נערה בת 13: עולמי חרב עליי לאחר שעצרו וכלאו את אמי

(Minghui.org)

מאז החלה הרדיפה נגד הפאלון גונג בסין ב-1999, מיליוני מתרגלי פאלון גונג ובני משפחותיהם סובלים התעללות בלתי פוסקת ולא חוקית.

זהו סיפורה של נערה שכיום היא בת 13, על הכאב שנגרם למשפחתה כתוצאה מהרדיפה.

כל כך קרוב אך כל כך רחוק

כשהייתי בת 4 קראתי את "ג'ואן פאלון" ביחד עם אמי ועם מתרגלי פאלון גונג אחרים. הייתי מבוגרת מכפי גילי ומתחשבת יותר מרוב הילדים בגילי, והמורים בבית הספר שיבחו אותי לעתים קרובות.

פעם אחת אמי חלתה והיה לה חום גבוה. היא לא יכלה לטפל בעצמה ושכבה במיטה. אבי היה עסוק מאוד בעבודתו ולא יכול היה לטפל בה. אמרתי לו שהוא יכול ללכת לעבודה: "אני אטפל באימא, אל תדאג". אבי התרגש מאוד מהמחווה.

שמתי מגבת לחה על מצחה של אמי והתחלתי לקרוא לה את "ג'ואן פאלון". נרדמנו ביחד. לא עבר זמן רב והתעוררתי לשמע קולה השמח של אמי: "וֶוי-ווֶי, אימא בסדר עכשיו".

בנקודה זו בחיי הייתי מאושרת מאוד' והרגשתי מוקפת באהבה ובחיבה. אולם חיי השתנו מקצה לקצה כשהייתי בת 11.

הכול השתנה ב-6 ביולי 2012. באותו היום, עם תום הלימודים, מיהרתי לכניסה לבית הספר להמתין כרגיל לאמי שתיקח אותי הביתה. אבל באותו היום היא לא הגיעה. מאוחר יותר הגיע אבי. שאלתי איפה אימא והוא ענה בקול נמוך: "אימא שלך נסעה מחוץ לעיר ולא תהיה במשך זמן מה".

כשהגענו הייתה הבחנתי שהבית הפוך. כל ספרי הפאלון גונג שלנו והמחשב נעלמו. לבי שקע כשהבנתי שבבית שלנו נערכו חיפוש וביזה וכנראה השוטרים לקחו את אמי. קולי רעד כשביקשתי את אבי לספר לי את האמת: "האם השוטרים לקחו אותה?"

הרגשתי שכל עולמי התמוטט. בכיתי וצעקתי: "אתם השוטרים הרעים, למה לקחתם את אמי מכאן. אמי היא האדם הכי טוב בעולם. החזירו אותה בחזרה".

אבי עמד לצדי וטפח לי על השכם בחיבה ואמר לי להפסיק לבכות. "עלינו לשרוד לא משנה כמה זה קשה". ראיתי שעיניו דומעות.

אמי נלקחה למרכז המעצרים יאו-ג'יה. אבי ואני ביקרנו אותה מספר פעמים והבאנו לה בגדים וכסף. אבל זמן קצר לאחר מכן, ב-23 באוגוסט 2102 היא הועברה משם למחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יה.

אחרי שהועברה, לא יכולתי עוד לראותה. כל לילה בכיתי, אבל לא רציתי שאבי יידע על כך. פחדתי שהוא יהיה עצוב וידאג לי עוד יותר. גם סבתי הייתה מודאגת מאוד. היא סבלה מהלחץ והדאגה והתעוורה. כשחבריי לכיתה ומוריי שמעו על מה שקרה הם החלו לזלזל בי. הם שמעו כולם את התעמולה של המפלגה הקומוניסטית נגד הפאלון גונג והביעו חוסר הבנה. הרגשתי אבודה והפסקתי לתרגל.

אמי הלכה, ואני הרגשתי שאיבדתי הכול. האושר והשמחה בחיי נעלמו. הפכתי פזורת דעת ולא יכולתי להתרכז בשיעורים בכיתה. התהלכתי מבולבלת וישבתי לבדי.

יום אחד נודע לנו שאנחנו יכולים לבקר את אימא. שמחתי כל כך שלא יכולתי לישון. קמתי ב-2:00 לפנות בוקר, נרגשת לראות אותה. יצאנו שעה לאחר מכן. מאחר שלא הכרנו את הדרך, הגענו למחנה העבודה רק ב-10:00 בבוקר.

אחת הסוהרות בשם גואו יינג מנעה מאתנו להיכנס. אבי פחד מאוד וצלצל לשוטר שהודיע לנו על הביקור, אבל השוטר לא ידע מה קורה. אבי התחנן בפני הסוהרת ואמר שלא קל היה לנו להגיע: "עזבנו את הבית ב-3:00 לפנות בוקר ולקח לנו 7 שעות להגיע לכאן. הנסיעה הזאת עלתה לנו 1,000 יואן. בתי לא ראתה את אמה כבר 6 חודשים והיה לא ישנה כל הלילה מרוב התרגשות. גם את בת ואת בטח מבינה כמה כואבת האפשרות לא לראות את אמך. בבקשה הרשי לנו לראות אותה ולו פעם אחת".

הסוהרת צעקה עלינו וסירבה להכניס אותנו: "יש לי הוראות מהממונה עלי שאינכם יכולים לבקר אותה. לכו הביתה".

היא הסתכלה עליי ואמרה: "מה שמעניין את אימא שלך זה רק הפאלון גונג. היא לא אוהבת אותך". כעסתי מאוד ורציתי להרוס את הכלא הזה באגרופיי. בכיתי וצעקתי בכל הכוח. הצווחות החודרות נגעו באבי וגם הוא בכה.

אחרי שחזרנו הביתה, הימים חלפו לאט, מלאי כאב. בכיתי כל יום. אבי הלך לעבודה בבוקר וחזר בערב כדי לבשל ולכבס. הרגשתי צער עז כל כך כלפיו והתגעגעתי מאוד לראות את אמי. לא הבנתי מדוע אדם כל כך טוב כמו אמי סגור מאחורי סריג ובריח. הייתי אז רק בת 11. חודש לאחר מכן, ביחד עם אבי, סבי ודודתי, יצאנו לבקר במחנה העבודה. אבל שוב סירבו להכניס אותנו פנימה. הסיבה לכך לדבריהם הייתה, שאמי מסרבת עדיין לוותר על הפאלון גונג. הרגשתי כל כך רע ומבולבלת. למה זה לא בסדר להיות אדם טוב?

ללא אמא הרגשתי כמו נשמה אבודה. פתאום, הסוהרת אמרה שאנחנו יכולים לשוחח עם אמא דרך הטלפון. אבי אמר לה: "בבקשה בואי הביתה בקרוב. וויי-וויי ואני זקוקים לך". בכיתי ואמרתי לאמי בטלפון: "אימא, בבקשה חזרי הביתה. אני מתגעגעת אלייך מאוד". אמי אמרה לי ברכות: "תינוקת שלי, הקשיבי בבקשה לאביך, קראי את הספרים שלך והמשיכי לתרגל". כשאני מחניקה את דמעותיי אמרתי לה: "בסדר אמא".

כשיכולנו שוב לראות את אמי, זה היה בנובמבר 2012. בקושי הכרתי אותה. שיערה קוצץ והיא צלעה. גוון הפנים הוורדרד שהיה לה פעם היה כעת חיוור מאוד וצהבהב. היא נראתה לגמרי שונה מאמי היפה שהכרתי לפני כן. לבי נשבר בקרבי. הבטתי בה. רציתי כל כך לחבק אותה. רציתי שהיא תדע כמה היא חסרה לי וכמה אני אוהבת אותה. רציתי שהיא תחזור הביתה.

מחיצה עבה של זכוכית הפרידה בינינו ויכולתי לדבר איתה רק דרך הטלפון. אחת הסוהרות פיקחה עליה ושני סוהרים השגיחו עלינו. היו לנו רק 5 דקות לשוחח ובכיתי כשלקחו אותה משם. צעקתי לה: "אימא, חזרי חזרה". שנאתי את האנשים האלה שלקחו משם את אמי והפרידו בינינו.

ב-20 במאי 2013 היא שוחררה לבסוף. בכינו והתחבקנו. היא סבלה רבות פיזית ונפשית ועד היום היא עדיין לא החלימה לחלוטין.