אבא שלי

(Minghui.com) רק כשהתבגרתי הבנתי את משמעות הפתגם הסיני הישן: "אהבת אב היא ענקית כמו הר".

הייתי ילדה אנוכית ולא צייתנית והיו לי ציונים גרועים. בעזרת סבלנותו, אהבתו והכוונתו של אבי, גדלתי להיות אדם בוגר בעל חינוך טוב של קולג' ועבודה הגונה.

סובלנות

אבי החל לתרגל פאלון דאפא לפני 23 שנים כשהייתי רק בת שנתיים. הוריי התגרשו כשהייתי בת 12. אמי, שהתנגדה לפאלון דאפא, לקחה אותי איתה לקנדה. אף שגדלתי תחת ההשפעה של הדאפא, בסופו של דבר דעתי הוסחה על ידי משחקי מחשב, תוכניות טלוויזיה ודברים ארציים אחרים.

לאחר חמש שנים חזרתי לסין לאבי. אז כבר לא הייתי הנערה החביבה והתמימה שהייתי פעם.

מצאתי לי חבר בתיכון. פעמים רבות הסתובבתי ברחובות כשהיה עוֹצֶר משטרתי. כשלא חזרתי הביתה, אבי רכב על אופניו בכל העיר לחפש אותי. כיביתי את הטלפון שלי כדי שהוא לא ידע היכן אני נמצאת.

פעם כשהגעתי הביתה, קרוב שלי שאל אם ראיתי את אבי.

עניתי לו: "אבי מת".

לא כיבדתי מספיק את אבי ולעתים קרובות אתגרתי אותו. ביקשתי ממנו לקנות לי בגדים יקרים גם כשידעתי שהוא לא מרוויח הרבה. פעם אפילו בעטתי בו כי לא אהבתי את הבגדים שהוא קנה לי. עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, אני מתחרטת מאוד על התנהגותי אז.

בנוסף לעבודתו במשרה מלאה, אבי היה צריך לדאוג לשנינו בבית. הוא שאל אותי פעם אם אוכל לכבס את הבגדים שלי.

צעקתי: "אתה מתעלל בי!"

הוא לא ביקש זאת ממני שוב, אלא כיבס את כל בגדיי בעצמו מבלי לומר דבר נוסף. לפעמים כשקיבלתי מחזור, הייתי מחליפה תחתונים כמה פעמים ביום וגם הכתמתי את מצעיי. אך אבי אף פעם לא התלונן – הוא פשוט כיבס אותם עבורי.

בלי לחץ

בית הספר התיכון שלנו דרש שנשתתףבנוסף גם בשיעורי ערב.בקנדה אף פעם לא היו לי פעילויות בית ספר אינטנסיביות כאלו, אז אמרתי לאבי שאינני רוצה ללכת יותר לבית הספר.

אבי אמר לי בעדינות (עכשיו אני משערת שהוא היה בוודאי עצוב מאוד לשמוע זאת אז): "אני יכול רק לתת לך את המלצתי. את יכולה לעשות את ההחלטה שלך בעצמך. אך אני חושב שטוב יותר אם תלכי לבית הספר".

כך הוא היה תמיד: הוא אף פעם לא הכריח אותי לעשות משהו, רק הציע לי. זה עזר לי ללמוד להחליט את החלטותיי.

בתיכון הייתי טובה רק באנגלית, הודות לחינוך הקנדי שלי. ציוניי בשיעורים האחרים היו באופן עקבי "נכשל", ודורגתי בתחתית האחוז העשירי בבית ספרי. אך אבי מעולם לא צעק עליי או נזף בי.

כשאמרתי לו שציוניי אינם טובים הוא קיבל זאת בשלווה.

"כל עוד את מתאמצת ככל יכולתך, זה בסדר גם אם הציון שלך אינו אידיאלי".

פעם למדתי היטב והגעתי ל-20 הראשונים בכיתתי מתוך 40 תלמידים. שמחתי כל כך.

שאלתי את אבי: "האם זה מאוחר מדי בשבילי להתחיל ללמוד בנחישות עכשיו?"

"כל עוד את מתחילה, זה אף פעם לא מאוחר מדי"! הייתה תשובתו.

הנחייה

יום אחד אבי ביקש שאלמד פאלון דאפא ואתרגל איתו את התרגילים. הסכמתי.

בחינת הכניסה לקולג' הלאומי היא המשוכה הגבוהה ביותר לכל תלמיד תיכון בסין. כאשר תלמידים אחרים היו תחת לחץ גדול ולמדו עד מאוחר בכל לילה כדי להתכונן לבחינה, אני הלכתי אחרי כיתת הערב הביתה ללמוד את הפא עם אבי, ולאחר מכן הלכתי לישון. כשהמאסטר פרסם מאמרים חדשים, היינו רוחצים את ידינו ואז קוראים אותם בתשומת לב. להפתעתי הצלחתי להתקבל לקולג' טוב.

התרגיל החמישי של פאלון דאפא דורש לשבת במדיטציה כשהרגלים בתנוחת לוטוס מלאה. זה ממש כאב לי ופעם אפילו בכיתי מכאב. אך אבי חייך אליי ואמר לי שהשתפרתי כי הצלחתי לשאת ולהמשיך על אף הכאב העז.

מתרגלים בסין קמים בדרך כלל מוקדם מאוד כדי לתרגל את התרגילים. אבי העיר אותי בדרך כלל כמה דקות אחרי 3 לפנות בוקר. יום אחד שהוא הציע שלא אצא עם חבריי, צעקתי עליו: "אתה תמיד שופט אותי לפי הסטנדרט שלך. האמת היא שאינני רוצה לקום לתרגל לפנות בוקר, עשיתי זאת רק כדי לשמח אותך".

לאחר מכן הוא הפסיק להעיר אותי כדי לתרגל את התרגילים. יכולתי לישון יותר, אך איכשהו חשתי עצב. עכשיו אני מבינה שללא אבי לא הייתי מצליחה להתמיד בתרגול לפני שהתמסרתי לחלוטין לדאפא.

דבר נוסף שאבי אמר לי היה לאמוד את עצמי לפי הסטנדרט של הדאפא.

יום אחד הלכתי לקנות ארוחת בוקר. לא היה תור וכולם פשוט צעקו את הזמנותיהם לקופאי. חיכיתי בשקט ולא התחריתי. הקופאי המשיך לקחת הזמנות מכולם חוץ ממני. לבסוף לא יכולתי לשאת את זה יותר וצעקתי: "איך אתה יכול פשוט להתעלם ממני?"

כשסיפרתי את זה לאבי הוא אמר לי: "התנהגת טוב מאוד כשחיכית בשקט".

מיד הבנתי שלא שמרתי היטב על השין-שינג שלי בסיטואציה הזו.

בפעם אחרת, התלמיד האחראי על ניקוי הכיתה שלנו ביקש ממני לשטוף את המטאטא בזמן שיעור פיזיקה. אך המורה לפיזיקה אמרה לי להישאר בכיתה. התלמיד דיווח למדריכה שלי שלא מילאתי הוראות ושלא רציתי לנקות את הכיתה. המדריכה קראה לי למשרדה לשיחה. הרגשתי שנעשה לי עוול ובכיתי כל זמן השיעור.

כשאבי שמע את הסיפור הוא אמר: "את צריכה להתנצל בפני התלמיד".

"למה? הוא היה רע כלפיי. איך אתנצל בפניו?"

"זה היה מבחן שין-שינג בשבילך. כעסת ובכית. את לא אמורה להתנצל?"

כששמעתי את זה, הכעס והשנאה שחשתי כלפיי חברי לכיתה נעלם.

פעם ילד היכה אותי. בקשתי מאבי שיצעק עליו אך הוא אמר: "אינני יכול לעשות זאת. אם אעשה כך אז לא אהיה עוד מתרגל, אלא אדם רגיל".

לא אהבתי את זה, אז הלכתי לבית הילד כדי לגעור בו. אפילו העלבתי את הוריו. תוך זמן קצר, אביו הגיע לביתי כדי לריב עם אבי. אבי הזמין אותו להיכנס ולשבת, הציע לו פרי והתנצל בפניו. זה פתר בקלות את מה שיכול היה להפוך למלחמה בין שני ההורים.

בהדרגה למדתי להתנהל על פי הסטנדרט של הדאפא. פעם, לקחתי שני בני דודים שלי לשחק בכדור נוצה.

"אתה מבזבז יותר מדי זמן במשחקי מחשב", אמרתי לאחד מהם. "אתה רואה את בן הדוד השני? הוא אוהב ללמוד ויש לו ציונים טובים".

בן הדוד הראשון התחיל לבכות. אז הבנתי שמבחינת הפא, לא שמתי לב לדיבור שלי. אז התנצלתי בפניו מכל הלב. הוא הפסיק לבכות וחייך.

סיכום

יש עוד הרבה סיפורים על אבי. פעם הוא נרדם בשעה שחיכה לי כשאספתי מתנת יום הולדת לחברה לכיתה.

הערתי אותו: "איך אתה נרדם באמצע היום?"

"הייתי ער כל הלילה כי הכנתי חוברות שיעזרו לאנשים להבין את הדאפא".

באותו יום הייתה לי הבנה חדשה לגבי אבי.

ביום אחר היה לי התקף זעם ונעלתי את אבי מחוץ לדירה. הוא דפק על הדלת במשך זמן מה ואז פסק. ברגע שהוא הפסיק נראה שהכעס שלי נעלם מיד. ירדתי במדרגות לחפש אותו.

כשמצאתי אותו הוא שלח מחשבות נכונות, שבטח חיסלו את גורמי הכעס בראשי. זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי את העוצמה של שליחת המחשבות הנכונות.

אני כותבת את כל זה כי אני באמת אסירת תודה לאבי. נהגתי להתלונן כל הזמן על שאינו עושה כך או אחרת בשבילי. אך עכשיו כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שהוא נתן לי את הדבר היקר ביותר, כי הוא שינה אותי מאדם חסר נימוס וגס רוח לאדם טוב באופן מיוחד.