להאמין במאסטר תוך כדי הקשיים

(Minghui.org)

לאחרונה סבלתי מהתקף של קארמת מחלה בצורה של התקררות קשה. בדרך כלל אני חווה סימפטומים דומים בתחילת כל חורף. היות שאני בדרך כלל מתאושש תוך מספר ימים, אני לא מתייחס לזה.

אבל הפעם זה היה שונה. ההתקף נמשך הרבה יותר זמן, והייתה לי נפיחות כואבת בצד ימין של הפנים. היה לי חום במשך שלושה ימים, לא יכולתי לישון טוב, וגופי היה קר למגע. המשכתי לתרגל ולמדתי את הפא בכל יום, אבל עשיתי את התרגול והלימוד עם רדיפה והסימפטומים נשארו ללא שיפור.

ידעתי שיהיה קשה לעבור את המצוקה הזאת אם אני לא בתוך הפא, אז הקדשתי הרבה זמן להסתכל פנימה, ולקרוא מאמרי שיתוף התנסויות שבאמת השפיעו עלי.

המאסטר לימד אותנו:

"תהליך ההתפתחות האמיתי קורה בממדים אחרים והוא מורכב ומופלא ולא יכול להיות אפילו פספוס מזערי, כמו במכשיר מדויק שיתקלקל ברגע שתוסיף לו חלק זר. גופך בכל הממדים עובר שינויים. זה מופלא ביותר ולא יכול להיות אפילו פספוס מזערי." ("ג'ואן פאלון)"

חשבתי, "המאסטר מטפל בגופי בממדים אחרים, ותהליך ההתפתחות הוא מופלא ומורכב. אז איך ייתכן שגורמים אחרים יכולים להפריע לי בממד הפיזי הזה? המאסטר מפקח על הכול, ולכן שום דבר לא יכול להשתבש!"

אז מדוע גוף הבשר ודם שלנו חווה קשיים? זה בגלל החובות הקארמתיים שלנו עצמנו שאנחנו צריכים להחזיר. עם זאת, אם אנחנו עומדים בסטנדרט של מתרגל דאפא, הגופים שלנו בממדים אחרים יתפתחו באופן טבעי למצב הגבוה ביותר שלהם, אפילו אם לא נרגיש טוב.

מאחר והעיתוי של הקשיים הקארמתיים שלנו מאורגן על ידי המאסטר, הם צריכים לחלוף מהר מאוד. אם אנחנו יכולים לשאת את האתגרים אלה ולצלוח אותם, הקארמה שלנו תהפוך לדה, והשין-שינג שלנו ישתפר.

אבל, יש מטפחים שהולכים לבית חולים או מרפאות כדי לקבל תרופות כשהם לא מרגישים טוב. זה מראה שהם לא מאמינים שהמאסטר מטפל בגופים שלהם בממדים אחרים. האם הם לא מפריעים לדברים שהמאסטר מנסה לעשות?

המאסטר לימד אותנו:

"כמו במכשיר מדויק שיתקלקל ברגע שתוסיף לו חלק זר." ("ג'ואן פאלון")

שלא כמו אנשים רגילים, המחלות הפיסיות שהמתרגלים חווים, כולם כרוכים בגורמים מאוד מורכבים. אמצעים רפואיים מודרניים אינם יכולים לגעת בקארמה של המתרגל שהיא בממדים אחרים. לכן אסור שנעשה משהו שעלול להפריע למאסטר שמכוונון את גופנו. אם כן נעשה זאת [נפריע למאסטר], אנו עלולים לסבול מתוצאות חמורות.

למרות שלא הרגשתי טוב, המשכתי לעשות את כל עבודות הבית בידיעה שאין לי מה לדאוג. כשעשיתי את התרגיל הראשון, עדיין היה לי חום. הזעתי מאוד כשעשיתי את התרגיל השני. ועד שסיימתי את כל התרגול - הבראתי לחלוטין.

החוויה הזו לימדה אותי שיעור חשוב. לא רק שאנחנו צריכים לוותר על המחשבה של כאילו יש לנו "מחלה", אנחנו צריכים לראות את זה כמבחן של האם אנחנו באמת מאמינים באופן מהותי, ואם אנחנו באמת מסוגלים להבין.

אם נוכל לשמור על מחשבות נכונות, נוכל להתגבר על כל קושי!