איך יוצא מידע מתוך מחנה עבודה בכפייה – בעקבות המכתב שהוחבא באריזת קישוטי חג "Made in China"

(Minghui.org)

הערת העורך: הכותב, גואו ג'ו-פנג, היה מהנדס מדא-ליאן בפרובינציית ליאו-נינג. הוא הגיע לגרמניה ב-2008.  כשהיה בסין הוא נעצר 4 פעמים רק משום שתרגל פאלון גונג. במהלך כליאתו האחרונה הוא הועבר ביחד עם מתרגל נוסף, מר צאו יו-צ'יאנג ל-3 מחנות עבודה שונים, שם נחשף ליותר מ-30 סוגי עינויים פיזיים ונפשיים. הם שוחררו לאחר ששבתו רעב ביחד. אולם מר צ'או נעצר שוב מאוחר יותר ונרדף עד מוות.

שנים-עשר מתרגלים שהכיר אבדו את חייהם ברדיפה, שבעה מהם מדא-ליאן וחמישה מתחת לגיל 18. לפני שהתחילה הרדיפה ב-1999, היו יותר מ-300 מתרגלים שפקדו את אותו אתר התרגול בעיר. גב' וואנג צ'יו-שיא ומר וואנג ג'ה-האו שתרגלו איתו באתר הוכו למוות במחנה עבודה בכפייה מפני שסירבו לוותר על אמונתם. מר וואנג היה בן 27 כשמת מהעינויים.

כיום המשטר בסין סוגר את מחנות העבודה בכפייה, אך מבצע אותם הפשעים במתקני עינויים אחרים עם שמות מטעים.

------------------------

אחרי שקראתי באתר מינג-הווי את הכתבה "קריאה לעזרה ממחנה עבודת פרך בסין עוררה חקירה מטעם ממשלת ארה"ב" הייתי מזועזע והתרגשתי מאומץ לבו של הכותב ומהעובדה שהמכתב הזה עבר דרך כל כך הרבה שערי ברזל ונקודות ביקורת לפני שהגיע לידי אישה עם לב טוב. מה היה קורה אם המכתב היה הולך לאיבוד במשלוח הימי? מה היה קורה אם המכתב לא היה מתגלה על ידי הקונה? מה היה קורה אם המכתב הזה היה מתגלה על ידי אדם שלא אכפת לו מכך? אבל שום דבר מזה לא קרה. זה היה מכתב מבורך באמת על ידי השמים.

מלבד לקרוא את המכתב איננו יכולים לדמיין כלל כיצד הצליח הכותב לכתוב את המכתב ומה היו תנאי הסביבה שלו או שלה. מה אנו יכולים לעשות למען מכתב יקר כזה המבהיר את העובדות? זה גרם לי להיזכר בימים בהם הייתי כלוא במחנה עבודה בכפייה וגם אני הצלחתי לשלוח משם מכתב הבהרת אמת. אולי הניסיון האישי שלי יוכל לסייע לגב' ג'ולי קיית' (שמצאה את המכתב בחבילה שקנתה) ואנשים נוספים שאכפת להם להבין טוב יותר את הסביבה בתוך מחנות העבודה וכמה קשה לשלוח משם מכתב כזה. אני מקווה שההתנסות האישית שלי תוכל להוסיף לתוכן המכתב שהתגלה.

הקושי בהחלפת מידע וארגונו

בדומה לכותב המכתב הגעתי מליאו-נינג. לפני 12 שנה נגזרו עלי שנתיים וחצי במחנה עבודה בכפייה ללא כל הליך תקין וללא ייצוג משפטי. כלאו אותי באופן בלתי חוקי במחנה עבודה בעיר לולו-דאו בליאו-נינג. זה היה מחנה העבודה השלישי בו הייתי כלוא. איתי ביחד בתא היה מר צאו יו-צ'יאנג שנרדף מאוחר יותר עד מוות.

היינו כלואים בתא בקצה המסדרון, מבודדים משאר מתרגלי פאלון גונג מקומיים שבאותה קומה. שני אסירים השגיחו עלינו סביב השעון. כדי ללכת לשירותים היינו צריכים ללכת לאורך כל המסדרון, כשמצלמות מעקב בתקרה צופות בנו אפילו בחדר הרחצה. אסירים ליוו אותנו במעקב צמוד. אסור היה לנו לשוחח עם מתרגלים או לבקר בתאם. את הארוחות אכלנו בתאים.

מיד כשהגעתי למחנה החלפתי מידע עם מר צאו. אסור היה לנו לדבר חופשי למרות שהיינו באותו תא. שיחות הנוגעות לפאלון גונג היו אסורות בהחלט. החלפת המידע בינינו נעשתה בזהירות במשך זמן ארוך ולאט לאט.

חלק מהמידע ששיתפנו היה לגבי הרדיפה שחווינו במחנה עבודה קודם, בו היינו שנינו כלואים, מחנה גואן-שאן-דזי. בפרובינציית ליאו-נינג היו שתי מחנות ברמת הפרובינציה. אחד היה מחנה העבודה הנודע לשמצה מא-סאן-ג'יאה ממנו נשלח המכתב שהוזכר ובו היו כלואות בעיקר מתרגלות פאלון גונג. השני היה מחנה גואן-שאן-דזי בו היינו כלואים שנינו, ובו היו כלואים בעיקר מתרגלים גברים. המחנות התאפיינו בעינוי מתרגלים ובכפייה לבצע עבודת עבדים.

בתחילת אוגוסט 2001 הועברנו בתוך קבוצה של 20 מתרגלים, ממחנה העבודה בדא-ליאן למחנה גואן-שאן-דזי. מהיום הרביעי החלו עינויים במשמרות. היינו כלואים בתאים קטנים ואילצו אותנו לעבוד במפעל לאבנים או ללבנים.

מר צאו ואני היינו היחידים שהועברנו אחר-כך למחנה העבודה הולו-דאו. שיתפנו עוד ועוד מידע והוא סיפר לי על התנסויות של מתרגלים נרדפים אחרים. בשיתופים שלנו צץ רעיון אמיץ: לחפש הזדמנויות להפיץ את האמת על הרדיפה. לפעמים זה היה נראה לנו כמו סיפורי אגדות.

הקושי הראשון היה שלא היו לנו דף או עט. המידע שסיפר לי מר צאו היה חשוב. עקב המעקב הצמוד לא יכולנו לתקשר בחופשיות והיה עלי לשנן בבת אחת את כל המידע ששיתף אתי, מפני שאפשרות נוספת לדון באותו מידע הייתה נדירה. כשהמידע ששיתף איתי טיפין טיפין התייחס לחמישה מתרגלים שנרדפו, הרגשתי שמוחי עמוס מדי. הייתי צריך לוודא שלא בלבלתי את המידע על הקורבנות, כמו מתי אחד מהם היה כלוא בתא? כמה פעמים? במשך כמה זמן? ועוד.

שיננתי כל יום את המידע כדי לשמור זאת טרי בזיכרוני. לא חשבתי אם הרעיון שלנו יצליח או לא, אלא התמקדתי על מה שעלי לעשות וחיכיתי להזדמנות שתגיע. נאחזתי בנחישות באמרה סינית עתיקה: "אמונה יכולה להזיז הר".

עט שהגיע משום מקום

באופן בלתי צפוי הודיע לי מר צאו שמצא עט. הייתי מאושר מאוד, כמעט צעקתי מהתרגשות. לא יכולתי להפגין את שמחתי, אפילו לא בחיוך. קראנו לזה "עט" אבל זה היה למעשה רק רפיל. הערצתי את ההתמדה שלו. לא הייתה לי הזדמנות לגלות איך הוא השיג את העט. אולי מצא את כל העט אבל היה עליו להיפטר מהשאר.

עם העט התקדמנו בצעד נוסף. אפילו שרפיל העט לא היה נוח כל כך, זה היה מספיק. הודיתי עמוקות לשמים על הטובה הזאת. אם הדיו ברפיל לא יספיק כדי לכתוב הכול, זה יהיה ממש חבל. אבל זה לא קרה.

אספתי את המידע וארגנתי במחשבתי תרשים. היה לנו עט אבל מה עם דף? חשבתי לפתע על נייר טואלט. גם אם זה רך מדי זה יספיק. מתי אוכל לכתוב? כמובן שבמשך היום זה לא בא בחשבון. האור דלק תמיד במשך הלילה. האסירים בתורנות צעדו הנה וחזור כל הלילה. הזמן הטוב ביותר היה מחצות עד מוקדם בבוקר. למרות שלא אהיה מסוגל לישון, הקורבן היה זעיר כל כך בהשוואה לגמול על הפצת האמת.

עודדתי את עצמי והדחקתי את הפחדים והדאגות שלי. כל מחשבה שלילית הייתה עלולה להוביל אותי לוותר: "האם זה יצליח? אולי זה לא יגיע אפילו לעולם בחוץ אחרי שאכתוב זאת. האם אוכל לעמוד שוב בפני עינויים אם איחשף? האם האסירים (הפליליים) יודעים על התכנית שלי? האם הם רק ממתינים לתפוס אותי על חם כשאוציא לפועל את תכניתי?"

לא נתתי למחשבות שליליות כאלה אנרגיה כלשהי. כשהן צצו במוחי לא נתתי להן זמן ומקום וטיהרתי אותן מיד.

לילה חסר שינה

הסצנות שהופיעו לאחר מכן היו מלאות בכל מיני קונפליקטים וחרדות שרוב האנשים יכולים לדמיין רק בסרטים. אולם לי לא היה הלוקסוס הזה מפני שאצלי זה היה מציאות. אם התכנית שלי תתגלה, יענו אותי באלות מחשמלות ובכל מיני שיטות עינויים.

באותו לילה אף על-פי שעצמתי את עיני, גיבשתי סופית את המאמר במוחי. לא יכולתי להסתכן להראות שינוי כלשהו בהתנהגותי. לא יכולתי להתהפך במיטתי. היה עלי גם לדעת את תבנית ההתנהגות של האסירים בתורנות, כמו מתי יתרחקו או יתקרבו אלי וכמה זמן ייקח להם לשוב בסמוך אלי.

היה שקט מאוד אחרי חצות. הוצאתי בזהירות את העט והדף. ראשית, ביקשתי את ברכתם של השמים ואז התחלתי לכתוב. משכתי את השמיכה עד מעבר לפה. לא יכולתי לכסות את עיניי כיוון שהייתי צריך לראות ולשמוע את האסירים המסיירים בתורנות. אם הייתי מושך את השמיכה מעבר לעיניי, האסירים היו עלולים לחשוד. כמו כן הייתי זקוק לאור שבחדר כדי שאוכל לכתוב מתחת לשמיכה.

כשהאסירים בתורנות הסתובבו ממני והלאה, יכולתי לזוז קצת ופיניתי מקום מתחת לשמיכה. לא יכולתי אפילו לפקוח עיניים כשכתבתי. גודל האותיות לא יכול להיות גדול מדי. כשהאסירים בתורנות הסתובבו שוב וצעדו לקראתי, היה עלי להפסיק לכתוב כדי שיהיה לי מספיק זמן להגיב אם מישהו יתקרב ממש אלי. יכולתי למשל לבלוע את הנייר ולהחביא את העט. הייתי ממוקד מאוד וערני כל הזמן.

בסופו של דבר סיימתי את כתיבת המכתב שהיה באורך של 2,800 אותיות סיניות.

העיתוי הוא החשוב מכל

המכתב נכתב, אולם לא יכולתי לשים אותו בכיס. בתאים נערכו חיפושים אקראיים, לפיכך היה עלי להחביא אותו היטב.

יום אחד משפחתו של אחד האסירים שנשפט על גניבה הגיעה לבקר אותו. הוא שאל אותי בשקט אם אני זקוק לעזרה. התפלאתי, האם הוא מנסה לסייע לי או להשיג את המכתב שלי ולדווח על כך לסוהרים? עד כמה אוכל להאמין לגנב? גם אם הוא רוצה לעזור לי, האם יש לו בכלל היכולת לכך?" בני משפחתו המתינו לו בחדר הביקורים. הייתי עצבני והיה עלי להחליט החלטה קשה בזמן קצר מאוד. היה עלי לתת לו את המכתב לפני שיראה את משפחתו. חשבתי לרגע ואמרתי לו שעלי ללכת לשירותים.

בדרך לשירותים המשכתי לחשוב אם עלי לתת לו את המכתב או לא. "כעת כשסיימתי את המכתב, הוא צריך להישלח החוצה בדרך זו או אחרת. עלי לנצל את ההזדמנות עכשיו כשהיא צצה".

ברגע שהגענו לשירותים שאלתי אם יוכל לתת לי את קופסת הסיגריות שלו. הוצאתי את המכתב והכנסתי אותו לתוך הקופסה וביקשתי ממנו: "שלח בבקשה לכתובת הרשומה שם. תודה רבה". לאחר מכן הוא שלח אותי לתאי והלך לראות את משפחתו.

במשך יומיים בערך הייתי עצבני מאוד. לא ידעתי אם המכתב יצא. כל הזמן חשבתי שאם קבוצת סוהרים תסתער פנימה לתאי מה אעשה. המחשבה כרסמה במוחי והכניסה אותי לתוך ים עמוק ומחניק של אפלה. הזכרתי לעצמי את חשיבות המכתב ומדוע כתבתי אותו.

המכתב הגיע בסוף לידיו של חברי. הוא הופתע, ארגן מיד את המידע ושלח לאתר מינג-הווי. המכתב התפרסם ב-18 במאי 2002 במאמר: “Falun Dafa Practitioners' Fa Rectification Path at the Guanshanzi Forced Labor Camp, Liaoning Province”,

באותו זמן הייתי ביום החמישי לשביתת הרעב שלי. אחרי 24 יום שוחררתי ללא תנאי.

לא תמיד מצליחים

ניסיונות לשלוח החוצה מידע מהכלא או ממחנה עבודה לא תמיד הצליחו. אחד המתרגלים שהיה כלוא 5 שנים בכלא הואה-דזי בעיר ליאו-יאנג סיפר לי שאחד האסירים היה אמור להשתחרר ועל-פי בקשת מתרגל, הוא החביא מכתב על גופו כדי להוציא אותו מחוץ לכלא. לפני שהספיק לצאת, התגלה המכתב במהלך חיפוש אחרון עליו והאסיר נשלח לשנה נוספת לכלא.

מוצרים רבים מתוצרת עבודת עבדים ידועים כיום בעולם הרחב. אחת האסירות שהייתה כלואה בכלא הנשים בשנחאי סיפרה לי שהכינה עשרות אלפי דגלים בריטיים לכבוד יום הולדתה של מלכת אנגליה.

אמו של אחד מחבריי כלואה כיום במחנה עבודה לנשים מספר 1 בפרובינציית שאן-דונג. יש שם יותר מ-50 עובדות על 2 פסי ייצור. הן עובדות על כ-5,000 עד 6,000 סירות דיג במשך 15 עד 18 שעות ביום. סירות הדיג היו שייכות לחברת הדיג Weihai Guangwei בשאן-דונג שהיא חברת בת של קבוצת Weihai Guangwei. המוצרים של החברה מיוצאים ליותר מ-70 מדינות בעולם.

במחנה העבודה לא משלמים כלל שכר. עבודה כזאת שוות ערך ל-300,000 יואן בחודש, אם ניקח בחשבון שכל עובד מקבל 200 יואן ליום. עבור 50 איש בשני פסי ייצור, מחנה העבודה פטור מתשלום שכר. מחנות כאלה עושים רווחים בלתי חוקיים.

כשאנשים שמעו לראשונה את האמת על מחנות הריכוז הנאציים בגרמניה, רבים התקשו להאמין בכך. אולם האמת מזעזעת את כולם. "יומנה של אנה פרנק" נחשב אחד הספרים החשובים ביותר במאה ה-20 מפני שהוא תיעד סיפורים מחיי היום יום במשפחתה של אנה, במהלך שנתיים ויותר של שהייה בחדר הסודי במשרד באמסטרדם כדי להימנע ממעצר.

כיום סצנות נוראיות כאלה מתרחשות מדי יום בסין. עשרות מילוני מתרגלי פאלון גונג נתונים לעבודת עבדים ואף לקצירת איברים חיים. זהו אתגר ליסודות המוסר האנושי. אולם יש עדיין אנשים נדיבי לב בעולם ועלינו להתאחד כולנו להתנגד ולבער את הכרסום בערכי האנושות הבסיסיים שלנו.