ללמוד איך להודות לאלה המאתגרים את אופיי

(Minghui.org)

לאחרונה הייתה לי הבנה חדשה לגבי שירו של המאסטר "מי צודק, מי טועה" ("הונג יין III"):

"מי צודק, מי טועה

הוא צודק, אני טועה, אז על מה יש להתווכח?"

הבנתי שעליי להודות באמת לאלה שיצרו עבורי מבחני שין-שין. ואני נתקלת במבחנים כאלה עם מתרגלים עמיתים לעתים קרובות.

סילקתי באמצעות טיפוח כמה מהמושגים וההחזקות האנושיות שלי, אבל לעתים קרובות אני חשה קורט תרעומת, או שמירת טינה, כלפי מתרגלים אחרים.

הרגשתי שהשין-שינג שלהם אינו טוב ושהם לא טיפחו היטב. בהדרגה פיתחתי מעין דעה קדומה כלפיהם. כשלפעמים שמות המתרגלים האלה עולים בשיחה, עולות לי באופן אוטומטי מחשבות שליליות.

לאחרונה התנסיתי במבחן שין-שינג קצת יותר גדול. אחת המתרגלות גערה בי. הבעת פניה הייתה זועפת מאוד והיא הרגיזה אותי. הסתכלתי פנימה וגיליתי שיש לי מנטליות של תחרותיות, קנאה, תרעומת וצרות אופקים, ושלא טיפחתי את הדיבור שלי.

למרות חשיפת ההחזקות האלה, חשבתי עדיין שהצד השני אינו נוהג כהלכה ונאבקתי פנימה עם המחשבה: האם זה נכון לנזוף במישהו בנחישות כזאת?"

לא יכולתי להבין את מה שהמאסטר לימד אותנו ב:

"מי טועה, מי צודק". ("הונג יין III")

זה נראה לי כל כך ברור שהצד השני טעה ואיבד את מזגו. באשר לי עצמי, הייתי שקטה כמעט לגמרי במשך כל אותו זמן.

במחשבה שנייה, המאסטר מעולם לא אמר שאנחנו צודקים והצד השני טועה. אם כך, הבעיה כנראה נמצאת אצלי. המחשבה אצלי אינה נכונה כנראה, וזו הסיבה שלא יכולתי להבין במלואו את הפא של המאסטר בסוגיה הזאת.

יום אחד הוארתי לכך: כמובן! על פני השטח, הצד השני טועה. אבל הצד השני יצר עבורי מבחן שין-שינג. זוהי הזדמנות עבורי לשפר את השין-שינג שלי. לכן הוא צודק.

בעבר, כשזה נגע בקונפליקטים עם מתרגלים אחרים, הייתי חושבת לעתים קרובות מתוך עקרונות אנושיים, ומי צודק או טועה על פני השטח. הייתי מתרגזת כאשר מתרגלים נזפו בי. הרגשתי שהם מתנהגים גרוע יותר מאנשים רגילים.

במילים אחרות, לא הייתי מוכנה לטפח את עצמי, ולא יכולתי להשתמש בעקרונות הפא לטפל בקונפליקטים האלה.

אילו הסתכלתי על קונפליקטים מנקודת המבט של כתבי הפא, היה עליי לחשוב: "כנראה שאני טועה בתחום מסוים, וזה גרם לצד השני להתייחס אלי בדרך זו".

למרות שלגעור באחרים זו טעות, זוהי הזדמנות עבורי לשפר את השין-שינג שלי ולהרחיב את היכולת שלי. אילולא הקונפליקטים האלה, ההחזקות שלי המוחבאות עמוק מאוד לא היו נחשפות.

כמו כן הבנתי, שנקודת המוצא שלי להסתכל פנימה הייתה מוטעית, מפני שעדיין חשבתי שאני צודקת. הייתי סובלנית רק על פני השטח. משום שלא הבנתי את מה שאמר המאסטר בשירו "מי צודק, מי טועה", היו לי תמיד מחשבות שלילות ותרעומת.

המאסטר ציין:

"לטפח זה כמו לטפס על סולם." ("הונג יין I", "אשליה")

ההבנה הנוכחית שלי היא, שכדי להגיע למטרה הסופית, עלינו להתמודד בכל אחד מהשלבים האלה. ובכן האין השלבים כמו מבחני השין-שינג האלה? המבחנים האלה מגיעים בכל מיני צורות מאנשים בחברה, מקרובי משפחה, מחברים וממתרגלים. האין עלינו להודות באמת לכל האנשים האלה שיצרו עבורנו את השלבים האלה?

אדם רגיל יוקיר תודה לאלה שעוזרים לו. באשר למטפח, עלינו להודות באמת למתרגלים עמיתים שיצרו עבורנו מבחני שין-שינג, פעלו כאחד השלבים האלה בדרך הטיפוח שלנו, ועזרו לנו להפוך לאלוהויות מרשימות.

באשר לאיך להתייחס לקונפליקטים, המאסטר אמר ב"ג'ואן פאלון":

"עליך להודות לו בלבך, אתה באמת צריך להודות לו."

הוארתי לכך שתהליך הטיפוח הוא להרחיב את יכולותיו של האדם ללא הרף. היכולת שלי אינה מספיקה, משום שאיני יכולה להודות לאנשים מעומק לבי, ומשום שפיתחתי במקום זאת תרעומת ודעה קדומה. כדי להשיג זאת, עליי להסתכל פנימה ללא תנאי, ולסלק באמצעות טיפוח את המושגים האנושיים.