לפרוץ החוצה מהחזקות תוך כדי קידום ה"שן יון"

(Minghui.org)

התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בטייוואן בשנת 2017

עבדתי כמנהל מכירות, ובאופן קבוע אמדו את הישגיי. הייתי תחת לחץ להגיע למכסה השנתית, שאז או שתוגמלתי או שנקנסתי. בעבודה כזו המאתגרת להישג גבוה, כל דבר ששומעים או רואים קשור לרדיפה אחר תהילה, עושר, תפקיד וכוח.

כשהתחלתי לטפח הבנתי שמה שאנשים רגילים רודפים אחריו זה מה שאנחנו המתרגלים צריכים לוותר עליו. עבודתי דורשת שאהיה שאפתני ואחתור להישגיות. אך ההוראה של הפאלון דאפא לימדה אותי לוותר על רדיפה חזקה. נאבקתי בין הדרישות בעבודתי לבין הטיפוח. נראה היה שאיני יכול לאזן בין השניים ונקרעתי ביניהם.

למה הייתי במצוקה כזאת? המאסטר אמר,

"הטיפוח עצמו לא מכאיב – המפתח הוא חוסר היכולת להניח את ההחזקות של האדם הרגיל. תרגישו כאב רק כשאתם עומדים לוותר על התהילה, על הרווח ועל הרגשות." ("טיפוח אמיתי", מ"יסודות להתקדמות במרץ")

לאחר שקראתי את זה הבנתי שמה שגרם לכאב אצלי הייתה ההחזקה שלי למוניטין ולאגו.

המאסטר אמר,

"אסכולת הטיפוח שלנו דורשת ממך להשיג גונג בעצמך תוך כדי קונפליקטים. לכן עלינו להתאים את עצמנו לאנשים הרגילים כמה שיותר. במובן החומרי לא נדרש ממך באמת להפסיד משהו, אבל בסביבה החומרית הזאת עליך לשפר את השין-שינג שלך." ("ג'ואן פאלון")

המילים של המאסטר מנקות את הבלבול ומזכירות לי שאני כאן כדי לטפח ולהשתפר. אנחנו מטפחים בעולם החומרי הזה כדי לרומם את האופי מוסרי שלנו, לא כדי לאבד משהו. האין זו בדיוק צורת הטיפוח שהמאסטר נתן לנו? מדוע שזה יגרום לי כאב? כל עוד אני זוכר שאני מטפח ושאני הולך לפי עקרונות הפא, אוכל לאזן בין עבודתי והטיפוח.

בעבודה, הלחץ מלהיות כל הזמן תחת הערכת היכולת שלך היה כמעט מוחץ, כמנהל היו לי אחריויות רבות, כמו הכשרת צוות עובדים ושירות לקוחות. בנוסף לעומס העבודה הייתי צריך למצוא זמן לקדם את ה"שן יון". הייתי כל כך עסוק ששכחתי להתייחס לדברים כמו מטפח. כשעבדתי על פרויקט דאפא ראשי היה מלא במחשבות אנושיות. הסתבכתי בקונפליקטים, ובקלות נעשיתי מתוסכל. בקושי יכולתי להירגע. הטיפוח שלי נתקע.

כשהסתכלתי פנימה, הבנתי שמצב הטיפוח העלוב שלי עצר בעדי מלעשות היטב את שלושת דברים. איך אוכל להציל אנשים? כתלמיד דאפא, איך אוכל להתייחס לעבודתי כמו אדם רגיל, רודף אחר תהילה ותשוקה?

לוותר על תפקיד כדי להציל אנשים

ידעתי שצריך עזרה בקידום ה"שן יון", וחשבתי להתפטר ממשרתי כמנהל ולהפוך לאיש מכירות. יהיו לי יותר זמן וגמישות לעזור עם ה"שן יון". אך לא יכולתי לוותר על התשוקה לכסף ולתפקיד.

המאסטר אמר,

"מה שאתם צריכים להשיג הוא הבהרת העובדות והצלת ישויות חיות. אין שום דבר אחר בשבילכם להשיג. אין שום דבר אחר בעולם הזה שאתם צריכים להשיג." ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ב-2015")

הבנתי שלחזור לאני האמיתי שלי ולהציל ישויות חיות זו הסיבה שאני כאן. החלטתי לוותר על משרת המנהל. כשהחלטתי לבסוף לוותר עליה, חוויתי הרגשת רווחה ענקית.

התפנה לי יותר זמן לקידום ה"שן יון". כשלראשונה התחלתי לעשות פרזנטציות, מכירת הכרטיסים לא עלתה כפי שציפיתי. תהיתי מדוע. כשהסתכלתי פנימה גיליתי שכשדיברתי לא היה לי מספיק ביטחון, ונשענתי על ההופעה המקצועית שלי ועל תואר התפקיד שלי בעבודה.

המאסטר אמר,

"באשר להאם התוצאה היא טובה או לא, אל תסתכלו על האדם השני, כי זה בא מתוך הלב שלכם." ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב")

במקום להסתמך על העוצמה הפנימית המתקבלת מטיפוח טוב של עצמי, התמקדתי בהופעה שלי. האם אימתתי את הפא או את עצמי? הבנתי שכדי להציל אנשים, אנחנו צריכים לטפח את עצמנו באמת. לכן למדתי את הפא בנחישות, שלחתי חשבות נכונות ועבדתי על שיפור השין-שינג שלי. מכירת הכרטיסים המשיכה ועלתה.

הייתי פרזנטור של ה"שן יון" במשך שש השנים האחרונות. הוקרתי את ההזדמנות הגדולה הזאת. כשירד מספר הפרזנטורים וקידום ל"שן יון", היה עליי לגלם מספר תפקידים: נהג, פרזנטור, איש מכירות, ואיש יחסי ציבור. לעתים קרובות יצאתי מהבית לפני עלות השחר וחזרתי אחרי שהחשיך. הייתי מותש והתחלתי להתלונן. האשמתי את עמיתיי המתרגלים שהם לא עוזרים. הסתכלתי החוצה.

בזמן קידום המופע בבי"ס חטיבת ביניים, כוונתי את הפרזנטציה שלי אל המורים והמנהל, לא אל התלמידים. כתוצאה מכך רוב התלמידים ישנו או דברו. למרבה הצער, המורים היו עסוקים מדי בשמירה על הסדר מכדי שישימו לב לפרזנטציה שלי.

לא קלטתי שזו הייתה הבעיה שלי. מתאם קידום מכירות אמר לי: "כמטפחים, עלינו לחשוב על אחרים. הפרזנטציה שלך צריכה לכלול את כולם – תלמידים ומורים. התווכחתי ואמרתי, "איך אפשר לשנות כלאחר יד פרזנטציה של משהו כה קדוש כמו שן יון?"

כשחשבתי על הירידה במכירות הכרטיסים, חשבתי לעצמי, "זה לא היה כך קודם".

המאסטר אמר:

"איך שהמכירות הולכות במקום מסוים, למעשה, הוא סימן אמיתי, מוחשי, כמה טוב המטפחים שם טיפחו ושיתפו פעולה." ("לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי")

למרות שכלפי חוץ הייתי אדיב כלפי מתרגלים עמיתים, למעשה התלוננתי, הייתי מתוסכל, והתנשאתי עליהם. כשמתרגלים שיבחו אותי, גדלו אצלי החזקות להתפארות, שביעות רצון עצמית ואימות עצמי.

מתרגלים אחרים עבדו קשה להרכיב כל פרזנטציה ציבורית, אך אני לא התייחסתי לפרזנטציות ברצינות. לא התאמתי את התוכן עבור קהל מסוים ולא שיננתי אותו. תירצתי תירוצים במקום להתנהג כמו מטפח.

המאסטר אמר:

"המפתח הוא איך הוא מתמודד עם זה והאם הוא יכול לזהות את ההחסרות שלו כשאחרים מצביעים על החלק הזה שלו או כאשר ההחזקות שלו עולות בקונפליקטים – זה מה שקריטי. ברגע שאתם מזהים משהו אתם צריכים להתגבר עליו, ורק זה הוא טיפוח." ("לימוד הפא בוועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004")

כשהסתכלתי פנימה, גיליתי הרבה החזקות אנוכיות חבויות. האשמתי את עצמי שאינני מסוגל להציל ישויות חיות. אני יודע שלא התייחסתי לעמיתיי המתרגלים בסובלנות, בקבלה, בטוב לב ובמחשבות נכונות. לכל מתרגל עמית יש היבטים חיוביים ויכולות. המאסטר אמר:

"כל אחד מכם הוא חלקיק ובעיניי אף אחד לא יותר טוב מאף אחד אחר, כי את כולכם דליתי באותו הזמן (מחיאות כפיים). לחלק יש יכולות חזקות יותר בהיבטים האלה, לחלק יש יכולות חזקות יותר בהיבטים אחרים – אבל אין עליכם להתפרע במחשבתכם בגלל זה. אתה אומר שיש לך את היכולות הכה גדולות, ככה וככה, אבל הפא העניק לך אותן! זה לא היה הולך אם לא היית משיג את היכולות האלה." ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב")

כן, המאסטר נתן לי יכולות כדי שאוכל לאמת את הפא. מה יש לי להתפאר בו? במקום לאמת את הפא אימתתי את עצמי.

הזדמנות שנייה

אולי המאסטר ראה את הרצון האמיתי שלי להשתפר ונתן לי הזדמנות נוספת לעשות פרזנטציה בבית ספר אחר. הפעם תיקנתי את הגישה והלכתי בעקבות ההצעה של המתאם. הכנתי את הפרזנטציה למורים ולתלמידים וגם שיננתי אותה. היא התקבלה היטב, והתלמידים והמורים היו קשובים.

התעודדתי. הזכרתי לעצמי להתייחס ברצינות לכל הזדמנות להציל ישויות חיות. גם הבנתי שרק כשנוותר על האגו, נחשוב על אחרים ונשתף פעולה ללא החזקות, נוכל להציל אנשים.

באוגוסט שעבר אירחתי מסיבת תה כדי לקדם את התזמורת הסימפונית של "שן יון". כיוון שלא היה לי שום ניסיון באירוח מסיבות נלחצתי. ראשי נאטם. חוסר הניסיון שלי באירוע מסוג זה תסכל אותי. הרגשתי גרוע שאכזבתי את המאסטר, את המתרגלים העמיתים ואת הישויות החיות. היו לי מחשבות שליליות רבות, "אולי אינני מארח מסיבות טוב? אולי אינני צריך לארח שוב".

למרות זאת, המתרגלים האחרים היו מרוצים ממאמציי והתבקשתי לערוך מסיבה נוספת בספטמבר. הייתי מאוד מוטרד מהמחשבות שליליות שלי ומההחזקות לעצמי. ידעתי שאני נאבק.

המאסטר אמר:

"אם אתם מתחרטים יותר מדי זו שוב החזקה. אם עשית טעות, תראה איפה הייתה הטעות. כשתדע את זה תעשה את זה היטב בפעם הבאה ותעשה אותו מחדש. אם אתם נופלים ותמיד שוכבים שם, (הקהל צוחק) זה לא בסדר אם לא תקומו." ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב")

"אני לא אוהב כשאתם מאשימים את עצמכם, זה לא מועיל בכלל. אני עדיין אומר את המשפט הזה: אם נפלת, אל תשכב שם, קום מהר!" ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב")

המילים של המאסטר הכו בי כמו ברק! ידעתי שכשאני נופל, עליי לקום ולהמשיך. אין עליי להיות מדוכא. לא אאכזב את המאסטר, או את הישויות שאני אחראי להציל!

אמרתי לעצמי שהפעם אהיה מוכן היטב. התאמנתי שוב ושוב ושיננתי את הפרזנטציה של הצגת התזמורת הסימפונית "שן יון". הגברתי את לימוד הפא שלי ושלחתי מחשבות נכונות לחסל כל מחשבה רעה.

במשך מסיבת התה, הייתי עצבני ובקשתי מהמאסטר לחזק אותי. המסיבה עברה טוב והקהל היה מאוד פתוח לקבל והאווירה הייתה נעימה ורגועה. התרגשתי מאוד מהאנשים האלו שהשתוקקו להינצל. אחר כך פגשתי אישה שהשתתפה במסיבה, היא אמרה: "עשית עבודה טובה מאוד באותו יום. ההרגשה הייתה טובה מאוד". ידעתי שהמאסטר חיזק אותי.

כשמתרגל הולך עם הפא שום דבר לא הולך לאיבוד. בעבודה אני יכול לקדם את "שן יון" וגם לעבוד על פרויקטים של דאפא. באמת חוויתי את המשמעות של:

"משיגים באופן טבעי בלי לרדוף אחרי דברים" (הרצאה בסידני)

ואת הברכה של להיות תלמיד דאפא.

בתהליך קידום ה"שן יון" מעדתי וחוויתי לחץ ותסכול. אפילו חשבתי על לוותר. למרות המושגים האנושיים הרבים שלי, התמדתי ללכת בנתיב הטיפוח שהמאסטר סידר בשבילי.

ההבנה שלי מוגבלת מאוד. אנא העירו בחמלה על כל דבר שאינו הולם.

תודה לך, מאסטר. תודה לכם מתרגלים עמיתים.