Minghui Fahui: תוך מרירות חוויתי את פלא האושר (חלק שני)

(Minghui.org)

התנסות מהוועידה התשיעית הסינית לשיתוף התנסויות באתר מינג-הווי

2. אחרי שחיפשתי פנימה וטיפחתי את עצמי, החלק "הערמומי" נעלם

לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון גונג הזמנתי את הורי בעלי לגור אתנו. באותה תקופה, קרובי משפחתי וחברי יעצו לי שלא לעשות זאת. הם טענו שקשה מאוד להסתדר עם חמות. אבל חשבתי: אני כבר לומדת את הדאפא - כל עוד אני מבליגה, כמה קשה זה כבר יכול להיות? אבל הדברים לא היו פשוטים כמו שחשבתי. אחרי שחמי וחמותי עברו לגור אתנו, הצטרפו גם שלושת האחיות הגדולות של בעלי, ולכל אחת מהן יש את הדעות משלה. להורי בעלי יש את ההכנסה שלהם. האחיות הגדולות התלוננו שהוריהם בזבזו יותר מדי כסף על המשפחה, או שאני ובעלי לא הוצאנו מספיק כסף על המשפחה. מאז, איבדתי את התחושה של "בית". הרגשתי שעדיף שאעבוד קצת מחוץ לבית.

לעתים קרובות היו לבעלי חילוקי דעות עם אחיותיו, אבל שמרתי על שתיקה ולא התערבתי כיוון שלא ראיתי את הבית הזה כשלי. חשבתי: אני תלמידת דאפא, עלי להיות אדם טוב. אני לא יכולה להכנס איתן לעימותים, אחרת אפגע בתדמית של תלמידי הדאפא. אבל לא שחררתי מלבי את המחשבות השליליות כלפיהן. זכרתי את הפגמים שלהן וחשבתי מחשבות שליליות על בני משפחתו. מתרגלים עמיתים העירו לי שאני לא נוהגת נכון בהיבט של היחסים המשפחתיים, וגם אני הרגשתי בכך. לא ידעתי כיצד אוכל להתגבר על המכשול הזה.

לקראת סוף 2010 חמותי בת ה-83 חלתה. אובחן אצלה סרטן ריאות בשלב מתקדם והבית שלי הפך להומה אפילו יותר. שלושת האחיות הגדולות באו והלכו ללא הרף, עם הבעלים והילדים בעקבותיהן; התפטרתי מהעבודה שלי כדי לטפל בחמותי, ונאלצתי להכין אוכל לתריסר אנשים מדי יום. בדרכים שונות, שלושת האחיות שאלו כמה חסכונות היו לחמותי. הן גם תכננו כיצד ליעד את ההכנסה של חמותי. קונפליקטים פרצו בזה אחר זה. ידעתי שכמטפחת, אני חייבת לשלוט בשין-שינג שלי ולנצל היטב את סביבת הטיפוח הזו. הייתי סובלנית כלפיהן שוב ושוב. שמרתי על שקט, ולא משנה מה הן אמרו. חיפשתי פנימה אחר כל ההחזקות שעלו, כך שיכולתי לסלק אותן. באותה תקופה הייתה לי שמיעה טובה מאוד. לפעמים האחיות סגרו את הדלת ודיברו בשקט. בעלי לא הצליח לשמוע דבר, אבל אני יכולתי לשמוע כל מילה, כאילו שהן עמדו ודברו ממש לפניי. לבי התהפך כמו גלי האוקיינוס, כשהגלים הולכים וגבהים ולא הצלחתי לרסנם.

בסופו של דבר, באחד הימים הסיטואציה התעצמה. בעלי ואחותו התווכחו על העברת חסכונותיהם של החותנים שלי לחשבון אחר. כששמעתי את זה הרגשתי שזה לא הוגן והתאכזבתי ממנה, אבל עדיין ניחמתי את בעלי: "אתה לא תאבד את מה ששלך ולא תקבל את מה שלא שלך"' אבל בעלי לא הקשיב, ואמר שהוא עדיין צריך לטפל באביו בן ה-80, שאף אחד לא יודע מה יהיה גורלו של האב ושלאחיות אין זכות לחלק את רכוש ההורים, כיוון שלדבריו לאחיות לא ממש היה איכפת מההורים שלהן, והן לא באמת עושות משהו עבורם. מאותו זמן היה להם מדי שלושה ימים ויכוח קטן, וויכוח גדול מדי חמישה ימים. לכולם היו נימוקים משלהם אבל לאף אחד מהם לא ממש היה אכפת מרגשותיה של האם החולה. כשהתחילו להתווכח ניסיתי להרגיע אותם, אבל מאוחר יותר הבנתי שאולי הם חייבים זה לזה משהו מגלגולים קודמים. שום דבר לא קורה ללא סיבה. הפסקתי להתערב והנחתי להם להתווכח. בכל פעם שהיה לי פנאי, הייתי מקריאה לחמותי מהספר "ג'ואן פאלון". הקראתי לה את הספר כתריסר פעמים.

לפני שנפטרה, חמותי לא הצליחה לזהות אף אחד. רק כשהיא ראתה אותי, היא הייתה מצביעה עלי ואומרת בקול חלוש: "את טובה, הדאפא הוא טוב!" האחיות טענו שגרמתי לאמן להפוך ל"פסיכוטית". לאחר פטירתה, ובעלי ואני שילמנו את כל ההוצאות, אך האחיות בכל זאת לא היו מרוצות. הן רצו שנחלק בינינו את הסכום שהתקבל לתשלום הוצאות ההלוויה מסוכנות התעסוקה שהעסיקה בעבר את חמותי. הפעם, לבעלי זה כבר היה כבר יותר מדי והוא סילק את שלוש אחיותיו מהבית שלנו. הוא אסר עליהן להתקרב אליו שוב. סוף סוף ביתי חזר לשקט ולשלווה שנעלמו ממנו בעשר השנים האחרונות. שוב הרגשתי בבית. אבל עדיין היה משהו שלא הצלחתי להבין. הסתכלתי על תמונתו של המאסטר ומלמלתי לעצמי: "מאסטר, כל תלמידי הדאפא צריכים להיות אנשים טובים — המשפחות שלהם אמורות לחיות בהרמוניה — אז איך הבית שלי הפך לכזה? איפה טעיתי?" באותו לילה, כשקראתי בספר ג'ואן פאלון, המאסטר נתן לי להבין,

"אתה מתרגל גונג ומשיג את הטאו ,אבל יש כל כך הרבה דברים שאתה חייב, לא תחזיר אותם? הם לא יסכימו, אז הם לא יתנו לך לתרגל, אבל זו גם השתקפות של רמה מסוימת. אחרי זמן מה לא מרשים לתופעה זו להתקיים עוד. במילים אחרות, אחרי שהחוב הזה נשחק, לא מרשים להם לבוא ולהפריע שוב". (ג'ואן פאלון - הפרעה דמונית בתרגול גונג)

אחרי שעברתי את המכשול הזה, חיפשתי פנימה. אף על פי שסילקתי החזקות רבות במהלך התקופה הזו, לא עשיתי זאת ביציבות. הרגשתי שמשהו מכסה אותי שלא הצלחתי לסלק לחלוטין. חשבתי הרבה, אבל לא הצלחתי לגלות מהו. איך אוכל לסלק אותו אם אני לא מצליחה למצוא את השורש? נפלתי לסוג אחר של בלבול.

להרצאה של המאסטר "יום השנה ה-20 להוראת הפא" הייתה השפעה עצומה עלי. המאסטר אמר:

"בולטים במיוחד הם המושגים שהאדם יוצר, או הרגלי החשיבה שהאדם יוצר, שמקשים מאוד על האדם לזהות מתי חשיבה אנושית פועלת בצורה לא מודעת. ואם לא יכולים לזהות אותה, אז איך אפשר להיפטר ממנה? הדבר מאתגר במיוחד בנסיבות שבסין, שם המפלגה המרושעת הרסה את התרבות המסורתית הסינית ויצרה במקום זאת את הדברים של המפלגה המרושעת – מה שאנחנו מכנים "תרבות המפלגה". זה אכן יהיה קשה לזהות את האמת של הקוסמוס כשמשתמשים בהרגלי החשיבה שנוצרו על ידי התרבות ההיא. ואי אפשר יהיה אפילו לזהות שחשיבה רעה מסוימת, והתנהגות רעה מסוימת, מנוגדות לערכים אוניברסליים. אם לא יכולים לזהות שחשיבה רעה היא רעה אז מה ניתן לעשות? אין שום דרך חוץ מלפעול בהתאם לדאפא" (יום השנה ה-20 להוראת הפא).

התחלתי להקדיש זמן רב יותר ללימוד הפא. האני המקורי שלי התעורר לאט לאט כשקראתי בג'ואן פאלון (כרך II) את "טבע הבודהא".

מאז היותי קטנה מאוד, אף אחד לא אמר עלי שאני טיפשה. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי, המורה שלי סיפרה להורי שאני "נבונה אבל נוטה לקטנוניות". לא ידעתי מה זה אומר "נבונה אבל נוטה לקטנוניות". נבונה זה נבונה, מדוע "נוטה לקטנוניות?" לא הצלחתי להבין. לאחר שהתחלתי לעבוד, עמיתי אמרו לי שאני פקחית וקראו לי "ערמומית" מאחורי גבי. עדיין לא הצלחתי להבין מדוע הם קראו לי כך. מגיל הנעורים ועד לבגרות, מעולם לא הצקתי ולא פגעתי באף אחד. אף פעם לא ניצלתי אחרים, אז למה קראו לי "ערמומית?" קרובי משפחתו של בעלי קראו לי "פקחית" ואמרו שאחת כמוני מסוגלת ליותר משלושה כמו בעלי. הייתי יכולה לנהל בקלות מפעל עם 50 עובדים, הייתי מתחשבת ויסודית. גם הממונים עלי וגם העובדים שניהלתי, כולם שיבחו אותי. חשבתי שזה "כישרון" שלי, הגבתי במהירות והסתגלתי היטב לשינויים. אלו שעבדו איתי אמרו כולם שאני פקחית וגם אני חשבתי כך על עצמי. אחרי שהתחלתי לטפח, מספר מתרגלים עמיתים אמרו לי שאני פקחית. אמרתי שהדאפא נתן לי את הכישרון לבטא את היכולות שלי. אבל אחרי שחיפשתי פנימה, הרגשתי שזה לא נכון. הייתי מבינה את הפא טוב יותר אם הדאפא היה מעניק לי את הכישרון, אבל לא הבנתי את הפא עם הכישרון הזה.

המאסטר אמר:

"כמו שהמאסטר רואה זאת, כל מחשבה ומחשבה שלכם וכל פעולה ופעולה שלכם, חושפים בפניי את הלב שלכם. מה שאני הכי פחות אוהב הם אלו שאצלם הכול דיבורים ואין מעשה. גם אינני אוהב את אלו הערמומיים. מה שאני אוהב הם אלו שהם ישרים ופשוטים, כנים ומעשיים. אני גם מקווה שאתם יכולים כולכם, אחרי כל כך הרבה שנים של טיפוח, לצמוח ממש בתוך החוכמה ולא לצמוח כל כך במונחים של לדעת כיצד להתמודד עם ענייני העולם הזה, או כיצד להתנהל כבן אנוש המנהל חיים ארציים". (לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק).

המאסטר דיבר עלי. אני הערמומית ואני זו שיודעת איך להתמודד עם ענייני העולם הזה, וכיצד להתנהל כבן אנוש המנהל חיים ארציים. למדתי את הפא, אבל עדיין לא נטמעתי בפא. חשבתי הרבה וחיפשתי בפנים את התשובה. לא רציתי להיות כזו. לא היה לי מושג כיצד הפכתי לכזו.

"מושג, ברגע שהוא נוצר, ישלוט עליך למשך כל ימי חייך, ישפיע על חשיבתך ואפילו על כל קשת הרגשות שלך, כמו האושר, הכעס, הצער והשמחה שלך. הוא נוצר אחרי הלידה. אם הדבר הזה יתמיד לזמן מסוים, הוא יהפוך לחלק מחשיבת האדם, כשהוא מתמזג לתוך המוח של האני האמיתי של אותו אדם, ובאותה נקודה הוא יעצב את המזג שלו." ("טבע בודהא", "ג'ואן פאלון כרך 2")

למעשה אלה הם אינם המושגים שלי. המושגים האלה היו חזקים כל כך שהם הפכו למזג שלי.

יום אחד, חמי הודיע לפתע שהוא לא רוצה יותר לחיות ושכואב לו בכל מקום. בעלי לא אמר דבר. עניתי לו: "בבקשה, קח את הדברים יותר בקלות. אם תתאבד, בנך ואני לבטח ניקח על עצמנו את האשמה, שלושת הבנות שלך יאשימו אותנו שהתעללנו בך ושאנחנו למעשה היינו הגורם למותך". חמי לא אמר דבר ורק צחק. כמה ימים לאחר מכן, חמי שוב התחיל לומר שהוא אינו רוצה לחיות עוד, שהוא חש חוסר נוחות בכל איברי גופו ושהפשוט ביותר יהיה לבלוע קצת רעל ולמות. הפעם, אמרתי בבדיחות מסוימת: "אז בוא נקבל אישור נוטריוני, כך שאם תמות, כולם ידעו כיצד מתת". מאוחר יותר חיפשתי בתוך עצמי: מדוע חמי דיבר על זה בפניי. לאיזו החזקה הוא כיוון? פחד? פחד מאחריות? פחד מאי הבנה? פחד מפגיעה בדמוי העצמי שלי?

חיפשתי פנימה במשך זמן ממושך אבל בכל זאת לא הצלחתי למצוא את השורש, לפיכך ויתרתי. שוב לקחתי לידי את "ג'ואן פאלון" כרך II והתחלתי לקרוא את "טבע הבודהא". כשקראתי:

"לקארמה אין את הסטנדרט של ג'ן שן רן; היא אומדת דברים על פי הסטנדרט שהתקיים בזמן שהמושגים נוצרו. היא יכולה להפוך אדם למה שאנשים רגילים מכנים "ערמומי" או "מעשי" (פרגמטי//פרקטי). כאשר זה קורה, זה מקרה של התפרעות של צורות שונות של קארמת-מחשבה המיוצרות כאשר אדם מטפח, והן יעכבו את הטיפוח. אם אנשים לא היו מעוכבים על ידי הקארמה, הטיפוח היה קל. קארמה כמו זו נוצרה תחת נסיבות ספציפיות ובהקשר של הסטנדרטים המוסריים של כמה השנים האחרונות, כך שהיא אומדת דברים לאור הסטנדרטים האלה. אם כמויות גדולות של החומר הזה נוצרות, האדם יהיה תחת ההשפעה שלהן למשך שארית חייו. כאשר המושג שהתפתח חושב שמשהו הוא טוב או רע, האדם הזה יחשוב גם כן באותו אופן, ויחשוב שיש לעשות דברים בהתאם. אבל האני האמיתי שלו כבר לא קיים. האני האמיתי הוא לגמרי חתום וחנוק בידי המושגים הרעים שנרכשו. כבר אין לו את הסטנדרט האמיתי שלו להבחין בין טוב לרע." ("טבע בודהא", "ג'ואן פאלון כרך 2")

כל גופי רעד. מצאתי את זה, גיליתי את זה! הבנתי זאת לחלוטין, ההחזקה שהטרידה אותי במשך שנים רבות. מצאתי את השורש שלה – האדם הערמומי, הנבון, הפרפקציוניסט הוא לא אני, לא האני האמיתי. ה"ערמומי" האמיתי זה רק המושג, קארמת המחשבה, הרגשתי נינוחה לחלוטין, כאילו השתחררתי מעול כבד מאוד. ראית את האני הבלתי משתנה, ההגון, הטהור והחומל. זיהיתי גם עד כמה חמקני היה "הערמומי". הוא היה בתוכי והוא הוליך אותי שולל במשך יותר מ-40 שנה. אני לא רוצה להחזיק בו יותר, מייד דנתי אותו למוות. בדיוק כך, "הערמומי" מת.

קראתי את "טבע הבודהא" שוב ושוב. ככל שקראתי יותר כך הרגשתי יותר את גדולתו של המאסטר ואת מצבם של בני האדם הרגילים. ברגע שסילקתי את המושגים שנוצרו אצלי לאחר הלידה, הסתכלתי וחשבתי בצורה אחרת. יום אחד, מתרגלת עמיתה ואני הלכנו ברחוב והבהרנו את האמת. המתרגלת העמיתה ראתה מישהו שבעבר עבדה איתו יוצא ממרכז לטיפולי רפלקסולוגיה ואמרה באנחה: "התרשמתי ממנו לטובה וכיבדתי אותו. אני לא יכולה לדמיין שגם הוא רוצה ללכת למקומות כאלה." (מרכזי רפלקסולוגיה רבים בסין שותפים בתעשיית המין). אם הייתי האני הישן שלי, הייתי מסכימה איתה שעמיתה לשעבר ביצע עבירה חמורה. אחרי שהקשבתי לה, אמרתי בשלווה: "אנשים שיוצאים משם הם לא בהכרח מה שאת חושבת; אולי הוא נכנס לשם בשביל עניינים עסקיים או כדי לחפש מישהו".

השתניתי, בדיוק כפי שהמאסטר אמר:

"כשתצאו מהאודיטוריום הזה רבים מכם ירגישו כמו אנשים שונים והשקפת העולם שלכם ודאי תשתנה. אתם תדעו בעתיד איך להתנהל כבני אדם ולא תהיו עוד תועים כמו בעבר. מובטח לכם שזה יהיה כך" ("ג'ואן פאלון" הרצאה שמינית, "מעגל שמימי").

זה נכון; השתניתי, המושגים שלי השתנו ולא חוויתי את הטיפוח כקושי. חוויתי את פלא האושר שבתוך המרירות!

כאן אני רוצה להודות על הצלתו הרחומה של המאסטר. איני מסוגלת למצוא מילים שיצליחו להביע את הכרת התודה שלי למאסטר. אני יכולה רק לה תקדם יותר במרץ, יותר במרץ, ועוד יותר במרץ!