תרבות סין: צווי החרטה של קיסרי סין

(Minghui.org)

השליטים המוסריים בהיסטוריה הסינית, החל מהשליט יו משושלת שיה, טאנג משושלת שאנג, הקיסר וו משושלת האן, הקיסר דה ג'ונג משושלת טאנג, הקיסר שי-דזו משושלת צ'ינג ועד לקיסר שנג-דזו משושלת צ'ינג, היו מהרהרים ובוחנים את עצמם בכול פעם שאירע אסון טבע גדול או אסון מעשה ידי אדם. האם עשיתי משהו רע? מדוע השמים כועסים? ואז השליטים האלו היו מטהרים את גופם, אוכלים מאכלים צמחוניים ומביעים כבוד כלפי השמים והארץ. מספר שליטים אפילו פרסמו צווי חרטה לכל הקיסרות, בהם התוודו והביעו חרטה על שגיאותיהם והתחננו לשמים ולנתיניהם שיתקנו את שגיאותיהם. בצווי החרטה השליטים הסינים המוסריים האלה גם היו מבקשים מנתיניהם פיקוח ועצה כדי לזכות בסליחתם של השמים כדי שהם יחוסו על נתיני המלך מכעסם

באותם ימים היה מקובל שאדם בעל מצפון היה מתוודה על שגיאותיו ומהתחרט עליהן. אולם זה לא היה פשוט לקיסרים הקדמונים שזכו במלכותם בעקבות "מנדט מהשמים", להתבונן פנימה ולהתחרט על שגיאותיהם. זה היה אפילו ראוי לשבח שקיסר קדמון פרסם צו חרטה בו הוא התוודה בגלוי על שגיאותיו בפני כל הקיסרות שלו. מדוע שקיסר סיני, שכולם מאמינים שהוא "בן השמים" ירצה להתוודות בגלוי ולהתחרט על שגיאותיו? ההסבר טמון בתרבות ובמסורת הסינית.

בסין הקדומה האמינו שהשמים הם השליט המוחלט של השמים ושל הארץ ושהמלך האנושי שעל הארץ נשלח אליה על-ידי השמים כדי לשלוט בבני האדם. מכאן, שקיסר נודע גם בכינוי "בן השמים". בספר "הקלאסיקה של ההיסטוריה" (שאנג-שו) נאמר, "השמים אינם נוטים לצד זה או אחר והם יסייעו לאנשים המוסריים. נאמנותם של בני האדם משתנה ורק בעזרת נדיבות ניתן לזכות בנאמנותם".

השאלה האם מלך יזכה בהגנת השמים תלויה במוסריות האישית שלו, משום שהשמים שומרים רק על מלך מוסרי. ברגע שמלך כבר אינו מוסרי, שלטונו יצטמצם וסוף ממלכתו לאבדון. בהיסטוריה הסינית, כל הקיסרים הבלתי מוסריים ננטשו בסופו של דבר על ידי השמים. מכך נובע שקיסר צריך לטפח את המוסריות שלו אם הוא רוצה להבטיח את ממלכתו. מאמינים שאסונות טבע ואסונות הנגרמים בידי אדם הם הביטויים של רצון השמים; לכן שליטים סינים קדמונים התייחסו אליהם כאל "אותות אזהרה משמים".

השליטים הסינים הראשונים שנהגו להתבונן פנימה ולהודות בשגיאותיהם היו יו משושלת שיה וטאנג משושלת שאנג. על פי ההיסטוריה הסינית פעם אחת הוא ראה פושע והחל לבכות בצער. כשנשאל מדוע הוא כל כך עצוב הוא ענה, "בתקופותיהם של הקיסרים יאו ושון, האנשים הלכו אחריהם כאילו הם היו בעלי אותו לב. כעת אני הקיסר אבל האנשים הולכים בעקבות לבבם. זה מה שמכאיב לי". שון היה קיסר בשלהי התקופה הקדומה של ההיסטוריה הסינית. משנוכח שעמו לא הצליח ללכת על פי הדוגמאות שלו הוא חש אשמה כבדה וחשב שנכשל בתפקידו כשליט. הוא האשים את עצמו בפשעיו של הפושע.

לאחר שהמלך צ'נג טאנג משושלת שאנג הפיל את ג'יאה, שליטה האחרון של שושלת שיה, הוא פרסם צו חרטה שנודע מאוחר יותר כ-"הצוו של צ'נג טאנג", בו הוא הרהר בשגיאותיו. צ'נג טאנג כתב: "אני כקיסר, צריך לסבול את כל החטאים. אינני מעז לסלוח לעצמי, כי זה בידי השמים. אני אחראי לחטאיהם של מיליונים מבני עמי והם לא צריכים לשאת בתוצאותיהם של חטאים אלה".

לאחר מכן, שושלת שאנג סבלה מבצורת וכתוצאה מכך גם מהיעדר קציר במשך שנים. פקיד רשמי בחצר המלכות האחראי לטקסים דתיים, הציע להקריב קרבן אדם לשמים ולהתחנן לגשם. הקיסר צ'נג טאנג סירב להצעה. הוא קצץ את שערו הארוך, גזז את ציפורניו והתפלל לגשם בתוך היער. הוא האשים את עצמו בבצורת וברעב והסביר, "בני עמי אינם חייבים לשלם על חטאיי. אם בני העם שלי חטאו, אני הוא שצריך להיות אחראי להם. אין צורך להמיתם בגלל חטאיי". בני עמו שמחו והגשם החל לרדת.

האנשים התרגשו כשהקיסרים יאו וצ'נג טאנג התבוננו פנימה לתוך עצמם. למעשה שני השליטים האלו הציבו דוגמאות טובות לקיסרים שבאו בעקבותיהם.

על פי ההיסטוריה הסינית, הקיסר וו משושלת האן, היה ידוע במסעותיו הצבאיים, בהרחבות הגבולות שלו ובאובססיה שלו לאלמוות ולארמונות פאר. ההוצאות הכספיות המרובות של הקיסר וו רוקנו את האוצר הלאומי והותירו את בני עמו עניים. העוני הפך את נתיניו לשודדים ולגנבים שהתפשטו בכל רחבי האימפריה. בסוף תקופת מלכותו, הקיסר וו התחיל להתחרט על מדיניותו השגויה. בתקופת ג'נג הא (שהייתה בסוף ימי מלכותו), הקיסר וו דחה הצעה של סאנג הונג-יאנג לתמוך בהתפשטות הצבאית במערב באמצעות הרחבת הקרקעות החקלאיות באזור לון-טאי שבשין-ג'יאנג. הוא ביקר את עצמו בפומבי והתנצל בפני כול האומה על מדיניותו הצבאית השגויה בעבר, מחווה המוכרת בהיסטוריה כצו החרטה של לון-טאי.

ראש הממשלה שהוא מינה, טיאן צ'יאן-צ'יו, תמך במתן מנוחה לצבא ולעם מצד אחד, ובקידום החקלאות מצד שני, ועל-פי המלצתו כמה מומחים לחקלאות הפכו לחברים חשובים במינהל. המלחמות והרחבות הגבולות נפסקו באופן כללי. העמדות המדיניות והרעיונות האלה נתמכו על ידי הקיסר ג'או והקיסר שואן שבאו בעקבותיו.

גם הקיסר דה משושלת טאנג פרסם צו חרטה. מיד לאחר עלייתו לשלטון הקיסר דה ניסה להגביל את כוחם של המושלים הצבאיים האזוריים שקראו תיגר על המינהל המרכזי של אימפריית טאנג. אולם בעלי האחוזות הפיאודאליות האלה התמרדו, והקיסר דה נאלץ לברוח מהבירה צ'אנג אן בשנת 783 לספירה. צבא המורדים רדף אחר הקיסר כל הדרך לטיאן צ'נג. באביב של שנת 784 הקיסר וו שינה את שם התקופה לשינג יואן ופרסם צו חרטה בו הוא האשים בכול את עצמו. הוא כתב, "לא הבנתי שהשמים מעליי נוזפים בי או שאנשים תחתיי מתנגדים לי [...] ביישתי את אבותיי ואכזבתי את בני עמי. כואב לי לחשוב על שגיאותיי. הכול באשמתי". הצו נגע לליבם של החיילים ושל בני העם. המצב השתנה במהרה והמרידה הגיעה לקיצה.

על-פי מחקר שנוהל על-ידי מלומד בשם שיאו האן, המתבסס על 25 כתבי "היסטוריה רשמית" של שושלות שונות, 79 קיסרים סיניים פרסמו צווי חרטה. לנוכח אסונות טבע או אסונות מעשה ידי אדם, השליטים הסיניים האלה ביקרו את עצמם, התחרטו ותקנו את שגיאותיהם. בכך שקיסרים אלה הטילו את האחריות על עצמם, הם מצאו דרך למנוע אסונות נוספים. פעולותיהם ממחישות את המצפון שהיה לשליטים מוסריים בסין העתיקה.

הנתינים שלהם היו בני מזל, אבל חשוב אף יותר שבפעולותיהם בא לידי ביטוי אחד האלמנטים המהותיים בתרבות הפוליטית של המסורת הסינית.