חייה של אישה צעירה התנפצו לרסיסים מאז החלה הרדיפה של המשטר הקומוניסטי הסיני נגד הפאלון גונג

(Minghui.org)

כשהחלה יין ג'ון בת ה-17 לתרגל פאלון גונג ב-1997 היא שמחה לראות שחלו שינויים חיוביים בחייה. החיים היו נהדרים עבורה, עתידה היה בהיר והיא הייתה מלאה בציפיות ושאיפות.

אולם שנתיים לאחר מכן, עוד טרם נכנסה ללימודים בקולג', חלומותיה התנפצו כשהחלה הרדיפה של המשטר הקומוניסטי הסיני נגד הפאלון גונג.

יין גורשה מבית הספר, ובילתה את רוב חייה מאז מאחורי סורגים, ולא משום שעברה על החוק, אלא משום שיצאה להגן על אמונתה מול המשטר הטוטליטרי בסין.

בעיות לב קשות ובעיות בעמוד השדרה התחתון שלה – שהיו לה בעבר – הוחמרו עקב עינויים אינטנסיביים ומתמידים שעברה במהלך המעצר.

19 שנים חלפו מאז והרדיפה נמשכת עדיין. הנערה היא כיום אישה בת 37. אף על-פי שימי הכלא שלה עברו מזמן, היא בחרה לא לחזור לבית הוריה, כדי לא לסבך גם אותם ברדיפה. עם הפחד והלחץ שהיא יכולה להיעצר שוב בכל רגע נתון, היא עוברת ממקום למקום מעבודה מזדמנת אחת לשנייה כדי לא להיתפס.

להלן סיפורה של גב' יין על הרדיפה שסבלה במשך השנים. היא מקווה שבעדותה זו עוד אנשים יבינו כמה איומה היא הרדיפה, ויפעלו ביחד לעצור אותה.

גירוש מבית הספר

ב-1999 הייתי בשנה האחרונה של בית ספר התיכון, מתכוננת למבחן הכניסה לקולג', כשפתאום החלה המפלגה הקומוניסטית הסינית לרדוף את הפאלון גונג. התעמולה עטפה את כל החברה, כשהיא מציגה אותנו בצורה שקרית כאנשים מנוונים וחסרי מוסר.

המשטרה ידעה שאני מתרגלת פאלון גונג ובאה לחפש אותי בבית הספר. הם כפו על המנהל ועל המורים שלי ללחוץ עליי שאוותר על השיטה. כשסירבתי לשתף עימם פעולה, גירש אותי המנהל מבית הספר ואסר עליי להיבחן לבחינות הכניסה לקולג'.

נעצרתי בשל עתירה למען הפאלון גונג

בנובמבר 2000 נסעתי לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג. נעצרתי בכיכר טיאננמן. השוטרים הכו אותי וקיללו אותי. הם החזיקו בי בכלוב מתכת ואחר מכן העבירו אותי למתקן מעצרים בפרברי בייג'ינג.

12 שוטרים חקרו אותי בתורנות כשהם מנסים לברר את שמי וכתובתי. הם לא התירו לי לישון וכפו עליי לשבת בישיבה שפופה למשך פרק זמן ארוך.

יומיים לאחר מכן, כיוון שלא אמרתי להם דבר, הם שיקרו לי ואמרו שישלחו אותי חזרה הביתה. האמנתי להם ונתתי להם את הכתובת שלי. אולם במקום לשלוח אותי הביתה, הם שלחו ואתי למרכז המעצרים של מועצת פנג-טאי בבייג'ינג.

אחרי כמה ימי מעצר, שוטרים מקומיים מעיר מגוריי באי-שאן שבפרובינציית ג'י-לין, באו לקחת אותי חזרה ושמו אותי במעצר במרכז המעצרים של מחוז פו-סונג.

כדי לכפות עלי ועל מתרגלים אחרים לוותר על האמונה שלנו, השוטרים הוציאו אותנו החוצה יחפים ובבגדים קלים במשך 6 שעות בטמפרטורה מתחת לאפס. אבל אף אחד מאיתנו לא התנדנד באמונתו.

שוחררתי בינואר 2001 אחרי ראש השנה הסיני. אבל זמן קצר לאחר מכן המשטרה עצרה אותי שוב ונשלחתי ל-10 ימי שטיפת מוח כדי להמשיך ללחוץ עליי "להשתנות".

בעיות לב עקב עינויים

לילה אחד ביוני 2001 ביקרתי עם אמי אצל סבתי. אחרי שהלכנו לישון שמענו דפיקה חזקה ומהירה על הדלת. כשאמי פתחה את הדלת, פרצו פנימה יותר מ-20 שוטרים והחלו לערוך חיפוש בכל פינה בבית. הם החרימו את ספרי הפאלון גונג שלי וכרזות.

הדגמת עינויים: ידיים כפותות מאחורי הגב

נלקחתי למרכז המעצרים, שם כפתו השוטרים את ידיי בצורה הדוקה מאחורי גבי במשך יותר משעה. הזעתי בכל גופי. כשלבסוף פתחו את האזיקים, איבדתי כל תחושה בידיי.

במרכז המעצרים נתנו לי רק מרק צח ולחם רקוב ואסרו עלי להשיג מזון נוסף בחנות מרכז המעצרים. הסוהרים לא הרשו לי לישון בלילה. אם הייתי מתחילה לנמנם, הם היו מרעישים כדי להעיר אותי.

עקב התנאים הגרועים והעינויים הגופניים והנפשיים שהיו ללא הרף, התחילו להתפתח אצלי בעיות בלב.

ללא הליך תקין, שלחה אותי המשטרה למחנה עבודה בכפייה בצ'אנג-צ'ון. כשרופא המחנה גילה אצלי בעיות חמורות בלב, הוא לא הסכים לקבל אותי. המשטרה טענה שזה בלתי אפשרי שיהיו לי בעיות בלב כשאני רק בשנות ה-20 שלי. הם החזיקו אותי במעצר עוד 3 חודשים ובסופו של דבר הם שחררו אותי אחרי שאימתו את מצבי בכמה בתי חולים מקומיים.

אבל גם אחרי שהשתחררתי לא הייתי חופשייה. השוטרים המשיכו לנטר את ביתי. נאלצתי לעזוב את הבית והתחלתי לנוע ממקום למקום.

נעצרתי בשל הכנת חומרי מידע על הרדיפה

זמן מה התגוררתי בעיירה סונג-ג'יאנג הה במחוז פו-סונג והתחלתי להכין חומרי מידע לחשוף את הרדיפה בביתי. אחרי שהמשטרה גילתה זאת נעצרתי שוב, לאחר החרמת המחשבים, המדפסות שלי וחומרים נוספים.

עינויים (איור): האכלה בכוח ובכפייה

הם נעלו אותי בבידוד, שם התחלתי בשביתת רעב למחות על הרדיפה. כמה סוהרים ואסירים עינו אותי באמצעות "האכלה" בכוח ובכפייה באמצעות צינורית האכלה. מבלי להבין דבר באנטומיה הם החדירו בחוסר זהירות צינורית לתוך גרוני, כשהם גורמים לי נזק כבד ודימום. הם [באופן מכוון] "האכילו" אותי בתערובת של קמח תירס עם כמות גדולה של מלח. לאחר העינוי חשתי צמאה מאוד ושפתיי התבקעו.

במהלך עינוי ה"האכלה" בכוח, התחילו אצלי קשיי נשימה וקצב פעילות הלב ירדה לרמה נמוכה מאוד. לא יכולתי לפתוח את עיניי, אבל הייתי עדיין בהכרה כלשהי. ביקשתי עזרה מהמאסטר ואמרתי: "מאסטר, אי אפשר שאמות". לפתע הרגשתי זעזוע, כמו שוק חשמלי בלב, והצלחתי שוב לנשום.

נשלחתי למחנה עבודה בכפייה

ב-2002 נגזרו עליי 3 שנים במחנה העבודה בכפייה היי דזווי-דזי בצ'אנג-צ'ון. נאלצתי לעבוד 16 שעות כל יום ולעתים עד חצות. גופי כאב כל הזמן עקב שעות העבודה הארוכות.

זמני הארוחה, המקלחת והשירותים היו בשליטה קפדנית של דקות אחדות. אם לא סיימנו בזמן, הסוהרים היו מפסיקים אותנו לא משנה מה. בחורף, הרשו לנו להתרחץ רק במים קרים.

אחרי שטיפת מוח ועינויים נעשיתי כחושה מאוד ועם אי ספיקת לב

במשך החודשים הראשונים במחנה העבודה בכפייה נחשפתי לשטיפת מוח אינטנסיבית. הסוהרים לא הרשו לי לישון בלילה, אבל הכריחו אותי לעבוד שעות ארוכות במהלך היום.

ב"דו"ח המחשבה" שכתבנו על-פי דרישת המחנה, כתבתי איך התרגול בפאלון גונג הביא לי תועלת רבה. כתוצאה מכך הסוהרים הכו אותי עד שהפכתי שחורה וכחולה. צלעתי כשהלכתי. כמו כן הם חשמלו אותי באלות מחשמלות שהותירו נפיחות רבה וכוויות על גופי. חרף הכאב הנורא, הם כפו עליי להמשיך ולעבוד.

מחיתי על הרדיפה כלפיי כמה פעמים באמצעות שביתות רעב. אבל הם עינו אותי ב"האכלה" בכוח ובכפייה. הם השתמשו במכשיר שפתח את פי ורוקנו לתוכו קמח תירס. אם לא הייתי בולעת הם היו צובטים באפי ולא נתנו לי לנשום. לפעמים הסוהרים היו בועטים ברגליי במהלך עינוי ההאכלה בכוח. אחרי העינוי הזה הייתיי בדרך כלל מקיאה ומשתעלת.

ברדיפה נגד הפאלון גונג השימוש בעינוי ה"האכלה" בכוח ובכפייה הפך לדבר שבשגרה במטרה לענות מתרגלים. היו מתרגלים רבים שמתו כתוצאה מהעינוי הזה.

שקלתי פחות מ-50 קילוגרם בזמן שהייתי במחנה העבודה בכפייה. כשהסוהרים לקחו אותי לבדיקות גופניות, התגלו אצלי סימנים לאי ספיקת לב ולחץ הדם שלי היה נמוך במיוחד.

מאותו זמן ואילך, הסוהרים נהגו למדוד את לחץ הדם שלי פעמיים ביום וכפו עלי לקחת תרופה בלתי ידועה. כשסירבתי, הם חשמלו אותי באלות מחשמלות.

כל מתרגלי הפאלון גונג שהיו עצורים שם נחשפו לעינויים דומים או אפילו חמורים יותר. היו כאלה שעונו עד מוות. יומיים לאחר מכן, התחלתי לפתח חום גבוה ומתמשך שאי אפשר היה להורידו בזריקות. הפסקתי לעבוד בעבודה הקשה, אבל הסוהרים המשיכו לכפות עליי לשבת ללא תזוזה על ספסל ממש זעיר [ראה: ♦ נחשו למה משמש הספסל המיניאטורי הזה? ] בסופו של דבר הם שלחו אותי לבית חולים צבאי לבדיקה. הרופא גילה שיש לי אבני מרה ודלקת חריפה בכיס המרה.

מפחד שמא אמות במחנה העבודה, הסוהרים שחררו אותי מסיבה רפואית.

גזר דין לכלא

כשחזרתי הביתה המשכתי במאמציי לעורר מודעות לרדיפה. אנשים דיווחו עליי למשטרה. מיד לאחר מכן פשטו שוטרים על ביתי והחרימו פעם נוספת את המחשב והמדפסת שלי.

מאחר ששוחררתי מסיבה רפואית, המשטרה דרשה שמחנה העבודה יחזיר אותי להשלים את תקופת העונש שלי, אבל מחנה העבודה סירב.

שלחו אותי למעצר במרכז המעצרים של נפת פו-סונג. התחלתי שם בשביתת רעב וצעקתי: "פאלון דאפא הוא טוב".

הסוהרים קשרו אותי למיטה בתנוחת הנשר עם ידיים ורגליים פרושות לרווחה וכך עינו אותי בעינוי ה"האכלת" בכוח ובכפייה. הם השאירו את צינורית ההאכלה באפי ובבטני. כשהתירו את חבלים שכפתו אותי למיטה, איבדתי את הכרתי ולא הייתי מסוגלת להלך במשך זמן ארוך.

הדגמת עינויים: תנוחת הנשר עם ידיים ורגליים פרושות לרווחה וקשורות למסגרת המיטה

המשטרה העבירה את תיק החקירה שלי לבית הדין ושם גזרו עליי עוד 3 שנים בכלא. כשרצו לשלוח אותי לכלא הנשים הוו-דזווי-דזי בצ'אנג-צ'ון לא עברתי את הבדיקות הגופניות. המשטרה לא וויתרה. הם שיחדו את רופא הכלא שתפעל בסופו של דבר בערמה את תוצאות הבדיקה שלי וכך קיבל אותי הכלא [נגד התקנות].

החזיקו אותי בבית חולים של הכלא והזריקו לי תרופות בלתי ידועות במשך כל יום. לפעמים נתנו לי גם גלולות לבליעה, אבל זרקתי אותם לבית השימוש ומעולם לא בלעתי אותן.

ברגע שמצב בריאותי התייצב, הועברתי לאגף "החינוך" בכלא, שם שטפו את מוחי ועינו אותי כדי לאלץ אותי לוותר על הפאלון גונג.

עינוי "המתיחה"

איור: עינוי המתיחה

בנובמבר 2006 אחרי שהסוהרים גילו שמתרגלות רבות קוראות את הרצאות הפאלון גונג בכלא (גם אני בתוכן), הם כלאו כמה מתרגלות בחדרים מבודדים וקשרו את ידיהן ורגליהן מתוחות לפינות מסגרת המיטה. הכאב היה כמעט בלתי נסבל.

על אף שכלאו אותנו בקומות שונות, יכולתי לשמוע את צעקותיהן של אלה שעברו העינוי הזה.

בלילה, יכולתי לשמוע אותן צועקות כשהן מתעוררות מחלומות בלהה. גם לי היה קשה להירדם.

במשך היום, מתרגלות מבוגרות רבות נאלצו לעמוד לנוכח קיר במשך זמן ארוך מבלי לזוז או לדבר. היו שאילצו אותן כמוני, לשבת על ספסל קטן. כשהרגשתי חלשה ועמדתי כבר להתעלף, הסוהרים האכילו אותי בתרופה ואמרו: "אם לא הייתה לך בעיה בלב היינו קושרים אותך גם כן למיטה".

אחרי שהתירו את החבלים הקושרים את המתרגלות האלה, רבות מהן לא יכלו לזוז במשך ימים. החבל שקשר אותן חתך בבשר מפרקי הידיים והרגליים שלהן. הפצעים לא החלימו במשך כמה חודשים.

בינתיים המשיכו הסוהרים לענות אותנו בכך שאילצו אותנו לשבת על "שרפרף קטן" וחשפו אותנו לשטיפת מוח מתמדת. אלה שהתנגדו לשטיפת המוח עמדו לנוכח עינויים חמורים יותר.

כששוחררתי ב-2007, כל גופי היה נפוח כתוצאה מעינוי זה ועמוד השדרה המותני שלי ניזוק חמורות כך שהיו לי כאבים נוראיים בכל פעם שכופפתי מעט את גופי.

לקח זמן ארוך לרגליי ולעמוד השדרה שלי להחלים ולחזור ללכת כרגיל. אולם בהשוואה לנזק הגופני, על הנזק הנפשי היה קשה יותר להתגבר ולהחלים ממנו.

הרדיפה גרמה גם לכאב עצום להוריי. סבתי הייתה מוכת אימה מהרדיפה ומתה תחת לחץ רגשי רב.

תקופת מאסר שנייה במחנה עבודה בכפייה

אחרי שגופי החלים מצאתי עבודה והמשכתי לשוחח עם אנשים על הרדיפה. השוטרים המשיכו לעקוב אחריי ושוב נעצרתי. בפעם השלישית הם החרימו את כל הפריטים שלי הקשורים לפאלון גונג.

במארס 2010 גזרו עליי שנה וחצי במחנה עבודה בכפייה היי-דזווי-דזי.

על אף החורף המקפיא בצפון המזרחי של סין, במחנה העבודה היו בקושי מתקני חימום כלשהם. במשך כל החורף, הקיר בחדר הרחצה שלנו התכסה בכפור שלא נמס למשך כל החורף.

כל יום נאלצנו לעבוד במשך שעות ארוכות כדי להכין שקיות נייר. לדבק היה ריח חזק וכולנו סבלנו מכאבי ראש עזים אחרי השימוש בדבק.

כשתקופת המאסר שלי הסתיימה, רשויות המחנה כלאו אותי למשך עוד 20 יום טרם שחררו אותי בספטמבר 2011.

לעתים קרובות עברתי ממקום למקום כדי להימנע ממעצרים נוספים. השוטרים נהגו להטריד את הוריי לעתים קרובות בניסיון לגלות היכן אני.

כשחזרתי הביתה ביולי 2015 כדי לבקר את הוריי, המשטרה עצרה את אמי למשך 10 ימים ואותי למשך 20 יום. הם אמרו לאבי שנעצרתי על כך שהגשתי תביעה פלילית [רשמית וחוקית – המע'] נגד ג'יאנג דזה-מין, המנהיג לשעבר של המשטר הסיני, שהורה על הרדיפה ב-1999.