כיצד בני המתבגר החל לטפח יותר במרץ

(Minghui.org)

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא בוושינגטון די.סי. 2018

שלום מאסטר! שלום חבריי לטיפוח!

בני בן 16. לפני שנתיים הוא התחיל ללמוד באקדמיה לאמנויות במידלטאון שבמדינת ניו יורק. במהלך השנתיים האלה יכולתי לבחון את תהליך הטיפוח שלי עצמי, והייתי רוצה לשתף אתכם בכמה מההתנסויות שלי.

תסכול של הורה

בני טיפח איתי ועם בעלי מאז שהיה ילד קטן. כשהיה בן שלוש הוא החל להשתתף במחנה הקיץ מינג-הווי. אבל ככל שהתבגר, הוא הושפע יותר ויותר מחברת האנשים הרגילים. לפני שנתיים, כשנכנס לכיתה י׳, הוא אמר שהוא מבולבל. בבית ספרו הומסקסואליות נחשבה לתופעה ״מגניבה״. הוא לא יכול היה להבין מדוע לחבריו יש חברים וחברות, ומדוע זה נורמטיבי "לצאת" סתם כך באופן מזדמן עם בני המין השני הוא נורמטיבי, בשעה שהוא נחשב ליוצא דופן כי אין לו חברה.

הייתי מודאגת כי לא ידעתי כיצד להסביר לו את הסוגיות האלו. כל מה שיכולתי להגיד לו היה: "למד יותר את הפא! למד יותר את הפא!" הוא גם אמר שרוב חבריו מסתגרים בבית ומשחקים במשחקי וידיאו. אף אחד לא רצה לבלות איתו בחוץ. היכולות שלו בכינור עלו, והוא הגיע לרמה העשירית. אבל במשך זמן מה הוא הלך רק לשיעור השבועי מבלי להתאמן כלל. אני ובעלי דאגנו מאוד, אולם היינו אובדי עצות. למזלנו בננו לא ויתר על הנגינה בכינור.

באותה עת שמענו שאפשר להירשם לאקדמיית פיי טיאן. כל כך התרגשתי, הרגשתי את החמלה של המורה.

בית הספר הטוב ביותר

המאסטר אומר:

"כפי שאמרתי זה עתה, כל דבר בעולם הזה מושך אותך, לא נותן לך לקבל את הפא. לא רק אתה, כל ההורים והממשלות בעולם יודעים על המצב הזה, אבל אף אחד לא יכול לעשות שום דבר! זה לא נוגע רק בנושא של קבלת הפא של האנשים. זה השפיע כל כך על אנשים, שהם אינם יכולים לעשות את עבודתם היטב, לא מצליחים להתרכז בלימודים שלהם, והם מקדישים זמן רב למחשב ולמשחקים אלקטרוניים – הדברים האלה מפתים אותך לצפות בהם ולשחק בהם. זה כבר לא מצב המתאים להתנהגות אנושית." ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016")

בחודש הראשון להצטרפותו לבית הספר בני צילצל אלי מדי יום וביקש לחזור הביתה. הוא אמר שבית הספר מגביל את השימוש באינטרנט ללימודים בלבד, ואוסר על השימוש בטלפון חכם. הוא אמר לי: "החיים כאן כל כך קשים. תנאי החיים גרועים. אני לא מסוגל להתרגל לזה. אני צריך לקום ב-6 בבקר ולחזור למעונות ב-9 בערב. יש גם טונות של שיעורי בית."

ביקשתי ממנו להחזיק מעמד והסברתי לו שקשה להשיג סביבת טיפוח כזו. הוא הפציר בי: "אמא, תני לי לטפח בבית. עכשיו אני יודע מה זה טיפוח. אני מבטיח לללמוד את הפא בחריצות ולעשות את התרגילים."

ידעתי שמה שבאמת מפריע לו אינם תנאי החיים, אלא העובדה שהוא אינו יכול לגלוש באינטרנט! האינטרנט ממכר כל כך עד שהגמילה ממנו אינה פחות קשה מגמילה מסמים.

כשצילצל, חששתי לענות לטלפון. חשבתי לעצמי: "כנראה שיש החסרה בטיפוח שלי שמשפיעה על הטיפוח של בני." החלטתי להסתכל בפנים וגיליתי שאני אנוכית. חשבתי שלבני יהיה קל יותר לטפח בבית הספר הזה, שבבית הספר יטפלו בבן שלי, שהסיכויים של בני להתקבל לתזמורת השן יון גדולים יותר אם ילמד בבית ספר הזה וכן הלאה והלאה. כל מחשבותיי נסובו סביב עצמי! הבנתי שההחזקה שלי רק הגבירה את הקושי שלו להישאר בבית-ספר הזה. בזו אחר זו התחלתי להשמיד את כל החומרים הרעים שבי. מיד אחר-כך המורים החלו לדבר אל לב בני והוא אכן נפתח.

לילה אחד חלמתי חלום: בחלום עמדתי מחוץ לבית-הספר וראיתי את בני קרב לעברי בתלבושת בית-הספר וילקוטו על הגב. נבהלתי, חששתי שירצה שאקח אותו חזרה הביתה. להפתעתי, הוא נראה די בהיר וטהור. הוא הצביע על כיתתו, חייך ואמר : "אמא, אין לי זמן לדבר איתך. אני חייב ללכת לשיעור מיד."

מחשבה חלפה בראשי: הוא ילד של המאסטר! הבנתי שכל תלמידי הדאפא הצעירים הם ילדיו של המאסטר! כל דאגה או חרדה שיש להורים יפריעו לילדיהם לגדול ולפרוח. רק אם אנחנו מטפחים את עצמנו היטב, אנו מסוגלים לספק את הסביבה הטובה ביותר לילדינו ולהימנע מעשיית צרות מיותרות למאסטר!

כל דאגותיי נעלמו. בני חדל לצלצל ולבקש לחזור הביתה. כעבור שבועיים צילצלתי אליו כדי לראות איך הוא מרגיש. הוא שאל : "מה נשמע? אני נורא עסוק עכשיו". שמחתי לשמוע וסיימנו במהרה את השיחה. בני השתחרר מההתמכרות שלו לאינטרנט בחודש אחד בלבד. ידעתי שהמאסטר עוזר לו.

בסביבה ההיא של תרגול, לימוד הפא ושליחת מחשבות נכונות בקבוצה, בני נעשה חרוץ יותר בטיפוח. הוא חזר להתאמן בכינור. ב"התנסות השבועית הכי מרגשת" שכתב הוא ציין שפעם כששלח מחשבות נכונות, הוא היה מסוגל להרגיש בבירור כיצד המאסטר מסיר מגופו דברים רעים רבים. לאחר מכן הוא הרגיש קליל יותר, וחווה יכולת ריכוז מוגברת שאיפשרה לו לנגן בכינור ביעילות יתר. תודה לך מאסטר!

מורים חומלים

אחרי ששמעתי של-Shen Yun נדרשים נגני ויולה, כששב הביתה בחופשת האביב שאלתי אותו: "היית רוצה להחליף לוויולה?" הוא השיב בשלילה.

אחרי ששלחתי אותו חזרה לבית הספר, נאבקתי למצוא דרך לשכנע אותו להחליף את הכינור בוויולה. ביקרתי אותו בבית הספר בפברואר ונפגשתי עם המורים שלו. נראה היה שהוא יודע מדוע באתי. במשך שלושה ימים הוא מצא תירוצים כדי לא להיפגש איתי. המורים שלו עודדו אותו לעבור לויולה. לבסוף הוא הסכים, אך בחוסר רצון. ידעתי שהוא כועס עדיין ושהוא לא ידבר איתי כשניפגש. ידעתי שהוא סובל כיוון שהיה עליו להפסיק לנגן בכינור לאחר שנים של עבודה קשה.

הוא שוחח על מצבו עם חבריו לכיתה. במהלך שיתוף ההתנסויות שלהם, הם אמרו שאין על המורים להכריח תלמידים לקבל החלטות. בני אמר לי: "החברים שלי ראו שאני סובל ולא רצו שאחליף את הכינור בכלי נגינה אחר."

הסוגיה העסיקה את כל בית הספר. למחרת התאספו כל המורים של המחלקה למוסיקה לישיבה עם בני. בני סיפר לי מאוחר יותר: "שתקתי כי חשבתי שכל המורים ינסו לשכנע אותי בנימוקם שונים. להפתעתי, כל המורים הסתכלו פנימה לתוך עצמם. איש לא העביר עליי ביקורת או ניסה לשכנע אותי לעשות משהו. התרגשתי מאוד כי הרגשתי שאיכפת להם ממני באמת ושהם רוצים לעודד אותי. הרגשתי את הלחץ מתפוגג, ואז באמת רציתי להחליף כלי נגינה."

אמרתי למנהלת מחלקת המוסיקה: "אני מצטערת שגרמנו צרות לבית הספר." היא השיבה : "אין בעיה. הכול לטובה. זה עזר למורים שלנו לחשוב על הסוגיה של טיפוח כישרונות. כשהסתכלנו פנימה הבנו שהתפקיד האמיתי והכי חשוב שלנו כמורים הוא לסייע למאסטר בתיקון הפא והצלת ישויות חיות. הילדים יכולים להרגיש זאת."

אמרתי לבני: "אתה בר מזל כל כך! אתה יכול ללמוד בבית ספר של מטפחים שמנהלים אותו מתרגלי דאפא. יש לך מורים טובים כל-כך שמדריכים אותך ומלמדים אותך. מורים בבית ספר רגיל לא ידריכו את התלמידים באופן כל כך כן ואכפתי! עלינו להוקיר את מה שיש לנו. לכולם יש כוונות טובות בנוגע אליך."

המורה למוסיקה שלו ביקש ממישהו לתת לו ויולה לנסות.

מאוחר יותר הוא כתב בשיתוף התנסויות: "התחלתי רק לא מזמן לנגן בויולה. עליי להיות חרוץ יותר בעתיד. המורה נתן לי רמזים כדי שאוכל לשאת סבל רב יותר. אזכור את כתבי המורה תמיד ואהיה פתוח לשאת קשיים נוספים בדרך שלי כדי לטפח טוב יותר."

אני יודעת שהעניין של החלפת כלי נגינה עזר לבני להשתפר מאוד. תודה לך מאסטר!

בני נהיה כן יותר ואיכפתי יותר

בני לומד בבית הספר מזה שנתיים. בכל חופשה יכולתי לראות את השינויים שחלו בו לטובה. בסוף חופשת החורף שלו שאלתי אותו אם ירצה לקחת איתו חטיפים. הוא אמר שעבורו אין צורך, אבל הוא ביקש ממתק שאחד מחבריו לחדר אהב במיוחד. בפעם שלאחר מכן הוא ביקש חמישה ממתקים לכל חבריו לחדר. הוא אמר שהוא יודע מה הם אוהבים. כשביקרתי אותו מאוחר יותר הוא לא רצה כלום בשבילו. הוא אמר שאם אביא משהו עליי להביא לכל חבריו לכיתה. שמתי לב שהוא דואג יותר ויותר לצרכיהם של בני כיתתו.

פעם הלכתי לאסוף אותו כדי לאכול בחוץ. הוא שאל אם חבריו יכולים לבוא איתנו. הסכמתי. הלכנו למסעדה מערבית. ארבעת חבריו האחרים היו מקנדה, מגרמניה ומאוסטרליה. הילדים דיברו ביניהם. אחד מהם אמר: "דודה, רק עכשיו אכלנו. אנחנו לא רעבים. אנחנו יכולים לקחת מנה לשניים ולהתחלק בינינו."

הם שאלו אותי אם הם יכולים להביא אוכל לחבר שלהם שנשאר בחדר כדי לסיים את השיעורים. דמעות עלו בעיניי – הם היו כל-כך קרובים זה לזה! הם היו מתחשבים ורצו לחסוך לי כסף. ילדים שהם מטפחים, באמת שונים!

לתת לילדים פרספקטיבה נכונה

המאסטר אומר ב-"Fa Teaching Given in San Francisco” (1997) (תרגום זמני, לא רשמי):

"אבל אומר לכם שהסיבה הבסיסית לכל תחלואי המין האנושי נעוצה בהתדרדרות המוסריות של המין האנושי. אם לא נתחיל משם, אף אחד מתחלואי המין האנושי לא ייפתר. אם נתחיל שם, כל הבעיות של המין האנושי ייושבו".

בית הספר של פי טייאן מתמקד בהקניית אמות מידה מוסריות לתלמידיו. לפי נהלי בית הספר, אין על התלמידים בנים ובנות לצאת ביחד. כמה תלמידים שהפרו את הכללים נענשו בהתאם לתקנון בית הספר.

יום אחד בני אמר לי שהוא אינו מצליח להתרכז כשהוא מנגן בויולה. הוא אמר שיש משהו שנבצר ממנו להבין. חבר לכיתה נהג להיות בקשר עם חברה לכיתה באמצעות טלפון סלולרי. המורים נהגו בו באופן שונה כשהם גילו זאת. הוא שאל אותי: "האם אין על המטפחים לגלות סובלנות?"

הסברתי לו שיש לשמור על תקנות בית-הספר. אמרתי לו: "המוסריות האנושית הדרדרה כל-כך. שלחנו אותך לבית הספר הזה כדי לתת לך חינוך הולם וקווים מנחים מסורתיים. החבר שלך הפר את הכללים אבל ניתנת לו עדיין הזדמנות לתקן את דרכיו. עכשיו הוא מבין יותר מהי התנהגות הולמת ומה לא."

הכאוס המשתולל היום בחברה משפיע מאוד על הילדים. המורים מזכירים מדי יום לתלמידים מהי התנהגות נאותה ומוסרית. אחד המורים אמר: "אנו נלחמים בהתדרדות המוסרית של המין האנושי!"

בני שאל אותי: "אנחנו מטפחים, אז אנחנו יכולים לסבול קשיים. אבל אם בבית הספר יהיו בעתיד ילדים רגילים, כיצד הם יסתגלו?" אמרתי לו: "אתם תלמידי השנה הראשונה. אתם צריכים לשמש מודל. לעזור לילדים רגילים בבית הספר זאת גם דרך להציל אנשים."

הכרת תודה

ילדה שקיוותה להגיע לבית הספר מאז היווסדו הצליחה סוף-סוף להירשם. אביה אינו מטפח. נדרשה לה שנה כדי להצליח להיכנס לבית הספר הזה. היא כתבה שיר כדי להודות לאמה על החינוך שהיא מקבלת.

האם בכתה כשקראה את השיר ואמרה: "בתי למדה מהו טיפוח בסביבת הטיפוח של בית הספר! היא למדה להכיר תודה. תודה למורי בית הספר! תודה לך מאסטר! גם האב שאינו מטפח אמר לבתו: "אני גאה בך. בתי אכן התבגרה."

אני רוצה להודות לכל חברי הסגל, הסטודנטים, הצוות והמתנדבים בבית הספר. בזכות המסירות שלכם הילדים שלנו מסוגלים לגדול בסביבת הטיפוח הבריאה הזו. תודה לך מאסטר, שאתה מאפשר לילדינו למצוא ארץ טהורה בעולם הכאוטי, שמוסריותו מתדרדרת מטה!

תודה למאסטר, תודה לכולם.