שחיתות ללא רסן במערכת מחנות העבודה של המק"ס (חלק שני)

לחלק הראשון

רוע מעבר לחומה גבוהה

מאחורי החומה הגבוהה של מחנה העבודה מבצעים נציגי החוק פשעים בלתי חוקיים לאור היום. במחנה העבודה בכפייה טואן-הה בבייג'ינג הייתה יחידה למכורים לסמים. אחרי שהוקמה, נהגו הסוהרים למכור סמים לאסירים. היו לפחות 10 קבוצות של סוחרי סמים ששיתפו פעולה עם המשטרה, כך דיווח ב-2002 אסיר לרשויות. הרשויות ניהלו חקירה כביכול ופיטרו את סגן מנהל המחנה ופרקו את היחידה. אחד האסירים שנידון על שוד מונה למנהיג קבוצה. הוא היה אחד מאלה שעישן סמים במחנה.

תנאי עבודה לא היגייניים

במשך זמן רב ייצרו האסירים במחנות עבודה בבייג'ינג מקלות אכילה חד פעמיים. בדרך כלל את מקלות האכילה עוטפים ביד בשכבת נייר לפני האריזה. ראשית עורמים את מקלות האכילה על הרצפה.ואנשים שעוברים, דורכים עליהם.. כל זוג מקלות נעטף בחתיכת נייר. כדי לסגור את הנייר על מקלות האכילה נוהגים האסירים לירוק על ידיהם. עקב תנאי היגיינה גרועים במחנה הם לא שוטפים את ידיהם אחרי השימוש בשירותים. יש אסירים המשתמשים בנייר העטיפה לקנח את אפם ואחר-כך לעטוף בו את מקלות האכילה. כשלמדתי לתואר במכון לחקר אנרגיית חשמל, בחדר האוכל השתמשו בסוג זה של מקלות אכילה חד פעמיים. המסעדות הקטנות סביב המכון גם הן נהגו להשתמש במקלות אכילה האלה שעל עטיפתם כתוב "מעוקרים בטמפרטורה גבוהה".

אסירים רבים דיווחו לרשויות על התנהלות בלתי חוקית של סוהרים, הכוללת מכות וסחיטה, אבל במשך עשרות שנים כמעט אף אחד לא הוענש על ההתנהגות הבלתי הולמת. התוצאה היא שהתנהגות הסוהרים הפכה חצופה יותר. ברוב המקרים הם מסתירים את ההתעללות שלהם במתרגלי פאלון גונג מפחד חשיפה על ידי כלי התקשורת הבין-לאומיים שעלולה לחשוף את היקף הרוע ברדיפת הפאלון גונג כחסר תקדים. פעם אחת אמר לי המזכיר החינוכי של החטיבה השלישית במא סאן-ג'יאה: "אתה רואה ממולנו את כלא דא-ביי? הוא נראה מחמיר על פני השטח, אבל בתוכו נראה שיש הנהלה הגיונית. זכויותיהם החוקיות של רוב האסירים מובטחות שם. הפשעים של האנשים המגיעים למחנה העבודה שלנו קלים יותר אבל הם לא יודעים שכאן קשה כל כך ויש פה אי סדר". כמובן שמתרגלי פאלון גונג בדא-ביי עוברים התעללות חמורה כמו אלה במא-סאן ג'יאה.

קרקע פורייה לשחיתות

מחנה העבודה בכפייה הוא קרקע פורייה לשחיתות ורוע כאשר סוהרים ואסירים לומדים זה מזה. אחרי שהם עובדים זמן מה במחנה העבודה השוטרים מדברים ומתנהגים ממש כמו הפושעים. ניבולי פה ממלאים את האוויר והאחראים מכים לעתים קרובות את האסירים. לפני שנים אחדות יצאו צוותים של גברים לעבוד מחוץ למחנה. אחד השוטרים שראה בדרכם כמה זוגות אופניים חונות לצד הדרך, הורה לאסירים להעלות אותם לטרקטור ושלח אותם למחנה העבודה. מאז תחילת הרדיפה נגד הפאלון גונג הרחיב המחנה את כוחות המשטרה. סטודנטים שעברו מבחני שירות אזרחיים הצטרפו. כשנכנסו לראשונה למחנה, התנהגותם הייתה טובה. הם לא קיללו ולא הכו אסירים, אבל כעבור זמן מה המוסריות שלהם התדרדרה גם כן. אחד מהם אמר שבחברה היום אין עתיד לאדם שאינו מושחת ולכן עליו להתנהג בהתאם. לא עבר זמן רב מיום בואו והוא החל להכות אסירים. למרות שהוא מעולם לא הכה אותי, הוא לא הרשה לי אף פעם ללכת לשירותים כשביקשתי. אלה שסיימו את האקדמיה לשוטרים הושחתו בדרך כלל מהר מאוד. אחד מהם בשם יו נהג להכות אסירים באכזריות. מנהל חטיבה אחרת במחנה היה יוצאי צבא. ברגע שהגיעו למחנה החלו להכות אסירים ואפילו כמה מעובדי סגל החינוך המחנה אמרו שהם מכה בהם ללא סיבה כלשהי.

כמה אסירים חיפשו קשרים בתוך מחנה העבודה. סגל החינוך הכללי במחנה כינה אותם אסירים עם קשרים. אנשים כאלה לא מוכים על ידי הסוהרים. הסוהרים במחנה היו נוהגים להתפאר שהם "החוק". נאמר על מנהל המשמעת המיוחד בחטיבה שהוא כל כך רע שאפילו רוחות פוחדות ממנו. סגל החינוך הכללי היה מתבדח ואומר שהנבלים הבכירים (הסוהרים) שולטים בנבלים הזוטרים (האסירים).

שיטת מערכת השוחד ו"עבדות אדומה"

מחנה העבודה בכפייה הוא פשוט מפעל במחתרת. למרות שהבניינים והציוד שייכים למדינה והסוהרים נהנים משכר של עובדי מדינה, ההכנסות מגיעות לסוהרים פטורות ממס. התכונות הייחודיות של מפעל כזה הן:

1. עלויות העבודה שליליות, היות שהאסירים לא רק עובדים בחינם ומשלמים את ההוצאות הרפואיות בעצמם, אלא הם גם משחדים את הסוהרים להפחית להם תקופות מאסר, למנות אותם למנהיגי קבוצה, להפחית את כמות העבודה ועוד.

2. זוהי עבדות הנחשבת לגאלית ונקראת "מערכת עבדות אדומה"

.

בהשוואה לעבדות שהייתה קיימת בעבר בחברה, זו שונה ביותר. בעבר היו העבדים רכושם של בעלי העבדים. אולם "עבדים אדומים" נמצאים רק לכמה שנים במחנה העבודה בכפייה, כך שהסוהרים ממצים את כל השיטות כדי לסחוט את האסירים פיזית וכספית. תנאי המגורים לעבדים אדומים פחותים מאלה של עבדים בעבר. אחד האסירים שהיה מנהיג קבוצה במא-סאן-ג'יאה סיפר שאת רוב כספו, 80,000 יואן בזבז על שיחוד סוהרים. במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה האסירים לא קיבלו אפילו שכר מינימלי. לאחד האסירים ממונגוליה התיכונה לא הייתה משפחה שתדאג לו, והאסירים דאגו לו למזון וצרכים בסיסיים אבל לאחר שהלשינו על כך לסוהרים, הם אסרו לתמוך בו. כשעזב את המחנה במצב של הפרעות נפשיות הסוהרים לא נתנו לו כסף ולא דאגו לתחבורה עבורו ואמרו לו לצעוד ברגל הביתה. אחד מעוזרי המנהלה אמר לי שמאחר שמשכורתם של הסוהרים במא-סאן-ג'יאה נמוכה מזו של סוהרים בבייג'ינג או שנחאי, עליהם להעביד את האסירים זמן רב יותר כדי להביא עוד רווח ולאזן את משכורתם.

היעדר מוחלט של סטנדרטים ותקנים

במחנות העבודה בכפייה בסין אין כלל סטנדרטים לניהול. לכל מחנה יש חוקים ותקנות משלו וגם לכל חטיבה בתוך המחנה תקנים שונים. עם כל זאת הסוהרים מפרים את החוקים והתקנות בניהול אסירים ופועלים על-פי העדפות שלהם. לדוגמה, החטיבה השלישית במא-סאן-ג'יאה קבעה תקנות משלה כמו איסור שימוש בשירותים בלילה. בתחילה התקנה הזאת הייתה תקפה לגבי מתרגלי פאלון גונג, אבל מאוחר יותר הרחיבו אותה גם לגבי סגל החינוך הכללי. בחטיבה השלישית היו מתרגלי פאלון גונג קשישים שהרטיבו בלילה משום שלא ניתנה להם רשות ללכת לשירותים. . על הגברים היה לגלח את ראשם בכל פעם ששערם צימח קצת. אסור היה לחבוש כובע בשעות הרגילות, כך שבחורף, אחרי כמה דקות בטמפרטורה קרובה למינוס 30 מעלות הראש קפא מקור.

במא-סאן-ג'יאה אסור היה לקרוא ספרים. רוב הזמן אסור היה גם לצפות בטלוויזיה, אלא רק באופן מאורגן לצפות בחדשות CCTV. וגם זאת על-פי הנטייה של הסוהר התורן באותו יום. כשהיו אירועים כמו רעידת אדמה ביו-שו לא סיפרו להם דבר אבל הורידו את הדגל לחצי התורן והאסירים לא הבינו מדוע. אחד הדברים שקשה להאמין הייתה ההוראה של מרכז העברת האסירים מבייג'ינג שכל האסירים ילכו זקוף כשידיהם נוגעות ברגליהם מבלי להתנדנד. מה שהיה קשה מאוד לאסירים שלא יכלו ללכת בצורה נורמלית. במחנה העבודה טואן-הֶה בבייג'ינג הייתה הוראה מיוחדת שלפני כל ארוחה על האסירים לשיר בקבוצה. רוב השירים התייחסו למחנה העבודה ונקראו "שירים אדומים". בחטיבות בהם רדפו מתרגלים אסרו לשיר כמה שירים אדומים כמו "אחדות היא כוח", בגלל השורות שאמרו "שכל המערכות הלא דמוקרטיות ימותו", כרמז לדעתם לנפילת המק"ס. 

(המשך יבוא)