב חוסר היכולת שלי לטפח היטב.

וכך בעזרתו של המאסטר ורצון עמוק בלבי לשחרר את האנוכיות , הופיעה החמלה ואני התנצלתי בפני עמיתיי המתרגלים והבטחתי שלא אדבר ולא ארכל על מתרגל כלשהו אף פעם. ברגע שהמתרגלים הבחינו שזהו האני האמיתי שלי התחבקנו ואני התנצלתי בפני כל אחד מהם.

באותו לילה המאסטר ניקה כמה דברים רעים ואנוכיים מאוד מתוכי. כשנרדמתי באותו לילה בביתה של מתרגלת אחת הייתי צריכה ללכת לשירותים ללא הפסק, זה נמשך במשך 48 שעות. אני זוכרת שחזרתי הביתה כעבור יומיים והייתי קלילה באופן בלתי ייאמן עם מחשבות פשוטות. מחשבותיי היו מלאות חמלה והייתי שלווה מאוד. שוחחנו על הפא כל הדרך הביתה.

מאותו יום ואילך אם צצה בעיה כלשהי הייתי מחפשת פנימה והייתי מסוגלת לאתר את ההחזקות בקלות. אחר כך הייתי שולחת מחשבות נכונות חזקות והייתי מחכה לראות מה יקרה וחזרתי על התהליך שוב ושוב פעמים רבות כפי שהתבקש, כדי לסלק את ההחזקה. הצלחתי גם לשבת בלוטוס מלא בתרגיל החמישי.

התחלתי ללטש מאמרים לאתר השייך לדאפא ובאווירה הזאת של קריאה ושיתוף של מתרגלים סינים למדתי רבות. היות וגרתי רחוק מהגוף הגדול יותר של המתרגלים באוסטרליה, הפרויקט של תיקון הפא הפך לסביבה שלי במשך חודשי החורף.

למדתי כיצד המתרגלים בסין לומדים ומשתפרים ביחד, עוזרים אחד לשני ומצביעים בנדיבות לב על החזקות אחד לשני כדי להיות אחראיים לגוף העיקרי. נראה שאף אחד לא נפגע או נעלב או הרגיש צער, ואני התעודדתי מהשיפור שכל הקבוצות חוו במיוחד לנוכח הרדיפה האלימה.

הגעתי להבנה שלא להיות אחראי לגוף האחד שלנו, זוהי בדיוק הפרצה שהכוחות הישנים ינצלו כדי לנסות לחסל אותנו. להיות אחראי לגוף האחד שלנו כולל בתוכו אמונה במאסטר, בכך שנקשיב באמת לדבריו וניישם את הפא שלו, במיוחד כשהוא כותב מאמר פא חדש עבורנו. עלינו להתייחס לכך ברצינות ולא להשאיר פרצות.

הבנתי שנחוץ ללמוד את הפא כל יום עם הלב במקום עם העיניים. אם יש לנו פא בלב אז המורה יכול לעזור לנו לאורך כל הדרך. לפקח ולשלוט במחשבות שלנו במשך כל היום, וכל יום זה חיוני כדי לזהות מהו האני האמיתי שלנו ומה לא, כדי שנוכל לסלקו (האני הלא אמיתי, המת').

גיליתי שכשאני אומרת: "אני צועדת בנתיב שהמורה תכנן עבורי ושוללת את כל התכנונים של הכוחות הישנים" לפעמים עלי לומר זאת מספר פעמים עד שהמושג ייעלם. לפעמים יכולתי אפילו להציע פתרונות נדיבים ואחרי כמה ימים ההפרעה הייתה נעלמת.

לחפש פנימה ולבדוק את המחשבות והלב שלנו כל הזמן זה חיוני מאד. להיות חסר אנוכיות במידה מספקת כדי לשתף ולהכיר באני הלא אמיתי שלנו ולחשוף אותו כפי שהוא- "לא אני", הוא גם גורם חיוני בטיפוח בדאפא.

אני מאמינה שכל מה שהמאסטר אומר הוא אמת. לבטוח באגודת הפאלון דאפא שלנו, לשתף פעולה היטב ולהשתפר בפא זה הכרחי לטיפוח שלנו בשלב הזה, אחרת המאסטר לא היה מלמד את הפא בעניין הזה. כולנו עדיין מטפחים כך שאנו מוכרחים לעשות טעויות. הצורה בה אנחנו מטפלים בהן זה כבר תלוי בגובה רמת הטיפוח שלנו. במקום להסתכל על מה שאחרים עושים, בואו ונחפש קודם פנימה. כל המפתחות לקשרים שלנו נמצאים בתוכנו. בני אדם מסתכלים החוצה ופוגעים אחד בשני בכך שאינם מקבלים אף פעם את המצב האמיתי. אנחנו מטפחים שהולכים הביתה לעולמות שלנו. איך נגיע או נשלוט בעולמות שלנו אם לא נשחרר את האני?

המאסטראמר:

"אבל למעשה, כתלמיד דאפא, אם במקרים כאלו המחשבות שלך נכונות, ומה שאתה חושב עליו הוא טיפוח ולהיות אחראי, ועל כך שצריך לפעול היטב, אז אתה צריך לקחת את מה שאתה מרגיש שיש בו החסרה, ובשקט לעשות אותו היטב. כך למעשה תלמיד דאפא אמור לטפל בכך. אם כל תלמידי הדאפא יוכלו להצליח לטפל בדברים כך, אז בוודאי הכול ילך ממש טוב". ("התקדמו יותר במרץ"- 24 ביולי, 2010)

אני לומדת את הפא און-ליין ארבעה לילות בשבוע עם מתרגלת מעיר אחרת. אנחנו למדנו לשתף את האני האמיתי שלנו ולחשוף את האני הלא אמיתי אחת אצל השנייה. אנחנו בטוחות שכל מה שצריך לשחרר יבוא במאמר הפא שאנו קוראות באותו הלילה. זה הופך להכרחי כעת לנתיב הטיפוח שלנו.

אני רואה את השינוי בקבוצת הלימוד שלי כאן בעיר מגוריי. יש לנו תועלת רבה מהשיתוף בחמלה עם קבוצה של מתרגלים חדשים יחסית. הם אומרים שהאווירה פשוט כל כך טהורה שאין למצוא כמותה בכל העולם.

התחום בו אני עוסקת הוא אטרקציות לתיירים. היו לנו הרבה מבחנים השנה באירוח תערוכת האמנות "ג'ן-שן-רן" אבל באמצעות הגיון, שיתוף פעולה ואמון עמוק בפא כדי להציל אנשים, הגיעו אלינו השנה 1,398 ישויות חיות. כבר הזמנו שוב תאריך להצגת התערוכה שהפכה ל"חובה לראות" לתייר שמגיע לכאן לדרום/מערב.

השתתפנו בתהלוכה לכבוד חג המולד 2010 בפרת, לאחר שבשנה הקודמת החמצנו אותה עקב חוסר שיתוף הפעולה בינינו. כשצעדתי בקטע האחרון כשאני מחזיקה בשלט, הפניתי מבטי לאחור לראות את המתרגלים שלנו (בהצגת התרגול) בתהלוכה וראיתי צורה של פאלון בענן בשמים. באותו הרגע הכרוז צעק "פאלון דאפא הוא טוב" באזני אלפי סינים.

אני אסירת תודה לכל מה שחוויתי במשך הטיפוח בדאפא יחד עם כל עמיתיי המתרגלים בכל העולם. אני אסירת תודה על שיכולתי סוף סוף לשחרר את האני שלי ולבטוח במתרגלים בלי ספקות כלשהן, ולדעת שכל מה שקורה יהיה הפיתרון הטוב ביותר ואין דבר שאיננו יכולים לשפר או לתקן.