ההיווצרות של קורת הרוח

(Minghui.org)

הכל התחיל כשמטפח עמית אמר לי שכשאני מדבר עם אחרים, המילים שלי אינן נעימות. נוכחתי בזאת בעצמי, במיוחד כשהיו חילוקי דעות.

חיפוש אחר ההחזקה הבסיסית

הפריע לי כשהמילים שלי הפכו סרקסטיות, מזלזלות ומלגלגות. הסתכלתי החוצה וזעמתי, פיתחתי תרעומת והתלוננתי.

השתדלתי להסתכל על ההחזקה שלי: תחרותיות, קנאה, רדיפה אחר פרסום. השתדלתי ככל יכולתי להיפטר מההחזקות האלו ולהתנגד להן, אך התוצאות היו דלות. אחרי שנה, עדיין לא מצאתי מהן ההחזקות הבסיסיות שלי, והשליטה העצמית שלי הייתה מוגבלת ופסיבית.

המאסטר מאיר את עיניי

בעודי הולך באחד הימים, התבהר לי לפתע משהו מלימוד הפא של המאסטר:

"פעם היה אדם שטיפח לרמת אָרְהַאט אחרי מאמץ רב. האדם הזה עמד להשיג את הפרי האמיתי ולהפוך להיות ארהאט, האם יוכל לא לשמוח? הוא עומד לעבור מעבר לשלושת העולמות! ברגע שהוא שמח זו הייתה החזקה, ההחזקה של קורת-הרוח. ארהאט צריך להיות בווּ-ווֵיי עם לב שלא זז. אבל הוא נפל והטיפוח שלו הסתיים לשווא." ("ג'ואן פאלון")

עצרתי מיד במהלכי והרגשתי את ההחזקה שלי לקורת רוח מעצמי, שהייתה רצינית מאוד. זה היה משהו שהתעלמתי ממנו. זה היה משהו שיכול למנוע ממטפח להגיע אל השלמות.

חוסר הנדיבות שלי כלפי אחרים נבע מהתחושה שאני מטפח טוב מאחרים. קורת הרוח גרמה לי להאמין שאני מטפח מצוין – כמה מזעזע! ההחזקה הזאת לא נוצרה ביום אחד. כשהבטתי לאחור על מסע הטיפוח שלי, ההחזקה של קורת הרוח נבעה ממחמאות שקיבלתי מאחרים ומעצמי.

ההיווצרות של קורת הרוח

ראשית, תרמתי לבעיה על ידי כך שהתרגשתי מעצם העובדה שעשיתי דברים נכון. כל פעם שמאמר שלי התפרסם באתר מינג הווי, כל פעם שפיתחתי מעין יכולת על טבעית, או כשפעלתי יותר טוב מאחרים, תמיד נעשיתי ממש נרגש. שמעתי קול בתוכי הממריץ אותי: כל הכבוד! המשך כך!

כשאנשים נמצאים במצוקה זה משדר להם אזהרה, בעוד שבזמן שהם מאושרים הם חשים רגיעה. חשבתי שאוכל לטפל בהתרגשות שלי מעצמי, ונוכחתי לדעת שטעיתי. בהדרגה סטיתי בלי שהבחנתי בכך. לאט לאט נראה לי כל פעם שדרך ההבנה שלי היא היחידה הנכונה. כשאחרים התנגדו לי, התחלתי להתרעם עליהם.

נפלתי קרבן לשבחים של אחרים. כל פעם שדיברתי על מה שראיתי בממדים אחרים, עמיתיי המטפחים התעניינו מאוד לשמוע. תשומת הלב שזכיתי לה רוממה את רוחי עוד יותר. התחלתי להוסיף את ההבנות שלי לתיאורים, וכשאחרים קיבלו את הרעיונות שלי, הייתי מאושר. התלהבתי יותר ויותר מהעזרה שלי לאחרים והתחזקתי בהבנות שלי. בלי שהבחנתי בזאת, קורת הרוח שלי גרמה לי להתנשא מעל מטפחים עמיתים, בעוד שבמציאות נפלתי למטה.

המאסטר אמר לנו:

"כל אחד מכם הוא חלקיק ובעיניי אף אחד לא יותר טוב מאף אחד אחר, כי את כולכם דליתי באותו הזמן. (מחיאות כפיים) לחלק יש יכולות חזקות יותר בהיבטים האלה, לחלק יש יכולות חזקות יותר בהיבטים אחרים – אבל אין עליכם להתפרע במחשבתכם בגלל זה. אתה אומר שיש לך את היכולות הכה גדולות, ככה וככה, אבל הפא העניק לך אותן! זה לא היה הולך אם לא היית משיג את היכולות האלה. הצורך של תיקון הפא גרם לחכמה שלך להגיע לדרגה ההיא, לכן אין עליך לחשוב שאתה בעל יכולת." ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב")

המאסטר לימד אותנו את החלק הזה בפא לפני זמן רב, אך אני הייתי אבוד. אני רק חלקיק קטנטן של הדאפא – חיי ניתנו לי במלואם על ידי הדאפא, איך יכולתי לקחת קרדיט לעצמי? איזו מחשבה אנוכית ומלוכלכת! איך יכולתי להיטמע ביקום החדש, התחום של אי-אנוכיות , עם מחשבות כל כך אנוכיות?

למצוא את השורש הבסיסי שלי לחוסר הנדיבות

כשהייתה לי החזקה לעצמי, הסתכלתי על אחרים מלמעלה למטה ולא יכולתי לראות את טוב הלב של אחרים. קורת הרוח העצמית שלי הייתה השורש הבסיסי לחוסר טוב הלב שלי. אחרי שזיהיתי את זה יכולתי להחליש את ההחזקה הזאת. עכשיו אני מחפש את הנקודות הטובות, את המעלות והיתרונות ואת המידות הטובות בכל אחד מעמיתיי המטפחים.

אני רואה עכשיו יותר ברור את נתיב הטיפוח שלי בעתיד, ולעתים קרובות אני חש שזרם חם של שקט ושלווה עובר בתוכי. אני מאמין שכך זה מרגיש כשיש בתוכנו נדיבות לב.