(Minghui.org)
התנסות מהוועידה האינטרנטית האחת-עשרה לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין
ברכות, מאסטר! ברכות, כל תלמידי הדאפא!
שיחק לי המזל להפוך לתלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא. תחת הגנתו החומלת של המאסטר הבשלתי דרך 15 שנים של טיפוח.
אני אסירת תודה על כך שהמאסטר נשא כל כך הרבה עבורי במשך 15 השנים הללו. דרך המאבקים להתגבר על מבחני השין-שינג, בזמן שנרדפתי באופן אישי, הדאפא הצליח לפתור את כל בעיותי ולשנות את המושגים האנושיים שלי בזה אחר זה. כך התמדתי עד היום. אז הייתי רוצה לחלוק עם חבריי המתרגלים ועם המאסטר את מה שחוויתי במשך כל השנים הללו.
קיבלתי את הספר
הגעתי לאתר תרגול ב-18 באפריל 1998 במטרה לרפא את המחלות שלי. במשך 20 שנה סבלתי מדלקת בכתף שלא היה לה מרפא. אחרי שלושה ימים בלבד של תרגול התרגילים, המחלה נעלמה לגמרי. באותו היום המתאם נתן לי במתנה ספר בשם "ג׳ואן פאלון". התחלתי ללמוד את הספר מיד אחרי העבודה, ואז ביליתי את כל סוף השבוע בקריאתו.
הוקסמתי לאחר קריאה ראשונה. לא ידעתי שמחלותי והחובות הקארמתיים שלי היו קשורים למעשיי מחיים קודמים. תמיד חשבתי שהעקרונות הבסיסיים ידועים לי.
הייתי ילדה חרוצה ושקדנית ותמיד הייתי בתפקידים מובילים בבית הספר. באופן טבעי, הפכתי למורה כשגדלתי. שנים ספורות אחרי שנכנסתי לתפקיד ההוראה הפכתי לבעלת ההישגים הטובים ביותר בין כל המורים שבכפר –בהתחלה דורגתי כמורה לבית ספר יסודי ברמה הגבוהה וטיפסתי לרמה של מחנכת כיתה מצטיינת ברמת הכפר, האזור והעיר.
תמיד ראיתי את עצמי כבעלת ידע ומוכשרת ואיתגרתי את עצמי לעבוד קשה ולשמור על ערכי מוסר גבוהים.
הספר "ג׳ואן פאלון" פתח בפניי את העולם, ואפשר לי לבחון באופן מלא את האני הפנימי האמיתי שלי. הבנתי שמאמציי לא היו למען חינוכם של הילדים, אלא למען התהילה האישית שלי. רציתי להשיג משרה גבוהה כמה שיותר מהר ולהחזיק במשרה גבוהה יותר מכל האחרים. הבנתי גם די מהר שזה שהעדפתי את חמותי על פני אמי הייתה מסיבות אנוכיות. קניתי בגדים לחמותי לא מתוך נאמנות משפחתית, אלא כדי להרשים אחרים.
אחרי שקראת את הספר "ג׳ואן פאלון" שלוש פעמים, הבנתי שרבות מהפעולות שעשיתי לא היו בהתאמה לעקרונות הדאפא: התחריתי במקום העבודה שלי ולא קיבלתי את דעותיהם של עמיתיי לעבודה. התפארתי כאשר תלמידי נתנו לי מתנות. הייתי תוקפנית בבית ולא כיבדתי את בעלי. התלוננתי שחמותי לא העניקה לי מספיק. נלחמתי עם בעלי ולעתים קרובות איימתי עליו בגירושין. הימרתי ושיחקתי מה-ג׳ונג אחרי העבודה, שתיתי אלכוהול במסיבות ואפילו צפיתי בפורנוגרפיה.
מעשיי היו ההיפך הגמור מ"אמת-חמלה-סובלנות".
בספר "ג׳ואן פאלון" המאסטר אמר:
״ג׳ן-שן-רן הוא הקריטריון היחיד לאמוד אם האדם טוב או רע.״
העקרונות האוניברסלים האלו פתחו את המחשבה שלי, ושינו את ההיגיון ואת תפיסת המציאות שלי.
זמן קצר אחרי שהתחלתי לתרגל בדאפא לקיתי בהצטננות חמורה, עם חום וכאב גרון חמור כל כך שלא יכולתי לדבר. למרות זאת, לא פחדתי. המושג של לקיחת תרופה אפילו לא חלף במוחי. למרות שחשתי אי נוחות גדולה, הייתי מאושרת. ידעתי שהמאסטר מטהר את גופי.
בעלי היה מודאג ויעץ לי ללכת לבית החולים. אמרתי שאני בסדר. יש לי את המאסטר שדואג לי. כל עוד אני באמת מאמינה בדאפא, המאסטר ידאג לי. למדתי את הפא ועשיתי את התרגילים ללא הרף, והחלמתי תוך יומיים בלבד. חשתי התרוממות. זו היתה הפעם הראשונה שמחלתי נרפאה ללא תרופות או זריקות. חשבתי לעצמי ״זה נהדר!״
באותה תקופה, הייתי רוכבת על אופניי לאתר התרגול מדי בוקר ומדי ערב. הערצתי את המתרגלים הוותיקים שיכלו לצטט את הפא ולשבת בלוטוס מלא למעלה משעה. לעתים קרובות הסתכלתי על תמונתו של המאסטר ושאלתי, ״למה לא השגתי את הפא מוקדם יותר, כך שהייתי מייצרת פחות קארמה?״
מהיום שבו קיבלתי את הספר "ג׳ואן פאלון", למדתי לפחות הרצאה אחת ביום (חוץ מהימים שבהם הייתי עצורה באופן בלתי חוקי). הגעתי לנקודה שבה יכולתי לזכור חלקים רלוונטים מהפא כשנתקלתי בבעיות. גם גופי וגם מחשבתי השתנו במהירות. מחלת הלב שלי, מיגרנות, ומחלות כרוניות רבות אחרות נעלמו. היה חיוני שאהיה עם ראש פתוח ועם תקווה.
לאחר מספר חודשים, הצגתי את הדאפא בפני חמותי. כיוון שהיא הייתה עדה לכל השינויים החיוביים בי, היא גם התחילה לטפח בדאפא.
התנופה לא נעצרה שם. במהלך החורף של 1998 בעלי החל גם הוא לטפח. הוא הפסיק מיד לעשן, לשתות ולהמר. במהרה, בננו הלך בעקבותינו.
התחלנו סביבה ללימוד פא בביתנו, והשתמשנו בחצר שלנו כאתר תרגול. הדאפא שיפר באופן משמעותי את חיי המשפחה שלנו. חיי ועבודתי הפכו למשולבים בטיפוח, וסגנון החיים שלי נהיה מובנֶה. גיליתי את משמעות החיים, מהם חובותיי ומהי המשימה שלי.
חיי הם בשביל לאמת את הפא
לאחר כשנה, שהיתה התקופה המאושרת בחיי, ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית, ג׳יאנג זמין, החל את הרדיפה האכזרית של הפאלון דאפא ב-20 ביולי 1999. כמו מתרגלים עמיתים אחרים, הרגשתי חובה לצאת החוצה ולאמת את הפא.
בית הספר דרש מכולם לוותר על אמונתם בדאפא ובכל פגישה דרשו הצהרת התחייבות בעניין. אני עדיין נזכרת בבהירות ששיננתי לעצמי את ״גילוי הטבע האמיתי״ מ"יסודות להתקדמות במרץ 2" עשרות פעמים ביום כדי להישאר ממוקדת בטיפוח. מנהל בית הספר לא הצליח לערער את אמונתי האיתנה בדאפא, לא משנה מה הוא ניסה. במאמץ אחרון הוא העניש אותי בכך שהעביר אותי לבית ספר יסודי מרוחק בתנאים גרועים ללמד כיתה בלתי ממושמעת.
לפני שנכנסתי לשיעור הראשון שלי, שמעתי ששישה מהתלמידים לא הכינו שיעורי בית באופן קבוע והיה עליהם להשלים אותם במשרד של המורה. זה לא הדאיג אותי, מאחר שידעתי שתלמידי דאפא ניחנו בחוכמה כדי להבטיח שהתלמידים ישלימו את שיעורי הבית שלהם מבלי להצטרך לאמצעים משמעתיים נוקשים.
במשך השבוע הראשון של הלימודים אמרתי לתלמידיי ששיעורי הבית יהיו רק להעתיק אוצר מילים פעמיים. בעזרת החוכמה שקיבלתי מהדאפא לימדתי את הכיתה באופן חומל, ואיפשרתי לתלמידים להרגיש שאני באמת חושבת עליהם.
ואז קרה משהו פלאי: הילדים התחילו לרצות להכין את שיעורי הבית ולהשתתף בשיעור. המלחמות נפסקו. הבנתי שעליי להיות אדם טוב לא משנה איפה אני, להיות תמיד בהתאמה לדאפא, ולהשתמש בפעולותיי כדי לאמת את הדאפא.
כשכמה דלתות בבית הספר לא נסגרו, הבאתי עץ מהבית לתקנן. כשהתלמידים קנו ספרים וחומרים לבחינות, לא הסכמתי לקבל חלק מהרווח. כאשר ביצעתי משימות בבית הספר, הייתי המובילה. כאשר בית הספר חילק קידומים, העברתי אותם למורים הצעירים יותר.
המנהל אמר לי פעם, ״אם כולם היו מתרגלים פאלון גונג, בית הספר הזה היה מצליח גם בלי מנהל״
מורה צעירה אמרה לי פעם, ״לפני שהגעת לבית הספר הזה, חשבתי שאת מאוד טיפשה. אחרי שעבדתי איתך, אני עכשיו יודעת שאת לא. את אדם כל כך טוב ועוררת בי השראה לנהוג באופן פחות אנוכי״. למעשה אינני טובה כפי שהיא מתארת, ועדיין רחוקה מדרישות הדאפא.
בשנת 2000 נעצרתי באופן בלתי חוקי במחנה עבודה למשך יותר מ-9 חודשים כי נסעתי לבייג׳ין לעתור בזכות הדאפא. אחרי שחזרתי, הועברתי לבית ספר אחר. הזכרתי לעצמי לעיתים קרובות שמטרתי בחיים היא לאמת את הפא ושאני תלמידת דאפא באשר אלך. אני יכולה להציל אנשים רק אם אני יכולה להשיג את הלך הרוח הזה.
התחלתי לשכנע אנשים לפרוש מחברותם במפלגה הקומוניסטית הסינית (מק״ס) ומהארגונים המסונפים אליה. מבין 27 התלמידים שלימדתי פרשו 25. מבין 12 המורים בבית הספר שלי פרשו 11. בתקופה ההיא הייתה לי חברה קרובה, שחשבתי שתפרוש בהתלהבות מהמק״ס אם אציע לה. אבל היא התנגדה אפילו אחרי מאמצים רבים. התחלתי להיות מתוסכלת.
אבל כשלקחתי צעד אחורה, חשבתי על העתיד של חייה והרגשתי עליה צער. אחר צהרים אחד, רשמתי את שמה כ״פורשת מ'ליגת הנוער' ומ'החלוצים הצעירים'״ על דף נייר. הראיתי לה את הדף ואמרתי: ״אחותי, הפרישות האלו חשובות מאוד מאוד עבור חיי האנשים.״
היא היתה ממש מרוצה ואמרה: ״אה, זה כל כך קל? אל תדאגי. אני אשכנע את בני המשפחה שלי לפרוש גם. אני אביא לך רשימה של שמות״. לאחר שבוע, היא שכנעה שבעה מבני המשפחה שלה לפרוש מהמק״ס ומהארגונים המסונפים אליה, וגם הציגה בפניהם את הספר "ג׳ואן פאלון".
ידעתי שהכול נעשה על ידי המאסטר. המאסטר הנדיב והרחום לא רוצה להשאיר מאחור אפילו אדם אחד בעל קשר גורלי. לכן, כתלמידה של תיקון הפא, גם עליי אין להשאיר אדם אחד מאחור. אני אדאג שאנשים יבינו את העובדות אפילו אם יהיה עליי לספר להם אותן אלף פעמים.
כמה אנשים מ"משרד 610" ניסו לעצור אותי בבית הספר אך לא הצליחו. מאוחר יותר המנהל שלח אותי לעבוד בעמק המרוחק 15 מיילים מביתי.
המנהל האשים אותי ״הבאת לי הרבה צרות״. הסברתי לו שהאשמה היא לא בי אלא במשטר הקומוניסטי. באותו זמן לא ידעתי שהנהלת בית הספר הורתה לעקוב אחריי כשאני מלמדת, ואסרה עליי להיות מחנכת כיתה.
ביום השלישי של הלימודים נעשיתי מאד מדוכאת. קשה לתאר את ההרגשה.
אחרי השיעור, יצאתי אל השדה לבד. דמעות זלגו מעיניי וכאב חד פילח את לבי. לפתע נזכרתי במילותיו של המאסטר ב-“Eliminating Evil” (״להשמיד את הרוע״) מתוך "הונג יין, כרך 2" (תרגום זצמני, לא רשמי):
"להשמיד את הרוע"
"מרכבות עברו מאה אלף מייל, חרבות מתנופפות, מחסלות את הרשע בהרף עין, כפות ידיים ישרות במאונך, תומכות בשמים הנופלים, תיקון הפא מרחיק את האסון המתרגש."
באותו רגע מצאתי את ההחזקה שלי: הייתי לא מרוצה מכך שיצא לי שם רע. הייתי קשורה למוניטין. המאסטר נשא כמויות גדולות של סבל עבור תלמידיו ועבור ישויות חיות. בהשוואה, הבעיות שלי הן חסרות משמעות.
לאחר שוויתרתי על ההחזקה, המצב השתנה לחלוטין. ביום הרביעי איש לא פיקח עלי יותר. ביום התשיעי, המחנכת של כיתה א׳ חלתה. המנהל ושלושה מורים ליוו אותה אל בית החולים ואני נכנסתי ללמד את הכיתה שלה. המנהל היה נרגש ביותר.
ההורים, לעומת זאת, לא העריכו את מאמציי. קיבלתי משוב שכלל ״הילד שלי לא למד דבר״ ו״למה הרשית לילד שלי לשרבט בכל פינה במחברת?״ כמה הורים אפילו נכנסו לכיתה בסערה ואיימו להעביר את ילדם לבית ספר אחר.
עניתי ברוגע: ״תנו לי חודשיים. אתם משלמים יותר מ-1000 יואן כדי שילדכם ילמד בבית הספר הזה. אם בעוד חודשיים עדיין לא תהיו מרוצים, אני באופן אישי אמצא בית ספר טוב יותר עבור ילדיכם״.
בסופו של דבר, ההורים נעשו מרוצים. אפילו המנהל היה מאד מרוצה. ידעתי שלעולם לא הייתי מצליחה להתמודד עם המצב הזה היטב ללא הטיפוח בדאפא. זה היה הדאפא שלימד אותי להתייחס לכל אדם בחמלה.
במהלך בחינות הסיום, כמה ממנהלי הכפר הגיעו לבית הספר כדי לעשות לנו הערכה. הם היו מאד מחמירים. למרות זאת, הכיתה שלי דורגה במקום הראשון מבין שמונה כיתות. שמעתי ממורים אחרים: ״במשך 10 שנים הכיתות של בית הספר מעולם לא הגיעו להיות בין השלוש הראשונות״. בסופו של דבר, הכיתה שלי זכתה להכי הרבה תלמידים.
אביו של אחד מהתלמידים שלי מעד ונפצע באופן חמור. משפחתו היתה ענייה מאוד, ואביו נאלץ לגדלו לבד. הוא התקשר אלי לבשר לי שהוא יצטרך לעזוב את בית הספר. מיד בסיום השיחה נסעתי לבית החולים והבאתי את התלמיד לביתי. ליוויתי אותו בשני אוטובוסים לבית הספר כל יום, ושילמתי על ארוחת הצהריים שלו.
מעשה זה נגע ללבם של כל ההורים והמורים. מורה אחת אמרה, ״מה כל כך נורא באנשים שמתרגלים פאלון גונג? החברה הזו היתה כל כך יותר טובה אם כולם היו מתרגלים!״
בבית הספר שלי יש רק מורה אחת שלא ביצעה את ״שלוש הפרישות״ מהמפלגה. אפילו שכנעתי ארבעה מורים אורחים לפרוש. השתמשתי בהזדמנות של ביקורי משפחה והבהרתי להם את העובדות כדי שיפרשו מהמק״ס ומהאירגונים המסונפים אליה.
ראש הכפר, מנהלת אגודת הנשים, מנהלי חשבונות, ועובדי בית הספר פרשו כולם מהמק״ס ומהאירגונים המסונפים אליה.
יום אחד, כשתלמידיי היו בכיתה ה׳, 20 שוטרים מ"משרד 610" הגיעו לעצור אותי. אמרתי לתלמידיי, ״המורה שלכם מתרגלת פאלון גונג, לכן היא אדם טוב! המשטרה באה לעצור אותי! הם אנשים רעים!״ ראש "משרד 610" נכנס לכיתה ואיים, ״אני אדאג שיפטרו אותך אם לא תבואי איתי!״
התלמידים הקיפו אותי במעגל, משמשים כמגן, וצעקו יחד: ״המורה שלנו היא אדם טוב! פאלון דאפא, בבקשה הצל את המורה שלנו!״ כמה תלמידים אפילו קראו להוריהם שיבואו. לאחר שעה של קיפאון, השוטרים הלכו.
עם זאת, בגלל התקרית הזו הועברתי שוב לבית ספר אחר, הפעם במקום מרוחק אפילו יותר ממקום מגוריי. לבי כבר לא היה כמו פעם, והתמודדתי עם המצב החדש ברוגע. ידעתי שהמשימה שלי היא להבהיר את האמת בכל מקום שאליו אלך.
עכשיו אני בגמלאות. במשך יותר מעשור של רדיפה, הועברתי לחמישה בתי ספר בכפר ופגשתי כל כך הרבה אנשים עם קשר גורלי. ההתנסות כולה עזרה לי להבשיל ולימדה אותי איך להציל ישויות חיות באופן טוב יותר.
עכשיו כשאני מסתכלת לאחור, זכרונות אלה הם כמו סיפור מרוחק. תודה לך, מאסטר! אני אהיה נחושה יותר בעתיד ואעשה את שלושת הדברים טוב יותר.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2024 Minghui.org. All rights reserved
